"קֶרע משפחתי": סיפור שנחשף בצו משטרתי

אחז ברנע, פרופסור בתוארו ורופא בכיר באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים האוניברסיטאי, שב לדירתו שבקומה השמינית והניח את המפתחות על השולחן שבסלון. תמיד בהיכנסו לדירה, הריקה בשל היותו רווק ותקופה ארוכה כבר בלי בת-זוג, הוא עומד לפני התמונה הגדולה ומתבונן דקות ארוכות בה. צילומה של נאווה אלבר, נאה, מחייכת, תמירה. "נאווה, אחותי!...", לחש. משמאל לה היה תלוי כשהוא ממוסגר קולאז' של צילומי מאמריו הרפואיים וסקירותיו על מקרים בם טיפל שפורסמו בכתבי עת בעולם. בולטת ביניהם הייתה כתבה פרי עטו, בעברית, שפורסמה באחד העיתונים הגדולים בארץ – על ההפרעה שבמיוחד חקר, התמחה, וצבר ניסיון רב באבחונה ובטיפול בה כשהוא מוחשב מומחה בתחום, "הרעלת מים". או כשמה הרפואי: "Water Intoxication". הנה הטיזר שהרשה לעצמו העורך, כותרת וכותרת-משנה שאי-אפשר לפספס:

"מים הם רעל"

"כן, מים שהינם הכרחיים לחיים ומורים לנו תכופות להרבות בשתייתם, אם לוגמים אותם בכמות מופרזת מאוד, עלולים לגרום גם למוות. התופעה ידועה כ'הרעלת מים'. סימפטומים ראשונים: כאבי-ראש, עייפות ורדימות, המתחלפים בהקאות, התנהגות מוזרה ובלבול ועתים מסתיימים במוות. אבחון מהיר וטיפול נכון: ערובה להצלת החולה."

הוא השיב מבטו שהיה מוסט רק לשניות לקולאז' לתמונתה, ועיניו שוב הישירו מבטן כבראשונה, בנאווה. ואז, כפי שקורה והוא כמֵה לכך, שבה וצפה מול עיניו ילדותם המשותפת. כן, בבית הדו-משפחתי ההוא בשכונה השקטה, אח ואחות, ושני הורים שאין למצוא טובים מהם, וילדות קסומה, מאושרת. בית מלא אור. ותרבות. ועתים שלעולם לא יישכחו של שירה-בצוותא, כל המשפחה-המלוכדת כאיש אחד שרה, עם הרגשת התעלות שכזאת: 'זה בוודאי יימשך לעולם!'. הפרש של חמש שנים ביניהם. בין אחז, הבכור, ונאווה. אחז לקח אותה איתו לכל האירועים והמסיבות, הוא העריך אותה מאוד. אבא, כמהנדס אלקטרוניקה שסיים את לימודי ההנדסה בטכניון בחיפה בהצטיינות וכממציא, הקים מפעל, עם צוות עובדים תחת הדרכתו והנהגתו, שייצר ושיווק בארץ עם יצוא גם בעולם מספר מכשירים ייחודיים אותם פיתח על-פי פטנטים רשומים שלו.

נאווה, 'בת הזקונים', הייתה הבת האהובה שלו. שנהג לקחת אותה ולא פעם לנסיעות העסקים שלו לחו"ל. אחרי הצטיינותה גם ביסודי והַמשך בתיכון שלח אותה משסיימה את שירותה הצבאי לטכניון, ללמוד תחום שיאפשר לה לעבוד לצדו יד ביד, ומשנשרה בטרם חלפה שנה בשל משבר שפקד אותה, לא רק ש'מחל' לה, עודד אותה! והפרות אכן היו מידיים: באוניברסיטת ת"א שאבא ואמא מימנו את שכר הלימוד עבורה גם כאן, סיימה את לימודי המשפטים - קיבלה את התואר LLB - ובתומם את בחינות לשכת עורכי הדין, בהצטיינות. אחז, כדי שנקבל פרספקטיבה, היה אז סטאז'ר בבית חולים אחרי שסיים את לימודי הרפואה, בהצטיינות גם כן. שניהם, עדיין גרו ב'בית ההורים'. הבית הדו-משפחתי, בו עברה עליהם ילדותם.

