החובה לאזן בין זכויות אדם לביטחון

תפיסת היסוד השניה, המאפיינת את מאבקה של מדינת ישראל בטרור, הינה, כי מאבק זה צריך להעשות תוך איזון ראוי בין שני ערכים ועקרונות נוגדים. מחד גיסא, מונחים הערכים והעקרונות הקשורים בביטחון המדינה ותושביה. זכויות אדם אינן יכולות להצדיק בכל מקרה ובכל מצב פגיעה בביטחון המדינה. זכויות אדם אינן במה לכליון לאומי. חוקה אינה מרשם להתאבדות לאומית. מאידך גיסא מונחים הערכים והעקרונות הקשורים בכבוד האדם ובחירותו. ביטחון המדינה לא יכול להצדיק פגיעה, בכל מקרה ובכל מצב, בזכויות האדם. ביטחון המדינה אינו היתר בלתי מוגבל לפגוע בפרט. בין ערכים ועקרונות נוגדים אלה נדרש איזון. אף אחד מהם אינו יכול לשלוט בכיפה לבדו. איזון זה מבוסס על הצורך למצוא סינתזה בין הערכים והעקרונות המתנגשים. סינתזה זו משקפת את מהותו העשירה והבשילה של עקרון שלטון החוק. סינתזה זו היא מהותה של הדמוקרטיה עצמה, המבוססת הן על שלטון הרוב והן על חירותו של הפרט. דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב; דמוקרטיה אינה רק זכות הפרט. דמוקרטיה - כמו שלטון החוק - היא איזון ראוי בין שלטון הרוב לזכות המיעוט והיחיד. במסגרת גישה מאזנת זו, גובשו הלכותיה של הדמוקרטיה המתגוננת. במסגרת זו פסקו בתי המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, את הלכותיהם בכל הנוגע למלחמתה של המדינה בטרור הפוקד אותה. מחד גיסא, הוכר כוחה של המדינה להגן על ביטחונה וביטחון אזרחיה. מאידך גיסא הודגש כי יש לשמור על זכויות הפרט. נקודת האיזון בין הערכים והעקרונות המתנגשים אינה קבועה. היא משתנה מעניין לעניין, מסוגיה לסוגיה. אופי הפגיעה הטרוריסטית בביטחון המדינה והתגובה לה, משפיעות על אופי ההגנה על חירותו של הפרט וכבודו. כך, למשל, כאשר התגובה כנגד הטרור התבטאה בדרכי חקירה חריגות הפוגעות בשלמות הגוף של הפרט ופוגעות בכבודו כאדם, ציינו:

"בגיבוש כללי חקירה, מתנגשים שני ערכים או אינטרסים. מחד גיסא, הרצון לחשוף את האמת, ובכך להגשים את אינטרס הציבור בגילוי עבירות ובמניעתן. מאידך גיסא, הרצון להגן על כבוד האדם של הנחקר ועל חירותו. אכן, אינטרסים וערכים אלה אינם מוחלטים. חברה דמוקרטית, שוחרת חופש, אינה מוכנה שחוקרים ישתמשו בכל האמצעים על מנת לחשוף את האמת... לעתים מחיר האמת הוא כה גבוה שחברה דמוקרטית אינה מוכנה לשלמו... אך באותה מידה חברה דמוקרטית שוחרת חופש מבקשת להילחם בפשיעה ומוכנה שחקירה תפגע בכבוד האדם ובחירותו של הנחקר, ובלבד שהפגיעה היא לתכלית ראויה והפגיעה אינה מעבר לנדרש... עניין לנו, איפוא, בהתנגשות בין ערכים, ובאיזון בין הערכים המתנגשים" (בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 835).

תפיסת היסוד השלישית אשר מוצאת ביטוי במספר פסקי דין הינה, כי מטבע הדברים, כל נקודת איזון תטיל מגבלות אלו או אחרות, הן על זכויות האדם והן על ביטחון המדינה. אין לקיים איזון ראוי כאשר זכויות האדם מקבלות את מלוא ההגנה - כאילו אין טרור; ואין לקיים איזון ראוי כאשר ביטחון המדינה מקבל את מלוא ההגנה - כאילו אין זכויות אדם. האיזון והפשרה הם מחיר הדמוקרטיה. אך זהו מחיר שכדאי לשלמו. עמדתי על כך בפרשה שעסקה באמצעי חקירה מיוחדים, תוך שציינתי:

"מודעים אנו לכך כי פסק דיננו זה אינו מקל את ההתמודדות עם מציאות זו. זו גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהווה מרכיב חשוב בתפיסת ביטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה" (בג"צ 5100/94 הנ"ל, בעמ' 845).


