להוסיף להיסטוריה

האם מידע ששמור בידי אנשים פרטיים יכול להביא לעידכון היסטוריוגראפי, דוגמה: תולדות מלחמת העצמאות? להלן פרשה לא ידועה ממלחמת הקוממיות שמעלה את השאלה הזאת, כאשר תחילה רקע:

סרן שמואל מרקוס - לוחם במלחמת העצמאות

שמואל מרקוס, קצין חבלנים בחטיבה 8 שבפיקוד האלוף יצחק שדה, לקח חלק בכל מבצעיה: בגזרת המשולש, הנגב וגזרת ירושלים. גולת הכותרת הייתה כיבוש משטרת עירק סווידאן, היא "המפלצת על הגבעה" שאיימה וטרדה רבות את נגבה הסמוכה אליה (כ-1700 מ' מפרידים) לאחר שהבריטים העוזבים את הארץ בסיום המנדט העבירו אותה לערבים וגדוד מצרי התיישב בה. היא נכבשה ב-ז' חשוון תש"ט 09.11.1948 אחרי שבעה מבצעים קודמים שנכשלו ועלו בהרוגים ופצועים, ב"מבצע 8" שהיה פרי תכנון מבריק של האלוף יצחק שדה: ההתקפה עליה בוצעה זו פעם ראשונה באור יום מלא, בסיום הריכוך הארטילרי הכבד שעה שקרני השמש השוקעת במערב מסנוורות את עיני המגנים, והתקדמות הכוח המסתער הייתה לעבר חלקי המצודה 'המתים' שחסמו בעצמם יריות מקלעים מהגג.

סיום מבצע כיבוש מצודת טגארט זו, שעם נפילתה לידי צה"ל הוסב שמה ל"מצודת יואב" ע"ש כינויו ב"הגנה" של מפקד נגבה יצחק דובנו שנהרג בהתקפת מטוסים מצרית עליה, היה כשאבי, עם אחד מפקודיו במחלקת חבלנים, הונגשו לחומה בזחל"ם כשאש טנקים-מסתערים בצידוד קרוב מחפה, הניחו מטען למרגלותיה, ודרך הפרצה שנִבעה בפיצוץ הגיח הכוח המצרי ונכנע.

פרשה שלא פורסמה: נפילת מחלקה של צה"ל בשבי הסורי

אבא גילה לי: בתקופת מלחמת השחרור, עם תום הקרבות, נפלו הוא וחייליו קרי: מחלקת החבלנים שעליה פיקד בשבי הסורי בשל שגיאה ששגה הפיקוד - דרך, שנשלחו לפנותה ממוקשים, הסתברה כשטח סורי עדיין. הם נלקחו משם בכלי-רכב על-ידי שוביהם, היחידה הסורית שהפתיעה אותם, כאשר עיניהם קשורות. אצלנו עלו באמצעות ציתות לקשר הסורי על שהתרחש, ואבא, שהיה נעים הליכות, בעל אישיות כובשת ושולט היטב בערבית, הצליח ככל הנראה להקסים את שוביו:

הוא ואנשיו, שהתייחסו אליהם באופן קורקטי, שוחררו - בהסדר שהושג עם ישראל - כעבור ימים בלבד. לאחר החתימה על חוזי שביתת-הנשק, גמר מלחמת העצמאות, ניסו אבא שמואל ואמא מרים יחדיו לאתר את המקום והמבנה שבו הוחזקו הוא ואנשיו בידי הסורים וכבר היה שטח ישראלי, זאת באמצעות 'שיטה' שראו שניהם בסרט: הם נכנסו לג'יפ הצבאי במקום שבו נלקח אבא עם פקודיו בשבי, עיניו כוסו, ומרגע זה החל לתת הוראות לנהגו לאן לפנות, הכול על-פי שמיעה... למותר לומר: זה עבד רק בסרט... ומשהו שהייתי צריך להקדים: מעולם לא מסר אבא דבר, מבלי שדייק לגביו עד הפרט האחרון, מעולם לא השמיע מילה שלא הייתה מדויקת.

בספרים על תולדות מלחמת הקוממיות שבהם עיינתי, פרשה זו לא מופיעה. בביקור בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון בגבעתיים לרגל עבודה בהיקף רחב שעשיתי על אבא, עברתי על התשדורות והדיווחים מהתקופה, כולל התיעוד, באנגלית, מוועדות שביתת-הנשק - לא מצאתי, בישיבה מול המחשב ועיון במסמכים הסרוקים, מידע על כך. כנ"ל כשקיבלתי היתר לעיין ולצלם את תיקו האישי של סרן שמואל מרקוס בשלישות ברמת-גן.

