אנחנו מכבדים שופטים, אנחנו מכבדים שופטים בדימוס, אבל כנראה שחלקם לא מכבדים אותנו. בואו נדבר על שני שופטים מחוזיים בדימוס, אחד מחיפה ואחד מירושלים, אשר כל אחד מילא את תיקו ברפש, והוריד אותו בלי לחשוב פעמיים על ראשו של יריבו, והכל ממרום המקפצה.
על-מנת לעמוד על האינטריגות בין הרמטכ"ל לשר הביטחון היינו צריכים הקלטות, וכאן אפילו הקלטות לא צריך. במשרד
מבקר המדינה, הם נותנים לנו את המקור, כאמור, ישר מהמקפצה. הם הורסים את מוסד הביקורת והורסים את מערכת המשפט, אבל מה איכפת להם, הם הרי מבקרים, הם מלכי העולם, על פיהם יישק דבר, הם זכאים לפתוח פה בכל גודל, בכל עוצמה ובכל רמה של רפש, כי הם המבקרים.
אוי לנו ואבוי לנו מכאלה משרתי ציבור, אוי לנו ואבוי לנו מפקידים אשר הופכים את המינהל הציבורי לחצרם הפרטית. אוי לנו ממבקרים, אשר במקרה שניהם שופטים בדימוס ושניהם מאירים הן את מוסד השיפוט והן את מוסד הביקורת באור מפוקפק מאוד.
אם מבקר מבקר מבקר, אין הוא חייב לקבור אותו, יש דרכים למתוח ביקורת ויש דרכים למתוח ביקורת – וכאשר בעל תפקיד מחליט לסטות מדרכו של בעל התפקיד הקודם, אין חובה כלל למתוח ביקורת, ודאי שאין כל מקום למתוח ביקורת נמוכה מן הסוג שנמתחה על-ידי שני המבקרים; ביקורת כזו יוצרת חשש עמוק שהבחירה בשניהם הייתה שגויה, ואמנם אחד מהם הוא כבר היסטוריה, אך השני, קדנציה שלמה עוד לפניו.
מבקר הקובר מבקר לא פוגע במבקר, אלא בעיקר פוגע בציבור.
מבקר לא קובר מבקר, ומבקר שלא מבין זאת, לא ראוי לתפקידו.