הכותרת הבולטת ('המאיימת', יאמרו אלה שאינם מתמצאים כמוהו) "מים הם רעל" בכתבה שבקולאז' הסיחה אותו לרגע ממחשבותיו בעודו מוסיף לעמוד מול שתי התמונות, זו של אחותו וזו המתעדת דרך פרסומים את הקריירה שלו, והוא הביט לִשנייה בכותרת תוך שהוא בוהה בתוכן שמתחתה. לא היה צורך שיקרא (על המקרים שבהם הוא טיפל?!) – הוא יודע בעל-פה:

הכתבה של פרופ' אחז ברנע אודות הרעלת-מים, התחום בו התמחה - שרק שנים אחרי פרסומה, יגלה לגודל שִבְרונו כיצד היא נקשרת לקרע המשפחתי

לחדר המיון באחד מבתי החולים בישראל הובאה צעירה בת 21, חסרת מנוחה, מתייפחת, ממלמלת מילים לא מובנות, בלתי ניתן ליצור קשר איתה. השערה שמדובר במצב פסיכיאטרי נשללה כשהוברר שקודם להבאתה היא שתתה כ-30 כוסות מים בזו אחר זו כהכנה לבדיקת אולטרא-סאונד, במקום שליש מזה וברווחי זמן כפי שהורו לה. האבחנה: הרעלת מים. הטיפול המהיר והדחוף הציל את חייה ובלא שנותר נזק.

מקרה דומה, שגם כן אובחן וטופל בהצלחה, היה של נערה ששבה מטיול במדבר יהודה והובאה למיון בשעות ערב במצב של אי-שקט ניכר, חוסר התמצאות והתנהגות מוזרה. היא סיפרה כשצלילותה הושבה שכשחזרה לביתה מהמסע חשה צמא עז, ניגשה לברז בחדר-האמבטיה ושתתה היישר ממנו כמות רבה ביותר של מים. הרעלת המים בה לקתה הייתה בשל המעבר החד ממצב של התייבשות חלקית, לדחף 'מרכז הצמא' למצב שתיית-יתר.

בעבר, היה ידוע יותר על הפרעה זו בקרב חולים פסיכיאטריים שמפתחים אותה בשל גמיעת מים בלתי נשלטת, כפייתית (אובססיבית-קומפולסיבית). חולים אלה ניגשים שוב ושוב לברז הקרוב, בחצר, בשירותים, במקלחת, ולוגמים מים בכמויות אדירות. הם יכולים להגיע לשתייה של בין 7 ל-43 ליטרים מים ליום; מעבר ליכולת ההפרשה הכלייתית.

הפרסום הראשון שתיאר הפרעות במערכת העצבים בשל גמיעה מהירה ומופרזת של מים, קרי: התסמונת של "הרעלת-מים" (water intoxication), הופיע באחד מכתבי-העת של ההסתדרות הרפואית האמריקנית בשנת 1922 – המאמר של לארסון ועמיתיו. בשנת 1935, פורסם המקרה הפטאלי הראשון: אשה שנפטרה מהרעלת-מים, דיווח בכתב-העת האמריקני הנפוץ "JAMA". מסקר המקרים שהתרחשו מאז הסתבר שהיארעותם היא יותר בנשים.

מהות ההפרעה: עודף מים עם מיהול המלחים על ידם בדם גורמים לפעפוע מים למוח שמביא לבצקת מוחית ואיתה לחץ תוך-גולגולתי מסוכן שהם המסוכנים לחיים ודורשים טיפול דחוף.

אישור האבחנה של הרעלת מים תמיד פשוט: נטילת דם לאלקטרוליטים שהיא בדיקת שגרה (רוטינה) במיון, המראה ריכוז נתרן (Na) נמוך או במינוח הרפואי: "היפּוֺנַטְרֶמיה".

