בוכים על העתיד שיבוא

חמאס נגד "אחים המוסלמים"

"האחים המוסלמים" וחמאס יצאו מאותו רחם. עם עלייתם לשלטון של "האחים" במצרים, פקדו את רצועת עזה גלי שמחה על הפיכתה של מצרים שבעידן מובארכּ הייתה עויינת לחמאס לבת ברית. אך חיש מהר התנפץ החלום של חמאס, משום שמרבית המצרים מתנגדים לשלטון "האחים המוסלמים", כמו גם לארגון חמאס. לכך יש סיבות טובות:

מרבית גלי הטרור הפוקדים את סיני, ופוגעים בצבא מצרים ובמוסדות השלטון שם, באים מרצועת עזה דרך המנהרות, דבר שמקומם עוד יותר את המצרים ואת צבא מצרים.

חמאס סירב לשתף פעולה עם שלטונות מצרים באירוע של חטיפת הקצינים המצריים בקרבת הגבול עם הרצועה. כמו-כן, חמאס לא שיתף פעולה כש-17 אנשי ביטחון מצריים נרצחו בחודש הרמדאן, בעת שסעדו את הסעודה של שבירת הצום, ובמצרים לא שוכחים כי רוצחיהם באו מרצועת עזה.

אם לא די בכך, הרי שחמאס פרסם הודעות בגנותם של שלטונות מצרים על כך שהחלו להרוס את המנהרות המסכנות את בטחונה של מצרים.

אי-לזאת, ייתכן כי הסיבות לשנאה של המצרים כלפי חמאס השתנו, אך עוצמתה נותרה כפי שהייתה בתקופתו של מובארכּ, ואפשר שאף גברה.



ניתוץ סמלי תרבות

הסיפור התחיל כשתושבים מן העיר אדליב שבצפון סוריה גילו כי אלמונים עקרו את פסלו של המשורר הדגול אבו אלעלא אלמערי, שחי ופעל במאה ה-11. הם כרתו את ראשו של הפסל וטשטשו את הכיתוב החרות על בסיסו שאומר: "אלמערי משורר, סופר ופילוסוף סורי נפטר ב-1057".

כעבור מספר ימים התרחש במצרים אירוע דומה. פסלו של גדול הסופרים הערביים, טה חוסיין שהוצב כאות הוקרה וכבוד לסופר הדגול במקום הולדתו במחוז אלמניא שבדרום מצרים - רוסק. בעיני מבצעי המעשה הנפשע חוסיין היה כופר.

אותו "כופר" הוא האיש שהיה צמחוני כי ראה באכילת בשר פגיעה בבעלי החיים, ומי שבזכותו מיליוני מצרים לומדים בחינם, שכן בהיותו שר החינוך, קבע כי הלימודים כמוהם כאוויר והאור.

עברו עוד מספר ימים ותושבי העיר אלמנצורה שבצפון מצרים גילו כי אלמונים פגעו בפסלה של אום כלתום וכיסו את ראשו בבד שחור. התושבים הסירו את הכיסוי ועטפו את הפסל בדגל מצרים. מעשה זה קומם את המצרים, ורבים ברחבי העולם הערבי, במיוחד היות שהקנאים ביצעו את זממם בפברואר - החודש שבו הלכה הזמרת המיתולוגית לעולמה.

ואילו בתוניסיה, ב-6 בפברואר השנה רצחו קנאים את מנהיג האופוזיציה שוקרי בלעיד, ואלמונים פגעו בפסל שהקימו אוהדיו של המנהיג במקום שבו נרצח.


גנים ציבוריים הפכו לבתי קברות

"האל יעניש את בשאר אסד ואנשיו על כך שהפכו את הגנים הציבוריים לבתי קברות", אומר תושב דיר אלזור שבצפון מזרחה של סוריה, שהיה בדרכו לפקוד את קבר בנו הבכור השוכן בלב הגן הציבורי של העיר. אך לא רק בנו קבור שם. גן זה הפך לבית קברות חדש, לאחר שבית הקברות של העיר התמלא בקבריהם של קורבנות המתקפה של המשטר נגד המורדים ונגד אזרחים שאינם מעורבים בקרבות.