ועוד ממלחמת השחרור: פגישה מפתיעה עם יפה ירקוני

דבר אחד... רגע אחד, סיפר לי, ריגש אותו ביותר:

הוא ומחלקת החבלנים שלו פילסו את דרכם במעלה שטח הררי שומם, עם מגלי-המוקשים, המטענים, הנשק, הציוד הרב, ובהגיעם לראש ההר, לפתע, ראו לפניהם את יפה ירקוני ניצבת ומיד פותחת ב"שיר החבלנים" אותו שרה - בעוד הם ניצבים - עד תומו. מעולם הוא לא התרגש כך! "כבר הליל יורד ועוטף את ההר והתן מיילל בגנים, / במשעול התלול היורד אל הכפר שוב צועדת כיתת-חבלנים / התרמיל על כתפינו, כבד המטען והדרך קשה וטרשית / עוד שלושה ק"מ מעליש יא-חבלן ואזי ידבר דינמיט", מפיה של הזמרת האגדית שבאה במיוחד אליהם, להודות ולחלוק כבוד.

שיר החבלנים. מלים: חיים חפר. לחן: משה וילנסקי. חובר במלחמת 48' והיה ללהיט.

"קח בחזרה את המברקים"! התייפחה

מהנדס בניין, קצין חבלנים במלחמת השחרור, מהנדס עיריית לוד (אחריה), איש משפחה. שמואל מרקוס (אבי) - י' כִּסְלֵו, ימלאו 33 שנה ללכתו.

ישבתי בחברתה של אמי מרים מרקוס בדירת החדר המטופחת שלה ב"בית הנשיא" בחדֵרה, בית אבות עם דיור מוגן שאמא - שכיום היא במחלקה הסיעודית ב"בית אבות עד 120" בעיר - הייתה הדיירת הראשונה שלו ו-11 שנה שהתה בו. אשת שיחה מרשימה הייתה (כנ"ל החיבורים שכתבה), וניהלנו שיחה, מעיינים באלבום תמונות המשפחה כהרגלנו. לא בידיים ריקות הגעתי הפעם: אבא הלך לעולמו ביפן בטיול מאורגן שהוא ואמא השתתפו בו - בדירתי בהוד השרון טרם הותקן קו טלפון (אז חיכו תקופות ארוכות להתקנה), ומהנהלת ביה"ח מאיר בכפר-סבא שבו עבדתי ואליה התקשרו מסוכנות הנסיעות בחיפה שלחו אליי לביתי שליח מיוחד ובידיו הודעה, שמקבילה לה הגיעה אליי בהמשך גם במברק, להתקשר בדחיפות למלון בטוקיו בקשר לאבי "שקיבל התקף לב". 25 שנה חלפו, וחשבתי, אחרי שפקדנו את אבא בבית העלמין ודיברנו בו כה רבות: בהחלט זמן מספיק! כדי שאביא לה, אקריא, ואשאיר בידיה את התיעוד והמברקים. ברגע שהוצאתי את המלים המקדימות מפי, מניח על השולחן את הניירות והמברקים, פרצה בצעקה והתייפחות כשהיא דוחה בשתי ידיה: "לא ידעתי עד עכשיו שהוא נפטר! קח הכול ממני! לא רוצה אותם, קח מיד בחזרה!".

אבא נישא לאמא ב'צו' אמו שרה שהתפעלה והתרשמה ממנה ברגע שבו פגשה אותה, והוא אהבה כל ימיו אהבת-נפש. כל משך קרבות מלחמת השחרור, נשא איתו את תמונתה שאותה נתנה לו חודשיים לפני נישואיהם כשעל גבה ההקדשה שכתבה: "לבחור חמד את זה אתנה, שיזכרני תמיד משם ועד הנה".

שמואל מרקוס כיהן כמהנדס העיר לוד מ-1951 עד 1959, כשראש העיר הוא ראש העיר הראשון מאז כיבשה בתש"ח: פסח לב. אחרי פרישתו הקים עם סגנו הרי בלי שפרש איתו את החברה "ש. מרקוס ה. בלי, תכנון וביצוע עבודות בניין", שנודעה ביושרה וברמה הגבוהה של ביצועיה.

הטיול של אבא ואמא למזרח הרחוק (שנת 1980), ממנו אבא לא שב... נכתב על-ידי אמי מרים מרקוס ב"בית הנשיא" בחדרה, שנת 2000:

נוסעים עם בן-זוג לטיול, והוא שב בארון: "20 שנה אחרי"

כל יום אני מתעוררת בבוקר השכם. הכול שקט, הדיירים עדיין ישנים. הדבר הראשון שמעורר בי את תשומת-הלב הן התמונות שלי ושל בעלי המוצבות על ארון הספרים. היינו צעירים ויפים. פניו של שמואל מקרינים טוב-לב, ואצילות נפש. כל זה מעורר בי געגועים. תמיד אני מרגישה כמה הוא חסר לי. עברנו זמנים קשים כאשר חסכנו כל פרוטה. אך במשך הזמן בעלי התבסס מבחינה כלכלית, ואז רכשנו מנוי לתזמורת הפילהרמונית, וכל חודש היינו הולכים לקונצרט. גם אני וגם בעלי אהבנו מוזיקה קלאסית.

