עומדת לקום ממשלה בישראל. הדם החדש הזורם בעורקיה בדמות נפתלי בנט ויאיר לפיד שופעים הצהרות על שינוי בסדר עדיפויות. מלל עדוי במלים יפות כמו: נטל ושוויון ולחלופין שוויון ונטל הפכו לקוד של קודש קודשים. אך דבר אחד נעלם מסדר היום של הממשלה העתידית, והוא: אוצר טבע יקר ונדיר בייחודו ההולך ונכחד, אוצר טבע שעשוי להזרים מיליארדי דולרים יקרים לקופת המדינה.
ממשלות העבודה היו ראשונות להפקיר את אוצר הטבע היקר בידי הון נואף והליכוד ממשיך להפקיר את האוצר היקר, העונה לשם ים המלח. להפקירו לידי הון נואף. הון המתעלל בים המלח כמו הייתה אישה מוכה, הון המפיק הון מרקיע שחקים במקום. שירווה את קרקעית הקופה של כל אזרחי ישראל, בעליו החוקיים של ים המלח.
כשבחרו בעולם פניני נוף נדירים, אני הצבעתי בעד ים המלח. שלחתי דואר אלקטרוני לכל ידידי בארץ ובחו"ל, שיצביעו בעד ים המלח. הצטערתי כמו כל אזרח ישראלי, שעל פני המקום הקסום שלנו הועדף איזה הר שולחן בדרום אפריקה. עד כמה שאני יכול להיות אובייקטיבי, לים המלח מגיע יותר מאשר להר השולחן, שראיתי אותו רק על מצג מחשב באמצעות האינטרנט.
לצערי, מאותו קמפיין שקרא להצביע בעד ים המלח ועד היום, כשמתנהלים מגעים למכירת חלקים מחברת כימיקליים לישראל לידי חברה קנדית, אנחנו פוסחים על דיון נוקב, דיון הדורש מהממשלה להתחייב להציל את הים ממה שעוללנו לו.
אני חי עדין את חווית טיול הנעורים שלי עם חברי אברהם רוזנברג ז"ל. בטרמפים הגענו שני נערים מפתח תקוה למה שהיום חמי עין גדי והקמנו אהל על החוף. כיום - אחרי למעלה מששים שנה - יש ללכת ברגל כמעט שני ק"מ מאותו מקום כדי למצוא את ים המלח. מחמי עין גדי עד לחוף הרחצה מסיעים את התיירים בקרוניות.
מ-1000 קמ"ר של ימה בראשית שנות החמישים במאה הקודמת אנו נפגשים היום עם 650 קמ"ר. מאורך של 78 ק"מ אבדו לנו כ-11 ק"מ. נכון, לא הכל בידינו כדי למנוע את ההתאיידות, שתוצאתה ההרסנית היא ירידת המפלס ב-20 מטר מאז שנות השלושים של המאה הקודמת.
הבולענים - נקמת הטבע
הפרטה דורסנית של נכס לאומי
לצערי, עברנו לסדר היום שבמפעלי ים המלח ניתנה העדפה רבה להעסקת עובדי קבלן, שאינם מקבלים זכויות בסיסיות בעבודה פיזית קשה. אותם בעלי מפעלים, שקיבלו לידיהם במתנה אוצר טבע, נושאים גם כן באחריות לאסון הפוקד את האגן הדרומי של ים המלח. הם הפכו אגן דרומי לבריכה תעשייתית, שמימיה עלולים להרוס את תשתית התיירות המרוכזת בדרום ים המלח.
באמצעות הפרטה דורסנית של נכס לאומי התאפשרה מציאות מזוויעה, המעבירה מים מהאגן הצפוני כדי להזרים מים לאגן הדרומי. כך שבאגן הדרומי יש לנו בריכה תעשייתית שהפכה למפלצת מסוכנת לקיום התיירות, ובצפון הולך ומצטמק ים המלח שהכרנו.
אין לי ספק שהפתרונות אינם פשוטים. הזרמת מי הירדן, שהעניקו איזון וגוננו מפני איוד מואץ, כרוכה בשלל קשיים, שחלקם הם גם מדיניים. התוכנית של לובה אליאב להצלת ים המלח, לצערי, מעולם לא עלתה על סדר יומה של אף
ממשלה בישראל.
שעון ים המלח עובד בקצב מואץ
ממשלה נתניהו-בנט-לפיד העתידה לקום מתדיינת בנשיאה בנטל, אבל אין לה כל עניין לעלות את ים המלח על סדר היום הציבורי, לא נראה שהיא מתכוננת להשאיר בלו"ז היומי שלה שבריר של שנייה לדיון רציני במיזם, שיכול לשנות את פניה של מדינת ישראל ולהציל את ים המלח מכליה. להציל את קופת המדינה מהביזיון, שהתמלוגים המשולמים על-ידי משפחת עופר לקופה שלנו מסתכמים בנדבה של 5%.
אין לממשלה העתידה לקום קמצוץ של לו"ז, בו מתעניינים איך להציל את המדינה מהביזיון ,שמי שגרף מיליארדי דולרים מים המלח , פטור מחובה לשאת בנטל ההוצאות הכספיות להציל את ים המלח מהתוצאות ההרסניות של התעשיה, העלולות גם לסכן את תשתית התיירותית, המרוכזת בעיקרה באגן הדרומי.
מצער, ששר תיירות בא ושר תיירות הולך והשעון של ים המלח עובד בקצב המואץ שלו. השעון המואץ של ים המלח עלול להעמיד את אי היוזמה ואי העשייה של ממשלת ישראל בפני מצב בלתי הפיך, שיגדע את ענף התיירות.
להציל את ים המלח דרוש חזון, המשולב בתכנון לטווח ארוך. אך לא נראה, שממשלת נתניהו-בנט-לפיד בכלל רואה את הנושא בדחיפותו המתבקשת.
זה הזמן שממשלת ישראל, במגבלות המדיניות הקיימות, תבחן אפשרות ליישם אפילו חלק מהחזון של משק המים, עליו שקד לובה אליאב בסמינר באוניברסיטת הרוואד בארה"ב, הידוע בשם קונפדרציית איס-פאל-אור.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
