אפילו אם בנימין נתניהו יכניס בסופו של דבר את הבית היהודי לממשלתו הבאה, כל ההתחבטויות וההדלפות מלמדות שאחת משתיים או שתיהן. או ששרה נתניהו באמת משפיעה (ולפחות מנסה להשפיע) על ענייני מדיניות ופוליטיקה ראשונים במעלה ומנסה לסגור חשבונות אישיים עם נפתלי בנט; או שבניגוד להכרזותיו רק לפני שבועיים-שלושה, נתניהו מתכנן ויתורים מדיניים מרחיקי לכת. או שחשבונות אישיים של אשתו משפיעים על נתניהו בהרכבת הממשלה, או שהוא לא רוצה בתוכה את הבית היהודי משום שהוא חושש שלא תתמוך במהלכיו המדיניים.

אין לי בעיה עם זה שמנהיג פוליטי יתייעץ עם אשתו; יש לכך אפילו יתרונות, בשל האמון הרב האמור לשרור ביניהם. הבעיה שלי היא כאשר בת-הזוג מכניסה למשוואה חשבונות אישיים – וזה מה שכנראה עושה גב' נתניהו. ואין לי בעיה עם זה שמנהיג פוליטי ישנה את דעתו; לפעמים זה הכרחי. הבעיה שלי היא כאשר מעשיו מלמדים שהוא הסתיר את דעתו האמיתית. ואם נסכם: איך שלא נהפוך את זה – ההתנהגות של נתניהו כלפי בנט ומפלגתו, השותפים הכי טבעיים שלו ושל הליכוד, מלמדת כמה דברים מאוד בעייתיים על ראש הממשלה, על רעייתו ועל מידת אמירת האמת שלו.

מדברים על כך שפרישתו של סטנלי פישר, שנתיים לפני תום כהונתו כנגיד בנק ישראל, מלמדת מה הוא באמת חושב על בנימין נתניהו, יובל שטייניץ ומדיניותם. אולי, אבל לא סביר. תזכרו שלפני שנה פישר הציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הקרן הבינלאומית, וכאשר הוארכה כהונתו לפני שלוש שנים – הוא אמר די בבירור שאינו יודע האם יסיים את הקדנציה השנייה. חוץ מזה, הרכבת ממשלה חדשה היא ההזדמנות הגדולה ביותר שלו להשפיע, במיוחד כאשר לא ידוע מי יהיה שר האוצר הבא. לכן, נראה יותר להניח שלפישר יש השיקולים שלו, שלא בהכרח תלויים רק בממשלה ובמעשיה. אבל כידוע, יש לא מעט גורמים בתקשורת שמתאים להם לתלות כל בעיה בנתניהו ולהאשים בכל דבר את ממשלתו.

עכשיו זה כבר ברור: אין לנו יועץ משפטי לממשלה העומד בראש התביעה הכללית, אלא יועץ משפטי לממשלה הסבור בטעות שהוא הסניגור הציבורי הארצי. אחרי שסגר את רובו המכריע של תיק ליברמן (והשאיר אישום מגוחך), נותן יהודה וינשטיין עוד מהלומה למאבק בשחיתות הציבורית: גבי אשכנזי וארז וינר, שני קצינים שכבר פרשו/פורשים מצה"ל, ייחקרו בפרשת הרפז רק על התנהגות שאינה הולמת קצין. זה כל כך מגוחך, עד שאין בכלל צורך להסביר מדוע.

האשמים האמיתיים הם מי שמינו את וינשטיין: בנימין נתניהו ויעקב נאמן. ולא רק משום שהתעלמו מהמוניטין שלו כמי שאינו מצטיין בזריזות יתרה, אלא גם ובעיקר משום שכאשר ממנים סניגור לראש התביעה הכללית – מקבלים סניגור ולא תובע. בנקודה הזאת אי-אפשר לבוא בטענות לווינשטיין: הוא כבר עשרות שנים סניגור וזו דרך החשיבה שלו. לכן, כאמור, הטעות הקשה היא בעצם המינוי שלו. ואז יש, כמו תמיד, שתי אפשרויות. או שנתניהו ונאמן פעלו בחוסר מחשבה, ואז הם אשמים ברשלנות; או שהם פעלו במתכוון כדי להחליש את התביעה, ואז הם אשמים במעילה בתפקידם.