יכולתי מדי פעם לקנות לי בגדים יפים. כל פעם שסיפרתי לבעלי שקניתי שמלה חדשה, הוא היה מבקש ממני שאלבש אותה כדי שהוא יראה איך אני נראית בה. הפעם הראשונה שנסענו לחו"ל, הייתה בטיול מאורגן. אך בעלי שהיה מטבעו אדם עצמאי, החליט שלהבא ניסע באופן עצמאי. כעבור כמה שנים נסענו לאירופה באוניית-מעבורת, ועלינו על האונייה עם המכונית. הטיול האחרון שלנו היה קרוב לסיום שנת 1980. בעלי הציע שניסע לארצות-הברית, אך לי קסם המזרח הרחוק. פנינו ל"נתור" (- סוכנות הנסיעות), וקיבלנו פרטים מתי מתקיים הטיול למזרח הרחוק. אך המזרח הרחוק כשמו כן הוא: קשה להגיע לכל מקום באופן עצמאי.

רשמנו ב"נתור" לטיול מאורגן, וחיכיתי בכיליון-עיניים ליום בו נצא. הארץ הראשונה שביקרנו בה הייתה הודו. שם היינו באחד משבעת פלאי עולם, הטאג'-מהל: זהו ארמון מפואר שאדם עשיר שאהב מאוד את אשתו הקדיש ובנה לה. כשנסענו ראינו בדרכים שדות של הפרג האדום אשר ממנו מייצרים אופיום. ביקרנו גם בסין שהיא שונה כל-כך מאירופה, הן בשפה, הן במנהגים, וכן בלבוש.

המקום האחרון שביקרנו היה יפן. הגענו לטוקיו, הבירה. עשינו כמה סיורים בעיר, והספקנו לבקר בכמה מקומות מעניינים, אך היה עוד הרבה מה לראות. יום אחד נקבע שנצא לטיול בעוד מקום מעניין, שנמחה מזיכרוני. ביום שבו נקבע שיוצאים לטיול, התעוררתי במלון בשעה מוקדמת, אך כשהסתכלתי על השעון ראיתי שכבר זמן לקום. התפלאתי שבעלי לא בא להעיר אותי. ניגשתי למיטה וראיתי שפניו חיוורות, אך הוא היה ער. שאלתי אותו: "אתה לא מרגיש טוב?" והוא אמר לי: "כן". מכיוון שבעלי עבר התקף לב חמש-עשרה שנה קודם, והחלים ממנו, הייתי מודאגת. הדבר לא בישר לי טובות. טלפנתי למדריך הקבוצה והודעתי לו שבעלי מרגיש לא טוב, והוא מיד ביקש מאחד מהמטיילים שהיה רופא, שיבדוק אותו. הוא אמר שכדאי לקחת את בעלי לבית חולים. כשהגענו באמבולנס שהוזמן הסתבר שזה בית חולים שערוך במיוחד לטיפול במחלות לב, הממוקם לא רחוק מהמלון. בהגיענו היה לחץ הדם שלו נמוך, ולאחר בדיקות ראשוניות דחופות וניסיונות ייצוב הכניסו אותו ליחידה לטיפול נמרץ לב. הוא עוד היה בהכרה מלאה, ולשאלת הרופא המתמחה, באנגלית, אם עבר פעם התקף לב, השיב בעלי ובמדויק: "כן, לפני חמש-עשרה שנה - בגיל 50".

לאחר שהוכנס לשם החלה הידרדרות, והוחל בהחייאה. המתנתי, עד שכעבור למעלה משעה יצא הרופא, ואמר לי: "עשינו הכול כדי להחיות אותו - אך לא הצלחנו." אחר-כך הכניסו אותי לחדר שבו ניצב הארון על בימה, והחדר היה מלא פרחים. זה הנוהג ביפן.

הטיול נמשך, אך אני צריכה הייתי לחזור הביתה, לבד, עם הגופה. זה לא היה פשוט. משדה תעופה אחד התקשרו לשדה התעופה הבא וביקשו שיקבלו אותי בלי תור וידאגו לאחסן את הארון, ושיזמינו לי מקום במלון. הטיסה האחרונה, לארץ, הייתה טיסה מס' 348 מקופנהגן לנמל-התעופה בן-גוריון. שנים רבות, ניסיתי להתגבר על האבדה.