רמת הנתרן הנורמאלית בדם 135 - 145 milliEquivalents/liter (mEq/L). סימפטומים של הרעלת מים יכולים להופיע כשרמת הנתרן שהינו האלקטרוליט העיקרי בגוף יורדת מתחת ל-120 מיליאקוויוולנטים פר ליטר, ובד"כ כשהיא מתחת ל-110.

הטיפול במקרים הכרוניים של היפונטרמיה, הנעדרים סימפטומים – הגבלת שתייה בלבד, לעומת המקרים החמורים-האקוטיים שלה המחייבים טיפול דחוף שהינו הגבלת נוזלים והזלפה זהירה לווריד של תמיסות NaCl ('מלח בישול') שריכוזן כמו בדם התקין או למעלה ממנו, כדי לתקן חלקית את ההיפונטרמיה כלומר להעלות את ריכוז הנתרן שנמהל. רק טיפול זה, יכול להוציא עודפי מים שחדרו למוח ולהחזיר את הלחץ התוך גולגולתי המוגבר, מסכן-החיים, לתִקנו. משלבים בטיפול במקרים החמורים גם משתנים ומוסיפים נוגד של הורמון ה-Vasopressin הוא ה-"Antidiuretic hormone" (שמו השני של אותו הורמון), שגורם במצב הדחק ל'נעילת' פעולת הכליות.

לחזור ולהדגיש שהמקרים העיקריים הנסקרים בכתבה - שהיא פרי-עטו - הם מקרים בהם טיפול הוא, פרופ' אחז ברנע, כשבכך הופך הוא להיות בין הרופאים המיומנים והמנוסים.

המִפנה, מילה מינורית מדיי לטלטלה ולדרמה גדולה, היה החבר שהכירה נאווה בדיוק אחרי שסיימה את בחינות ההסמכה והחברות שהתפתחה ביניהם – חזר בזאת אחז לנושא שהעסיק אותו, תמונתה של נאווה כל הזמן מול עיניו. הוא, החבר החדש, אלמן, ללא ילדים, היא - נאווה אחותו - רווקה. ההורים, ובכמה דרגות יותר אבא, התנגדו לקשר הזה. האלמנוּת של ישי אלבר נבעה מסיבה טכנית לחלוטין, הוא רצח את אשתו באחת המריבות שלהם. בעסקת הטיעון שהצליח להשיג עבורו עורך הדין שייצגו, הוא הודה והורשע בהריגה, ואחרי ניכוי שליש השתחרר בתום שש שנים מהכלא ופתח עסק, סוכנות ליבוא קופות רושמות.

הוא היה גברי ומרשים, והצליח לשבות את לבה של נאווה – "זו הייתה אהבה ממבט ראשון בינינו!", כפי שנהגה לומר. את ההורים זה הרשים פחות, והם נתנו לה היטב להבין שהם רוצים שהיא תיפרד ממנו. הבית הפך מבית של שלווה, ותרבות, ושירה מלכדת הממחישה את ה'יחד', לבית מריבות. אבא אמר שגבר אלים פעם הוא גבר אלים תמיד ('אין מרפא להפרעת האישיות הזאת היא מובנית!') וזה, יתקוף וגם אם ירחק היום את בתו, נאווה שבה ואמרה שהוא ג'נטלמן, מתנהג אליה בעדינות, איש שיחה מרשים, שחפץ - וגם מראה זאת! - רק בטובתה.

"הוא 'אדם חדש'!– ששיקם את עצמו! וכפי שהבטיח נחרצות, לעולם לא ירים לא רק יד, אצבע!" "אני לא מאמין בשיקום שלו", הטעים אבא. "ובלי קשר 'כן שוקם לא שוקם', רצח הוא פשע שאין עליו - לעולם! - מחילה. בתי – לא תינשא לרוצח." הכול בקול מתון, דבריו שקולים ומדודים כתמיד, מעולם לא הרים את קולו. נאווה השיבה לו שאלה דעות קדומות, בת צריכה לנהוג לפי מה שלבה מורה לה. אמא התקשתה לשמור על קור-רוח. זה היה לפני החתונה, כשבאחד הערבים פקדה על נאווה שאיתה הסתודדה לבקש סליחה.