"הקברן של הגן הציבורי עושה את עבודתו בהתנדבות. 'לא קיבלנו מן המשטר דבר מלבד הפצצות', הוא מתלונן ומוסיף: 'ילדי אינם יוצאים מן הבית זה תשעה חודשים, היות שאני חושש שאצטרך לקבור אותם במו ידי, אם יסכנו את חייהם. ילדים רבים קבורים בגן הזה שבו נהגו לשחק".

בגן קבורים 160 הרוגים מתוך 3000 שנהרגו מאז פרוץ המרד בעיר ביוני 2012. זו חדלה להיות עיר תעשיית-הנפט, לאחר ההרס הטוטלי שהסבו לה התקפות המשטר.



מה כואב לסעודים

המטיף הסעודי המפורסם ד"ר סלמאן אלעודה הטיל "פצצה", כשפרסם בדף הפייסבוק שלו איגרת הכוללת 64 פרקים המבטאים את מאוויי הנפש של מרבית הסעודים.

המטיף מתייחס באיגרתו לקיפוח זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים הפשוטים, ומוסיף כי הללו לא ישתקו עד עולם. וכשהם מאבדים את התקווה, יש לצפות להפתעות. השייח' אלעודה הזהיר כי במצב כזה הנהגת המדינה עלולה ליפול בידי הרחוב, או במילים אחרות: על סעודיה מאיים "האביב הערבי".

השייח' מונה את גורמי המתיחות בשורות העם, כגון השחיתות הכלכלית והמנהלית, האבטלה, העוני, משבר הדיור, החינוך הירוד, שירותי הבריאות הלקויים והעדר רפורמה חברתית. הוא מסכם בקובעו כי המשך המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי, והשאלה הגדולה היא לאן מועדות פניה של סעודיה, שכן אין מדובר בבעיות שצעדים ביטחוניים יכולים לפתור. נהפוך הוא, מדגיש השייח': אלה רק יחמירו את המצב.



היו זמנים

"היו זמנים שבהם חלמנו על עתיד טוב יותר. בימינו אלה אנו מתגעגעים לימים שהיו ובוכים על העתיד שיבוא". דברים אלה כתב הסופר העירקי הגולה בלונדון, ח'אלד אלקשטיני, שעורך בהם השוואה בין ההווה ובין העבר ("אל-שרק אל-אווסט" 5.3.12):

• בימים ההם, שאני קורא להם הימים הטובים, היינו רואים את הסטודנטיות יושבות בשורות הראשונות של אולמי ההרצאות. בימינו העצובים הן יושבות בשורות האחרונות.

• בימים ההם היינו מוחאים כפיים לסטודנטית המסירה את הכיסוי מעל פניה. ואילו בימינו אלה מוחאים כפיים לסטודנטיות המגיעות מכוסות פנים.

• אז הדינר העירקי היה שווה 3 דולרים. כעת הדולר שווה 1,200 דינר.

• אז הגולים בחו"ל חלמו על שיבה למולדת. בימינו האזרח מואס במולדתו וחולם להגר ממנה.

• בימים עברו, כשילד היה חולה, הוא הובא לרופא. בימינו ילד חולה מובא לאיש דת על-מנת שזה ירפאו בקמיע.

• בימים ההם שמענו בהפגנות קריאות נגד הקולוניאליזם הבריטי. בימינו אומרים בבתי קפה: "לעזאזל הבריטים שנטשו אותנו".

• אז ההמונים הריעו בהפגנות: "בדם ובנפש נפדה את פלשתין". בימינו אנשים אומרים בשאט נפש: "נמאס מהבעיה הפלשתינית".

• בזמנים ההם היינו אומרים: "תאכלו את האוכל של היהודים ותלונו בבתיהם של הנוצרים". כיום אסור להתיידד עם היהודי, ואסור להיכנס לביתו של הנוצרי.

• אז אמרו האנשים לשליט: "אלוהים ישמור אותך". בימינו אנו מריעים נגד השליט: "לך, העם רוצה את הפלת השלטון".

• בזמנים ההם פחדו האנשים מן המשטרה. בימינו המשטרה פוחדת מן המפגינים.