אכן, דווקא בעת לחימה נעשה הכל כדי להבטיח שמחננו יהא נקי, כי פעולותינו תהיינה על-פי החוק, וכי שאיפתנו תהיה חברה המכבדת את האדם וחירותו; דווקא בעת לחימה, נדאג להגברת הדמוקרטיה שלנו, תוך איזון ראוי בין כלל ופרט. אנו מבקשים להקים כאן מדינה אשר ערכיה הם של מדינה יהודית ודמוקרטית. אנו מבקשים להקים ולשמור על מדינה אשר תפתור את בעייתו של העם היהודי ותתן ביטוי למורשתו. אנו מבקשים להקים כאן מדינה דמוקרטית, שתהא מופת, בחינת "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', ג'; מיכה ד', ב'). לשם כך אנו חייבים להבטיח כי במדינת ישראל יקויים שלטון החוק ותקויים בה דמוקרטיה אמיתית - הן בתקופות רגיעה והן בתקופות טרור; עלינו להבטיח כי יקויים אותו איזון עדין השומר על אינטרס הכלל מזה, והמכבד זכויות אדם מזה. אכן, רק מדינת ישראל חזקה, בטוחה ויציבה, תוכל להגשים את חירותו של האדם וכבודו, ובכך תבטיח את ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית; ורק מדינת ישראל הבנויה על יסודות כבוד האדם וחירותו תוכל להבטיח את עוצמתה, מוסריותה ושמירת כוחה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הנה כי כן, האיזון בין הביטחון מזה וזכויות האדם מזה, אינו פרי של חוסר עמדה ברורה. אין הוא ביטוי לפשרנות בלתי נסבלת. נהפוך הוא: האיזון הראוי בין הביטחון לחירות האישית, הוא פרי עמדה ברורה המכירה בחיוניותו של הביטחון ובנחיצותן של זכויות האדם.

כאשר בית המשפט פוסק את הלכתו בדבר האיזון הראוי בין ביטחון המדינה לבין חירות הפרט, הוא נתקל לא פעם בטענות משני הצדדים. שוחרי זכויות האדם טוענים כי בית המשפט מגן יותר מדי על הביטחון ופחות מדי על זכויות האדם. שוחרי הביטחון טוענים כי בית המשפט מגן יותר מדי על זכויות האדם ופחות מדי על הביטחון. לעתים קרובות, המעלים טענות אלו קוראים רק את המסקנה השיפוטית בלא לעמוד על ההיגיון השיפוטי, המבקש לקיים איזון ראוי בין הערכים והעקרונות המתנגשים. במצבים אלה, אין לו לבית המשפט אלא לחזור על דבריו של מ"מ הנשיא השופט לנדוי מלפני למעלה מעשרים שנה בפרשת דוויקאת:

"... יש לנו מקורות כשרים לפסיקתנו ואין לנו צורך, ואף אסור לנו בשבתנו לדין, לערב בה את השקפותינו האישיות כאזרחי המדינה. אבל עדיין רב החשש שבית המשפט יראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על-פי הדין בכל עניין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים ליבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים" (בג"צ 390/79 דוויקאת נ' ממשלת ישראל, בעמ' 4).

אכן , קשה הוא תפקידו של בית המשפט בתקופות של מתח וטרור. "אך מה נעשה וזה תפקידנו. וזו חובתנו כשופטים". במשימה זו יעמדו שופטי ישראל. מבחינתנו כשופטים, השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. זו צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי; זו צורת חיים שאין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא ניסיון לרצות את הכל, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה או פשרה עם קבוצות לחץ אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים, אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד.

לאחי השופטים - שלום; שלום בינינו לבין שכננו; שלום בינינו לבין עצמנו.