נאווה סירבה (נחרצות), ושנים הכעס אצל אמא לא שכך. כל כך צר היה לאחז... שהקפידו לא לערבו, לשמור אותו מחוץ לזה. ועל אחת כמה וכמה, להורים. שבית מלא אהבה, בו הורים מעניקים לילדים כי צריך ותמיד שיהיו בבת-עינם, המקום האולטימטיבי בו תקבל תמיד חום וביטחון, הפך לבית מדנים.

אחרי פרסום הכתבה שלו התגלה (לא לו: הוא ידע) על מקרי הרעלת מים גם אצל ספורטאים: ספורט, ו-Water Intoxication (הרעלת-מים). נשמע פרדוקס? ובכן, גם בספורט: אתלטים שסיימו את ריצת המרתון, או האולטרא-מרתון, אושפזו עם הרעלת-מים.

סטודנט בקולג', בן 21, השלים את המרתון הראשון שלו (42.2 ק"מ) בתחרות שנערכה בפיטסבורג, פנסילבניה. השנה: 1986. כמו יתר הרצים, הוא שתה כמויות שונות של מים בכל אחת מ-16 התחנות שפוזרו לאורך המסלול. 4 שעות לאחר הגעתו אל קו הסיום של המרוץ הוא נמצא משוטט סביב חדרו, חסר-שקט, מבולבל, כשדיבורו לא נהיר. חום גופו היה תקין: זו לא הייתה מכת-חום. בביה"ח האוניברסיטאי של פיטסבורג אליו הובהל ואושפז היה במצב של בצקת-מוח ובצקת-ריאות (שביטויה מצוקה נשימתית), ובדיקת הדם הראתה היפונַתרמיה (ריכוז מתחת לנורמה של נתרן), כלומר הרעלת-מים. הטיפול הביא להחלמה מלאה.

מרוץ המרתון קרוי על שם שדה הקרב במרתון: כפר ומישור בגליל אטיקה שביוון, שממנו רץ החייל פידיפידס בשנת 490 לפנה"ס כדי לבשר, באתונה, על ניצחון היוונים על הפרסים. הצבא הפרסי, שחצה את הים האגאי באמצעות צי אניותיו, מנה כ-25,000 לוחמים והוא הובס על-ידי הפַלאנקס האתונאי שמנה 10,000 חיילים בלבד (אליהם הצטרפו עוד 1000 חיילים בני-פלטיאה) זאת תחת פיקודו של מילטיאדס. כדי להודיע על הניצחון בקרב הזה, שנחשב גורלי בתולדות העולם העתיק, גימא פידיפידס את המרחק שבין מרתון לאתונה - 42 ק"מ ו-196 מ' בדיוק - ללא אוכל וללא שתייה.

בהגיעו הודיע על הניצחון, ואז צנח ומת. ברור ממה: מהתייבשות ומכת-חום פטאליים, שעם כל התקדמות הרפואה גם בימינו היו מתקשים להציל אותו מהן. כיום כבר לא רצים בתחרות המרתון כמוהו, איש אינו רוצה שהנוטלים בה חלק ישלמו בחייהם: יש דוכני שתייה - ומזון - במרחקים קצובים לאורך הדרך שנשארה באופן מסורתי 42,196 מטרים, ואפילו מקבלים ספוג ומים לרענון בין התחנות.

"משמעת מים" הייתה מקובלת בקרב צבאות העולם כמצב בו מרגילים את החיילים להימנע משתייה על-מנת 'לסגלם' לתנאים של מחסור במים. עקב התרבות המקרים הפטאליים בקרב החיילים של התייבשות ומכת-חום קטלנית, הפכו את המושג וכיום משמעו הקפדה על שתייה מרובה, דבר שהביא גם לתופעה חדשה: הרעלת-מים אצל אתלטים לסבולת ממושכת.

