המהלכים הפוליטיים סביב התרקמות הקואליציה נוכח ההצהרות קודם הבחירות, מוכיחים שבישראל הפוליטיקאים עברו לא רק את גבול הטעם הטוב, אלא גם את גבול הטעם הרע.
בשיטה פרלמנטרית-קואליציונית חסרת חוקה ותרבות פוליטית מרסנת, כשזכויות האזרחים הן מטבע עובר לסוחר הפוליטי, לא שוות הצהרות הפוליטיקאים (במיוחד פוליטיקאית שנחשבה כ"נקייה"), את נייר העטיפה של הדגים של יום האתמול.
התרקמות ה
ממשלה הקואליציונית בדרך המסתמנת תביא לחיזוק הציניות והניכור לפוליטיקאים ולפוליטיקה, מה שיחליש את יסודות הדמוקרטיה בישראל.
לא בטוח ששינוי משטרי, אפילו למשטר נשיאותי, בתרבות פוליטית בלתי מרוסנת של פוליטיקאים חסרי מעצורים ושיקול דעת, ייטיב בהכרח את המצב. מהבחינה הפרלמנטרית-קואליציונית כבר ראינו כמעט את כל השילובים האפשריים ליצירת הקואליציה. עדיין לא ראינו שילוב מפלגה כחד"ש או בל"ד בקואליציית שמאל, שטרם השתחרר מהתפישה שאינה רואה את ערביי ישראל כחלק אורגני של המדינה.
משבר מנהיגות חריף בישראל מעבר למחאה, יש צורך ליצור תנועה חוץ-פרלמנטרית כחממה למפלגות אלטרנטיביות למשטר הקלוקל של ישראל. פעם, בשנות החמישים, הוקמה תנועה בשם "המשטר החדש". היא גרסה בשידוד מערכות ודומה ששידוד כזה עדיין נחוץ.
לא בטוח שהמשטר הפרלמנטרי-קואליציוני של ישראל יכול להתמודד עם אתגריה של ישראל בעשורים הקרובים. לכך עלול להיות מחיר גבוה. יש מדינות, גם מערביות, שנאלצו לשנות את המשטר נוכח תחלואי המשטר הנוכחי שלהן. כך צרפת של הרפובליקה הרביעית שמתוכה צמחה הרפובליקה החמישית.
בנוסף לכך, יש לציין את משבר המנהיגות הקיים בישראל. הבחירות האחרונות היו הצבעת אי-אמון מסוימת בבנימין נתניהו. אולם מי יכול להחליפו? מנהיגי מפלגות סקטוריאליות בינוניות בגודלן: בנט או ישי? או
שלי יחימוביץ' שטרם מילאה שום תפקיד מיניסטריאלי בחייה? או לפיד שהינו לראשונה חבר-כנסת לאחר קריירה עיתונאית?
נכון שיש אנשים טובים וחדשים בכנסת הזו, אבל דומה שאין מי מהם שניתן לראות בו ראש ממשלה לאחר עידן נתניהו שיהיה גם מדינאי ולא רק פוליטיקאי או "קוסם".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
