אחד ההיבטים המכוערים ביותר בתוכנית ההינתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - שאיננה תוכנית ואיננה היתנתקות, אלא רק גירוש יהודים מבתיהם בארצם - הוא ההתייחסות למתיישבים החלוצים בגוש קטיף ובצפון השומרון. הן ההתייחסות של ראש הממשלה ואנשי חצרו והן חוסר ההתייחסות של "ארגוני זכויות האדם" - הממלאים פיהם מים כאשר מדובר בזכויות האדם של יהודים - משדרות דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לאנשים שכל חטאם הוא נכונותם להתיישב בחבלי ארץ מסוימים בארץ ישראל.
טוענים נגדם שהממשלה שלחה אותם "לשם" ולפיכך היא רשאית לגרשם משם. האם יעלה על הדעת לגרש את המתיישבים לאורך גבול הלבנון או בשדרות על סמך אותה טענה מקוממת, בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"?
באופן סמלי, דווקא שבוע זה סיפק דוגמא נוספת, ותיקה יותר, לאופן שבו ישראל הרשמית מתייחסת לגיבוריה. היום, כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה, הוא יום השנה החמישים להתאבדותו בכלא המצרי של סגן אלוף מאיר (מקס) בינט. האיש שהה במצרים בשליחות מודיעינית מטעם מדינת ישראל, נתפש, עונה ושלח יד בנפשו, היום לפני חמישים שנה. אבל, אף נציג רשמי של ממשלת ישראל לא כיבד בנוכחותו את אירוע הזיכרון שהתקיים השבוע במרכז למורשת המודיעין, בהשתתפות המשפחה, וותיקי קהילת המודיעין, וחברים. אף כלי תקשורת "ממלכתי" לא מצא לנכון להזכיר את האיש ואת האירוע לזכרו.
באירוע הוקרן סרט לזכרו, שהופק על-ידי בתו, מיכל-מישל. האם יימצא ערוץ טלוויזיה ישראלי שימצא לנכון להקדיש זמן לגיבור ישראלי? או שמא רק פסטיבלים סביב מותו של רב-המחבלים ערפאת וקידום מועמדותו של הרוצח-האסיר ברגותי לראשות רשות הטרור הפלשתינאית יכולים להיות משודרים לקהל הישראלי?
הדור שלא ידע את מאיר, יודע לכל היותר כי האיש קשור בצורה זו או אחרת ל"עסק הביש" שהתרחש במצרים בשנת 1954 והעסיק את המערכת הפוליטית בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. לפיכך מן הראוי להקדיש מילים אחדות לזכרו של האיש.
מאיר נולד ב-1917 בהונגריה, גדל בגרמניה, העפיל עם הוריו ארצה באמצע שנות השלושים, והתגייס ל"הגנה". בהמשך דרכו הוא פעל באירן ועל גבול אירן-עירק בהדרכת נוער יהודי ובסיוע לעלייה ארצה. מאוחר יותר הוא למד באנגליה הנדסה ואלקטרוניקה, ופעל באיטליה בייצור מכשירי קשר לספינות מעפילים. המחוייבות האישית, השליטה בשפות, והידע הטכני שלו - כל אלה הובילו אותו לחיל המודיעין הצעיר של מדינת ישראל שזה עתה נולדה. במסגרת זו הוטלו עליו משימות עלומות באירן ובעירק.
מאיר המשיך בפעילותו החשאית גם לאחר שנשא אשה והוליד בת. הוא בנה לעצמו סיפור כיסוי כאיש עסקים גרמני (מקס בנט) המייצג חברות גרמניות במצרים. בשלב מסוים גם משפחתו הצטרפה אליו למדינת האויב, כחלק מסיפור הכיסוי. שליחותו בארץ זו אמורה היתה להיות נפרדת מזו של הרשת שלימים נקשר שמה ב"עסק הביש". אבל, נפילת הרשת ב-1954 הביאה גם לתפישתו, ובהמשך אף למותו, היום לפני חמישים שנה.
מאיר בינט קבור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. המצבה על קברו בירושלים, במורד ההר, מסמלת את המחיר ששילם כדי לסייע למדינת ישראל להגיע לפיסגת ההר. יהי זכרו ברוך!
_________________
הכותב הוא ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