והדוגמאות הן ברצי אולטרא-מרתון, כן, יש דבר כזה: למה לרוץ כמו פידיפידס, אם אפשר כפול ויותר – 80, 90 ואפילו 100 ק"מ. המנגנון, שפוענח: בעת מאמצים עצימים הדורשים שתייה ניכרת, יורדת זרימת הדם לכליות ועִמה קצב ייצור השתן וכן זרימתו לאיברי הבטן השונים כי הגוף מעתיק כמה שיותר מזרם הדם לשרירים הפעילים; כתוצאה מופחתת פעילות המעי, מים - והמלחים שבהם - אינם נספגים בו כראוי ונצברים בחללו, כמו-כן בקיבה.

הספורטאים ממשיכים לשתות, וביתר, מבלי לחוש שהם בעצם אוגרים את המים. אבדן מלחים בזיעה ובשתן, עתיד להחמיר את ההיפונַתרמיה. כל משך ביצוע המאמץ, מרוץ בדוגמה שלנו, הכול 'טוב ויפה'; אבל לאחר מכן, בעת רגיעה, חוזרת שוב זרימת הדם לאיברי מערכת-העיכול והם חוזרים לפעול ולספוג כשהתוצאה שתיתכן: כמו ששותים בקצב מזורז הרבה מים. הדיחוי הזה עד שנכנסים להרעלת-מים, אופייני. דוגמאות (כולם טופלו בבתי חולים בהזלפה תוך-ורידית של תמיסת NaCl והחלימו): שיקאגו, שני רצי אולטרא-מרתון, שנת 1986; מתנדב בן 21 שנטל חלק בניסיון מבוקר של אקלימטיזציה (אקלום) על-ידי תרגול בתנאי-חום, שנת 9319 – כתב העת של המכללה האמריקנית לרפואת ספורט.

התופעה החוזרת של 'הרעלת-מים' בין אלה החווים תנאי אקלים או פעילות קשים ואיתם השתייה העודפת המחויבת, הביאה לשינוי בדפוסי החשיבה הקלאסיים שניתן לשתות ללא הגבלה וללא התחשבות בהרכב המשקאות; אחרי שמצאו, ששתיית מים עודפת ללא ניסיון להשלים את המלחים שאבדו בזיעה ובשתן מגבירה את הסיכון ללקות בהרעלת-מים. כך הנהיגו את המשקאות המועשרים; המכילים פחמימות ואלקטרוליטים: משקאות ה"ספורט".

מטקס נישואיהם של נאווה וישי נעדרו אבא, אמא ואחז. משפחה כה קטנה ומצומצמת עוד מלכתחילה, שכולה נעדרה. אבא הטיל עליה חרם. הוא 'מחק' מאז את בתו, יותר לא דיבר עליה ולא הזכיר אותה; ואחז, שאהב בכל מאודו את אבא, ראה בו את הדמות הנערצת עליו, מעולם לא היה לו חבר טוב וקרוב ממנו, זכר ויזכור לעולם את שיחות-הקִרבה הרבות ביניהם, לא המרה את פיו – כמו אבא, ואמא, מאז הנידוי, גם הוא יותר לא ראה את נאווה אחותו. אפילו לא שיחת טלפון, שמה בכלל הבעיה להרים. 'בית אבא'. כמה רוך, וזיכרונות, ואהבה, יש בביטוי הזה. חיים שלמים שמתהווים ומתגבשים, משפחה שצומחת והולכת יד ביד, פרטים שמגנים זה על זה ורואים את הקשר והדאגה זה לזה - בכל מצב, ללא תנאי! - כדבר החשוב ביותר בעולם. מקום שמכל פינה שבעולם, תמיד חוזרים אליו. מכל זה, הורחקה נאווה.

עברו כמה שנים... ד"ר אחז ברנע הוא מומחה ברפואה פנימית, יקבל את הדרגה 'פרופסור קליני' בהמשך, נמנה עם סגל בית חולים אוניברסיטאי. עו"ד נאווה אלבר: בעלת משרד פרטי לעריכת דין, מומחית בדיני משפחה, יצאו לה מוניטין; כשלא אחת, סוקרה גם בתקשורת.

