הטרגדיה של הדמוקרטיה הישראלית

סרטו החדש של סטיבן שפילברג, "לינקולן", הוא סיפורו של מנהיג ששינה את תוואי ההיסטוריה האנושית, שלא פחד מאשתו (להבדיל), ולא מההווה או מן המציאות, אלא שם לפניו את המצפן המוסרי וניווט בבטחה דרך שנאה, פחד ודעות קדומות, לעבר ביטחון המבוסס על חירות ושוויון.

מאז ומעולם, פושט ולובש צורה, בין תרבויות וזמנים וקורע אומות מבפנים, אותו הוויכוח הישן על ערכם הכלכלי-פוליטי של הקולוניאליזם-קפיטליזם. בישראל של היום הוא מתמצה בשאלת הכיבוש, והשעבוד של הישראלים לכלכלת כיבוש באמצעות קולוניאליזם וקפיטליזם, ממנו מעטים מרוויחים הרבה, והרבה מפסידים המון.

לינקולן האמריקני נרצח ב-14.4.1865. הלינקולן שלנו נרצח ב-4.11.1995, אבל המבחן של דמותו עדיין מרחף מעלינו גם היום, ומנהיגינו איבדו ביום הרצח את המצפן המוסרי או את האומץ האישי, או גם וגם.

מנהיגים עם מוסר אנושי

סצנת המפתח מפגישה בין שתי דמויות של מנהיגים הנמצאים באותו הצד של המתרס, ושניהם מונעים בכוח האידיאליזם של המוסר האנושי. השיחה הזו עתידה לשנות את פניה של האנושות, וזהו הקרב הגדול ביותר מאז השחרור הלאומי. הקרב על השחרור הגזעי.

זה מול זה, מתנהלים אברהם לינקולן (רפובליקן, נשיא ארה"ב) ותדיאוש סטיבנס (מנהיג הרפובליקנים הרדיקליים), בנוגע לשאלה האידיאולוגית עליה שניהם מסכימים. ביטול העבדות בארה"ב עליו הסכימו שניהם, אך עדיין היו חלוקים על הדרך להשגתו. העימות מפגיש בין הפרגמטיזם של לינקולן, לבין גישתו של תדיאוש סטיבנס. סטיבנס מתעקש על האידיאל, והפשרה עבורו היא בגידה בערכיו.

המוסר האנושי המפעם במצפונם של שני מנהיגים, מפגיש אותם לקרב על ההכרעה החשובה ביותר בחייהם.

מצפן המצפון

סטיבנס אוחז בטיעון האידיאל המוסרי, וגורס שאין להתפשר על שאלת השוויון בין הגזעים. לדידו, האמת האולטימטיבית היא כי כל בני האדם נולדו שווים. לעומתו, נטען על-ידי לינקולן, שמלחמה מנצחים בקרבות, ולא באידיאלים. לינקולן מבקש את תמיכתו של סטיבנס במהלך שמבחינת סטיבנס נחשב ככפירה בעיקר - עיקרון השוויון. לינקולן מסתפק בעיקרון השוויון "בפני החוק", ואילו סטיבנס מתעקש על עיקרון השוויון המוחלט. עבור אנשים המופעלים על-ידי מוסר אנושי, אין מדובר בדקויות של הגדרה בלבד.

סטיבנס טוען מול לינקולן כי המוסר הוא מצפן מחייב, ואם תסור ממנו, ולו לרגע, סופך לטעות בניווט. לפיכך, לפי סטיבנס, כל סטייה קטנה בדרך משמעה פער עצום אל מול היעד.

לינקולן מבקש לזכות באמצעות הפרגמטיזם. לפיכך, טוען לינקולן, כי המצפן לבדו אינו מספיק, ועל המצביא להפעיל עזרים נוספים. לדוגמה, היכרות עם תוואי השטח, עם מכשולים, מהמורות, ביצות וחולות טובעניים, ולשם כך יש צורך להתנהל על-פי מפות מורכבות, יותר מאשר המצפן לבדו. היעד האסטרטגי המשותף הופך לדיון בשאלת הטקטיקה להשגתו. סטיבנס רוצה לכבוש את היעד, לינקולן יסתפק בביקוע החומה.

אידיאליזם מול פרגמטיזם

סטיבנס מתקשה לוותר על עמדתו, אותה הוביל בבית הנבחרים מאז ומעולם, ולפיה אין מדובר "רק" בעיקרון השוויון בפני החוק, אלא בעיקרון יסודי ובסיסי יותר של "שוויון מלא בין הגזעים", הכולל כמובן את הזכות להצביע ולבחור נציגות פרלמנטרית, וממנה עלולות להיגזר (חלילה) אפילו זכויות הצבעה לנשים (שלא נדע, טפו-טפו...).

בסיכומו של דבר (ומבלי לקלקל את ההנאה למי שעדיין לא צפה בסרט), הקרב הפרלמנטרי מוכרע באופן המאפשר לשני המנהיגים לחיות עם התוצאה בשלום. לינקולן, כידוע, שילם את המחיר האולטימטיבי על מאבקו לשחרור רוח האדם מכבלי התודעה של האגו והעושק. לעומתו, סטיבנס חזר לזרועות אהובתו השחורה עם כתב התיקון מס' 13 לחוקת ארה"ב.

הטרגדיה של הדמוקרטיה הישראלית

פרגמטיזם, אם כן, הוא הקרבת חלק מן האידיאל, המלווה בהקרבה אישית של טובתך האלקטורלית. אופורטוניזם הוא בדיוק ההפך מפרגמטיזם. אופורטוניזם משמעו הקרבת האידיאל שלך למען טובתך האלקטורלית.

לפיכך, ביסודו של כל מבחן ציבורי, עומדת השאלה של מהות האידיאל. אם כן, בהיעדר אידיאל אין פרגמטיזם, וכל מעשה של פוליטיקאי הוא אופורטוניזם טהור.

במציאות הישראלית, שבה אין אידיאלים, אין אידיאולוגיה ולפיכך גם אין מצע, אין שום פרגמטיזם.

"שוויון בנטל" אינו אידיאל. גם דיבורים על "מעמד הביניים" אינם אידיאל. גם "פוליטיקה חדשה" איננה אידיאל. "חידוש תהליך השלום" איננו אידיאל. "מנהיג חזק. ישראל חזקה" אינם אידיאלים. המערכת הפוליטית הישראלית אינה מתנהלת על אידיאלים, היא מנותקת מהם לחלוטין. הפוליטיקאים הישראלים חפים מכל אידיאל. שלום הוא אידיאל. שוויון הוא אידיאל. סולידריות היא אידיאל. החברה הישראלית לא דורשת אידיאלים מעצמה, ולכן אינה מחפשת אותם אצל נבחריה.

הטרגדיה הגדולה ביותר של החברה הישראלית אינה הפוליטיקאים האופורטוניסטים. היא גם אינה ההצלחה של הפוליטיקאים למכור את האופורטוניזם כאילו היה פרגמטיזם. הטרגדיה היא במחשבה שיכול להיות פרגמטיזם בלעדי אידיאליזם. במציאות כזו, שליחי ציבור חלולים כמו נתניהו ולפיד הם רק ההתחלה. אין זה מקרי ששניהם התחמקו מן העבדות הקורעת את ישראל, גם העבדות הפנימית של "הון-שלטון", וגם העבדות החיצונית של "הכיבוש". שניהם מצדדים בה. שניהם קפיטליסטים קולוניאליסטים שהעבדות משרתת אותם נאמנה.