בכל פעם שאוהדי בית"ר ירושלים מתפרעים, טוענת ההנהלה שמדובר בקומץ ושאין להעניש את הקבוצה וכל אוהדיה על מעשיהם של בודדים. והנה, בא עניין צירופם של שני שחקנים מוסלמים לקבוצה, וחשף שמדובר בגרעין קשה ומשמעותי של גזענים הנהנים מתמיכה של צמרת הקבוצה. "בית"ר טהורה לעד", הכריז שלט ענק שנפרס באין מפריע ביציעי איצטדיון טדי. אוהדים של הקבוצה רואיינו לתקשורת וחזרו בלא כל חשש ובושה על אותה עמדה. המאמן אלי כהן הסביר שיש הבדל בין מוסלמים מאירופה לבין מוסלמים מהמזרח התיכון. היו"ר איציק קורנפיין בכלל ביקש להבהיר, שמדובר בצ'צ'נים ולא במוסלמים.

מה צריך יותר מזה כדי לדעת, שמדובר בארגון גזעני שחובה על רשויות החוק לטפל בו? שמדובר במי שצריך לזרוק אותם ממגרשי הספורט? שמדובר בעבריינים הפועלים בריש גלי, ללא כל חשש ובגיבוי של מי שאמורים לגנות אותם? האם מחכים שהגזענים הללו יעברו למעשים?

על-רקע האימפוטנציה הזאת של ההתאחדות לכדורגל ורשויות אכיפת החוק, מגיעה מילה טובה לאוהד הידוע ביותר של בית"ר ירושלים. אהוד אולמרט הודיע השבוע, כי הוא מפסיק להגיע למשחקי הקבוצה בשל ההתנהגות הזו של האוהדים. מי שמכיר את אהבתו של אולמרט לכדורגל ואת אהדתו האמיתית לבית"ר, יודע שזה לא צעד שהוא נוקט כלאחר יד. נקווה שיתמיד בו ושיהיה בכך כדי להוות דוגמה לאוהדים השפויים האחרים של הקבוצה.

נשיא שווייץ, אולי מאורר, אמר השבוע, כי ארצו נותרה "מדינה של חופש וחוק" במהלך מלחמת העולם השנייה והפכה למקום מבטחים עבור בני אדם רבים שנרדפו. אולי כדאי להזכיר לאדון מאורר כמה עובדות היסטוריות. ממשלת שווייץ הייתה זו שדרשה מגרמניה לסמן את הדרכונים של יהודיה באות J כדי שחלילה לא ייכנסו לשטחה. היא אומנם קלטה 25,000 פליטים יהודים, אך דחתה מספר זהה ובכך חרצה את גורלם למוות. היא סחרה עם גרמניה, במיוחד בזהב (במיוחד זה שנשדד ברחבי אירופה, כולל מקורבנות השואה), כמעט עד הרגע האחרון של המלחמה. היא הפרה את התחייבותה לבעלות הברית להפסיק את הסחר הזה. אחרי המלחמה היא לא עשתה דבר כדי למנוע מהבנקים שלה לחמוס מיליארדי דולרים של קורבנות שואה.

כאשר פרשת פקדונות קורבנות השואה הייתה בעיצומה, עשתה שווייץ מאמצים עילאיים להוכיח שהיא השתנתה. היא הקימה קרן לסיוע לניצולי שואה, לחצה על הבנקים להתפשר בפרשת הפקדונות, שיתפה פעולה עם ועדות חקירה בינלאומיות, ובעיקר – הרטוריקה שלה הייתה מתנצלת ומלאת חרטה. הנאום האומלל של מאורר מעלה את השאלה הנוקבת, האם כל זה היה העמדת פנים או טקטיקה בלבד, והאם כעת יוצאת האמת לאור. האם זו הייתה חרטה או רק חארטה.

מוחמד מורסי רוצה להיות שליט דמוקרטי כמו שאני רוצה להיות מואזין. בעיני האחים המוסלמים, דמוקרטיה פרלמנטרית פסולה משום שהיא תוצר של המערב הכופר והאימפריאליסטי. אם זה לא היה ברור עד עתה, המהומות של הימים האחרונים מוכיחות זאת בצורה חד-משמעית. משטר שהדרך שלו להתמודד עם מתנגדיו היא לירות עליהם אש חיה, הוא משטר דיקטטורי. משטר בו הצבא צריך לשמור על הסדר ברחובות, הוא משטר העלול ליפול בכל רגע בהפיכה צבאית.

כאשר החל "האביב המצרי" הזהרתי שהוא יסתיים או בדיקטטורה צבאית או במדינה איסלאמית. לצערי, שתי התחזיות הללו כבר התגשמו זו אחר זו, ודומה שזה עוד לא סוף הסיפור. אולי יש תקווה כלשהי בכך שהמונים יוצאים להפגין נגד המשטר ומעשיו; אולי זה יוביל בסופו של דבר לדמוקרטיזציה אמיתית של מצרים. אבל כרגע זה לא נראה באופק וגם לא מעבר לאופק.