הם לא בקשר ביניהם, שום השקה בדרכי-חייהם. אחז שבא - כל אימת שנוצר לו זמן פנוי מעבודתו בבית החולים או בין כוננות לכוננות - לבקר את הוריו בבית הדו-משפחתי ומאז הניתוק מנאווה הם משפחה קטנה, מסתופפת, סגורה בתוך עצמה, פרטיה חופים זה על זה, לא חוגגת חגים כבעבר, עננה כאילו רובצת... – ונאווה.

שברירי מידע הגיעו אל אחז. בדרך הידועה מקדמת דנה בַּשם 'מפה לאוזן', עם תיעוד משלים כל אימת שמשהו, היה ונודע לו מאפיין חדשותי, יצא לאמצעי התקשורת. ותחילה, שנולדו להם שני ילדים, בן ובת. אחר כך, גם האמירה שלה לשם הסבר הניכור - ניכור? תהום פעורה שאין לעבור! - בינה לבין אביה הוא אביהם של אחז ברנע ואחותו נאווה אלבר: "לא כל הילדות אוהבות את אבא שלהן!". התבטאות שבין השורות שלה, במעין היפוך-יוצרות 'לא עוד אבא נידה אותי, הרחיק' – אני, עוד מילדות(!), לא אוהבת אותו.

ואחר כך שהעסק של ישי קרס, והוא, אחרי תקופה שנושים צובאים על הבית, הפך לפושט רגל. היא, עו"ד נאווה אלבר, הפכה למפרנסת יחידה. שכל האחריות על הבית, וגידול ילדיה, עליה.

משפט הגירושין לאחר שהגישה תביעת גירושין כנגד בעלה, יצא מתחום הפרטיות כמאפיין - לטוב? לרע? - את עידן המדיה ותקשורת ההמונים וסוּקר ודווח בהרחבה ובליווי פרטים 'עסיסיים' בתקשורת. חלק בלתי נפרד היה התלונות החוזרות שהגישה עו"ד נאווה אלבר במשטרה כנגד בעלה על איומים קשים ואלימות נגדה, והועלתה מתהום הנשייה בהקשר לכך עם פרטי פרטים כאילו היא שבה לתחייה פרשת הרצח, "הריגה" לפי עסקת הטיעון, שבה ישי אלבר ללא כל נשק אלא באגרופיו החשופים בלבד, "בזעם בלתי נשלט ואכזריות חייתית שאין גדולה ממנה" – ציטטו משפט שמכתב האישום הועתק מילה במילה לפסק-הדין, גרם למותה של אשתו הראשונה.

ועוד דבר, שנודע לו לצערו מאוחר מדיי: בהסתיים המשפט הזה, כשהיא כבר גרושה, עם שני הילדים שנשארו בחזקתה – געגועים עזים לאבא, עלו בה ותקפו אותה. אחרי שנים שבהן לא הוזכר שמו בבית שלהם כאילו... היה מצורע. או כאילו, לא היה קיים. "אבא, אני לא יכולה בלעדיך. אני אוהבת אותך!" – רצתה לומר לו. כנראה, גם לבקש ממנו סליחה ומחילה. היא התקשרה. פעם ראשונה אחרי שנים. לבית הדו-משפחתי שבו הוסיפו להתגורר ההורים, שבו עברה עליה ילדותה. קול לא מוכר ענה לה – של מישהו שהשיב לצלצול, 'הרים את הטלפון'. "אני נאווה אלבר; מי אתה בבקשה?" "רק אחד המבקרים: כאן יושבים שבעה." "מה?", השתנק קולה באחת, כשדמעות חונקות את גרונה. "מהנדס שלמה ברנע... איננו" "שלמה ברנע - -" חזרה אחריו לואטת, מתקשה, כשקולה כמעט לא נשמע. "תמתיני בבקשה רק רגע; אקרא לאלמנתו." "לא, לא צריך!", השיבה והניחה את השפופרת.

עברו שנים. הילדים כבר גדולים, נישאו, עזבו את הבית. נאווה, עו"ד נאווה אלבר בעלת שם ומוניטין, נשארה לבד – בגפה. היא עתידה לא להינשא בשנית, לא לחיות עם איש. איזושהי הימנעות אישית-עקרונית כנראה, לקשור את עצמה לבן-זוג.

