לשון בחירות <br>

הסיבה לכך שתמכתי בכל עוז ולאורך כל הדרך בחברת הכנסת שלי יחימוביץ' הייתה תחושתי שהמדינה כולה, ומפלגת העבודה בכלל זה, מושחתות ומסואבות עד להחריד ומשרתות כמעט בלעדית, ואולי המילה "כמעט" מיותרת, כמעט בלעדית רק אינטרסים פרטיים ואישיים של בעלי כוח חמדנים ותאבי שררה ובצע למיניהם, וכי המדינה והמפלגה, שתיהן משמשות זה מכבר וכמעט בריש גלי אך ורק קרדום לחפור בו לקומץ מלכים וקיסרים מטעם עצמם ומטעם הקבוצות הקטנות מספרית אך אדירות-הכוח ועתירות-החמדנות החולנית וחסרת השובע של אוחזי האשכים למיניהם, ושולחיהם.

"יאיר לפיד, יו"ר 'יש עתיד', גילה בימים אלה בתוכנית 'עובדה' על כוונתו להתמודד בבחירות הבאות על תפקיד ראש הממשלה.

"אם יאיר לפיד, ציפי לבני ושלי יחימוביץ יצטרפו לקואליציה של נתניהו בלי "הבית היהודי" ובלי המפלגות החרדיות, לנתניהו לא תהיה ברירה, אלא ללכת בדרכם של בגין, רבין ושרון: להגיע להסכם כואב...".

מה ערכו של כל קול? אפס! לא קטן, זניח, אפסי, שואף לאפס וכדומה, אלא ממש אפס מאופס, האפס המוחלט, אפס קלווין. כלום, שום השפעה. אין אדם אחד שאם הוא היה או לא היה מצביע, הייתה לכך השפעה כלשהי.

אני לא בטוח שאדייק בפרטים, אך בואו נחזור לשנים שאחרי 1967. לוי אשכול הוא ראש הממשלה, מי ששולט בכיפה בפועל הוא פנחס ספיר שר האוצר. עם פטירתו של אשכול ממחלה, היה ברור לכולם שאין מי שיחליפו אלא ספיר. ספיר לא הסכים לקחת על עצמו את התפקיד, הוא העדיף להמשיך למשוך בחוטים ולא להימשך על-ידי כל העולם ואשתו ממרום תפקיד ראש הממשלה. לבסוף גולדה מאיר מונתה, לא מתאימה, ללא די ניסיון. בפועל הופעלה, לדעתי, על-ידי ספיר. בהמשך פרש ספיר ממשרד האוצר ועבר להיות יו"ר מפלגת העבודה ושר בלי תיק. הימים הם ימי אופוריה, המדינה בכיס, צריך לדאוג למפלגה "עד שאכלנו אותה עם מלחמת יום הכיפורים".