בביקוריו של אחז בבית הדו-משפחתי, בית-היַלדות שבו הוסיפה לחיות אמו אחרי לכתו של אביו, נהג לשוחח איתה על ימים-עברו, כששניהם מעלים זיכרונות והיא מוסיפה לו תמיד דברים חדשים אותם לא ידע והוקסם לשמוע. כן, גם על נאווה אחותו שאותה לא ראו שנים, ש'מחק מזיכרונו' אבא ויותר לא הזכירה עד יומו האחרון, דיברו מדי פעם. והוא ממשיך במשרתו בבית החולים, הכוללת עבודה במחלקה שלו קודם-כל (הפנימית), ייעוצים למחלקות אחרות בתוקף היותו רופא בכיר, גם ביקורים בחדר המיון וייעוץ לתורנים לגבי הטיפול בחולים כל אימת שהוא כונן. יום אחד ישב באחד מביקוריו החוזרים אצל אמו אל שולחן הכתיבה של אביו, נוהג שסיגל לעצמו מאז לכתו מעימם, מאז שנותר השולחן מיותם.

לא הייתה מגירה שלא הפך והפך בתוכנה, מחזיק את הפריטים בזהירות רבה ומחזיר אותם בדיוק למקומם. היה שם 'פנקס השירים של אבא', פנקס עם מיטב השירים של תקופת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות שהעתיק אליו בכתב ידו החד והברור, אותו הוא נשא איתו כל משך הקרבות. ופתקי ומסרי אהבה בינו לבין אמא, אותם נהג אחז לקרוא בקול באוזני אמו. גם תעודותיו לא נפקדו, ביניהן הדיפלומה מהטכניון המסמיכה אותו כמהנדס אלקטרוניקה, וכן תוכניות, שרטוטים ועוד ועוד. בעוד הוא מעיין ובודק, לפתע, בשל רגע של חוסר-זהירות, מגירה שפתח ומשך יותר-מדיי חרגה ממסילתה ונשמטה והוא תפס אותה על ברכיו. למרבה תדהמתו, נחשף לחצן – סמוי; עליו לא ידע! - בחלל הפעור שבו הייתה. מלא התרגשות לחץ עליו, ומגש, סודי, שאבא התקין הבין עכשיו, סב והתקדם בו לעברו בתנועה אופקית חלקה של חצי-קשת – אז עצר.

עליו הייתה מונחת קופסה עגולה גדולה שתפסה את כל שטחו, והוא פתח את המכסה שלה בלב הולם... הקופסה הייתה מלאה בצילומים של נאווה. משלב היותה תינוקת, דרך ילדותה, א"כ התבגרותה, כשלא נפקדים מהצילומים הרבים המתעדים את חייה גם אלה של שניהם ביחד כשהצטרפה אליו לנסיעותיו בחו"ל. זה החלק האחד, החלק השני, וכל חבילה וחבילה צרורה בסרט, מכתבים שכתבה לו. כמה מהצבא בעת שירות-החובה שלה, אחדים מהטכניון בשנה היחידה שבה למדה בם היא משתפת את אבא בלחץ הגדול שעובר עליה, שניים-שלושה, מעוטרים ומקושטים, מכתבי ברכה ליום הולדתו.
ואז הבין, שאבא מעולם לא חדל לאהוב אותה.

געגועים וכמיהה לאחותו ששנים לא ראה אותה(!), עלו באחז וגדשו את מחשבותיו כל הדרך לביתו. הוא זכר איך קרובים היו בילדות, זיכרונות הילדות הציפו אותו. ואז גם השירה ביחד, כשאבא מלווה במנדולינה, הוא בגיטרה, ואמא שרה בקולה הערב כשכולם מצרפים אליה את קולם כשב'כולם'... כלולה גם נאווה. בהגיעו הביתה חש למחשב כדי לאתר את מספר הטלפון שלה. של עו"ד נאווה אלבר, או אז להתקשר... בגלישה באינטרנט אתה אמור למצוא מידע בסיסי שכזה של כתובת, טלפון, של עורכת דין אפילו לא הייתה בעלת מוניטין וידועה, תוך פחות מעשר שניות (שהן 'המון' זמן!). הוא לא הגיע לכך... בטור החדשות של דף-הבית שנפתח לפניו בהחילו בגלישה, הופיעה הידיעה ותחילה הכותרת:

"עו"ד נאווה אלבר נפטרה אמש. היא הגיעה במצב בלבולי למיון, והחשד, כבר תוך הידרדרותה, היה שלקתה בתסמונת הנדירה 'הרעלת מים'. כל הניסיונות להצילה עלו בתוהו".
בלב הולם עבר לקריאת גוף-הידיעה:

"לאחר ששתתה בשגגה אתמול בערב כמות קטנה של מלבין ביתי מהול (- אקונומיקה; השם המסחרי בישראל של מלבין שמכיל ריכוז נמוך של נתרן תת-כלורי, (Sodium hypochlorite, קיבלה נאווה אלבר הנחיות ממרכז בקרת רעלים שאליו התקשרה לשתות כמות גדולה של נוזלים על-מנת למהול את הדטרגנט – וגמעה כ-15 ליטרים מים. היא פונתה לחדר המיון במצב בלבולי, כששני ילדיה, שאותם הזעיקה כשחשה לא בטוב, לצדה. זמן קצר לאחר הגעתה הופיע התקף פרכוסים כללי, שחלף, ונמצא בבדיקת דם שהינה שגרתית במיון ריכוז נתרן בנסיוב נמוך בהרבה מהתקין – 97 mEq/L, כאשר הנורמה 135 - 145 mEq/L. האבחנה הטנטטיבית בשלב זה, הייתה הרעלת מים. היא הידרדרה במהירות למרות ניסיונות להוריד תרופתית את הלחץ התוך-גולגולתי (שחדירת המים למוח גרמה), ואחרי שעברה את שעות הערב והלילה ביחידה לטיפול נמרץ כשהיא בתרדמת, מונשמת במכונת-הנשמה, נפטרה. נאווה אלבר היא עורכת-דין שהתמחתה בדיני משפחה, וידועה בתחומה."

מן הנמנע הוא לתאר את גודל צערו של אחז. שהוסיפה עליו כשהיא נוסכת בו משנה-כאב הידיעה שלוּ היו הוא ואחותו בקשר, היו מזעיקים אותו, אז היה דואג שתקבל בזמן כלומר כבר עם האבחנה שאותה היה עושה במיידי לא כשמאוחר מדיי כפי שקרה, את הטיפול הנכון. יכול היה להציל את חייה! "עוד מקרה - פטאלי! - לכתבה הארורה שלי?", קרא במרירות.

עשרה ימים מאוחר יותר: הגיע אליו מכתב, עליו היו חתומים שני ילדיה של נאווה – אחייניו, שמעולם לא פגש. הנכדים, שאבא ואמא - סבם וסבתם! - מעולם לא ראו. בידיים רוטטות כשהן מחזיקות במכתב, קרא את הכתוב:

"לד"ר אחז ברנע, שלום רב. התלבטנו רבות האם בכלל לשלוח לך מכתב זה, והגענו להחלטה כאשר גילינו דבר לא צפוי בין חפציה של אימנו נאווה אלבר ז"ל: אלבום גדול, ונדגיש שלא היה לנו שמץ של מושג על קיומו, בו שיבצה והדביקה צילומי כתבות שלך ופרסומים אודותיך זה שנים, כשניכר היה שעסקה בכך עד הרגע האחרון.

רצינו שתדע שכשאמא הזעיקה אותנו כאשר חשה ברע, ביקשנו שתתקשר אליך. או שתיתן רשות לנו במקומה, לעשות זאת. היא סירבה, בקול חלוש אך ברור סירבה. שבנו וחזרנו על בקשתנו מספר פעמים, האחרונה כבר תוך ההחמרה במצבה וטיפולנו בפינויה למיון, והיא עמדה, וניתן היה להבין אותה גם במצבה הבלבולי, בסירובה זה."