מירון בימים אחרים

עזריאל היה גבה קומה ושערו בהיר. עור פניו התקשח מרוחות ההרים ושמש המדבר. בפלמ"ח כינו אדומי שיער בשם כושי. ג'ינג'י היה הכינוי למי ששערו שחור כזפת. עזריאל כונה תימני כי מוצאו מאוסטריה. כינויים אלה נגררו עם האנשים שנים רבות אחר שהפלמ"ח פורק וההתבדחויות איבדו את טעמן.

בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה נוכחו מוריו ביכולתו להוסיף ממד הומאני לסיורים של תלמידי המחלקה לגיאוגרפיה. מינו אותו למדריך סיורים וצירפוהו לסגל האוניברסיטה. כדי לשמור על מעמדו היה עליו להגיש עבודת מחקר כל שנה. תוך שנים מעטות יצא שמו כאחד החוקרים החשובים. אך במחקריו איבד את המימד ההומאני. אקדמאים מציינים עובדות ביובש.

בפלמ"ח היה עליו להרצות ולתאר לאנשים את הארץ שאליה ילכו בעקבותיו. הוא לא דיבר במליצות. למראה עיני הנערים והנערות המקשיבים לדבריו תהה איך יתאר את ריח החרדל בשדה? את צבע ההרים? איך מספרים על קוצים ואבנים ומה חשים כשרואים חרדון מתחמם על סלע חשוף? מה טעמו של הצל תחת עץ כחום היום? מה עלי לומר לנערים ונערות אלו כדי שירגישו עצמם שייכים לארץ הזו? האם יאמר להם לפרוש זרועותיהם לכל עבר כי הם שייכים לכל המקומות הללו? וכי אפשר לומר 'זו הארץ שלנו, תיהנו ממנה בבקשה?'

תמיד היה קורא בשמות המקומות שיעברו במסעם. אומר מה המרחק בקילומטרים. מציין את שמות השבטים הבדואים. את סוגי הסלעים שבדרך והאקלים של האזור. אך איך מסבירים את יופיה של הארץ והחיבה אליה?

משום שהתקשה לבטא תחושות העריץ אנשים בעלי יכולת תיאור.
ברצותו להסיח דעתו מסוגיה קשה היה מעלה בדמיונו את מספרי הסיפורים מהאגדות. אלה שישבו בשווקים ובכיכרות ולמשמע קולם התאסף עם רב. הרהר בשחרזאדה שבזכות סיפוריה ניצלו חייה. זכר חבורת פלמ"ח סביב מדורה בלילה. חבורה רעשנית וצוהלת. שרים, מוחאים כפיים, מתבדחים והנה מתחיל אחד לספר צ'יזבאת והחבורה כולה משתתקת ומאזינה.

ביום שלאחר שובו מסיור בגליל עם תלמידיו הלך איתם למנזה, לשתות נס קפה ולפטפט. האולם המה סטודנטים, מרצים, מורים. ליד הדלפק השתרך תור. אנשים נטלו מן הדוכן מאכלים בצלחות בקליט והניחו על מגשיהם בעודם מתקדמים לאיטם אל עבר הקופה. אחר ששילמו תרו בעיניהם אחר כסא פנוי. היושבים ליד השולחנות מיהרו לסיים וללכת כי רבים הוסיפו לבוא.

עזריאל ותלמידיו השתלטו על שלושה שולחנות סמוכים. נותר כסא פנוי ואליו הגיע נחום עם מגש בידו. שאל את הנערה שישבה בסמוך אם המקום שמור. היא נעצה בו עיניים גדולות ואותתה בידה שיישב.

התלמידים דיברו אודות העיר צפת וקסמיה. נחום חייך בבדיחות הדעת למשמע דבריהם. הנערה שהבחינה בחיוכו שאלה אם הוא מכיר את הר מירון. השיב שהוא מכיר. כבר לגם את טיפת הקפה האחרונה מספלו וסיים את הכריך. הנערה הוסיפה ושאלה מה מיוחד במירון.
הביט בה רגע ארוך בשתיקה. תהה אם שאלתה באה לשם השעשוע או שבאמת ובתמים ביקשה לדעת. שערה היה קצר, לחייה ורודות ועיניה תוהות בסקרנות. נחום הבחין שעיני הבחור שלידה נעוצות בו בהתגרות והוא החליט להשיב לשאלתה.

"אני אסביר לך", אמר. לא הרים את קולו אך דבריו הגיעו לאוזני האחרים שתחילה הנמיכו קולם ואחר כך השתתקו. "את יודעת שרבי שמעון בר יוחאי קבור במירון". כמה מהיושבים נענעו ראשיהם לאות הן. "את יודעת שיום פטירתו הוא ל"ג בעומר". שוב הנהנו היושבים. על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לשבועות לא הרחיב בדיבורו כי הניח שכולם יודעים. גם על מחבואו של רבי שמעון במערה בפקיעין דיבר בקיצור. אך הרחיב וסיפר על החגיגות בל"ג בעומר. "בערב ל"ג בעומר נשכרו אוטובוסים במיוחד לנסיעה למירון", סיפר.

האוטובוסים פנו מרחוב מאה שערים לעבר שכונת בית ישראל וחנו ברחוב השוק החדש. כאן המתינו להם חרדים בעלי זקן ופיאות, לבושי קפטן או מעילים ארוכים. ילדים עם פאות מסולסלות, כיפות על ראשם וציציות מתנפנפות על מכנסיהם. נשים במטפחות ראש, שמלות ארוכות, רכוסות עד צוואר, ושרוולים עד פרקי הידיים. גם ליטאים המתינו. הליטאים הם חרדים בחליפה רגילה ולראשם מגבעת עם שקע. הליטאים מתגלחים במשך השנה אך בימי ספירת העומר נוהגים מנהג אבלות ואין מתגלחים. לכן פניהם מכוסים זקן בן שלושים ושניים יום.

תימנים משכונת התימנים הסמוכה לא באו. הם שכרו אוטובוסים משלהם. הבוכרים, הכורדים, העירקים והפרסים מבית ישראל ומשכונת הבוכרים באו. הנהג הזהיר את הנוסעים שיחזרו מחר אל האוטובוס בשלוש אחר הצהריים ואם לא יבואו בזמן ייסע בלעדיהם.

הנשים ישבו בחלק האחורי של האוטובוס, עם הילדים. כשהחל האוטובוס לנסוע קם אחד הגברים והכריז על תפילת הדרך. קרא את התפילה בהטעמה והכל חוזרים אחריו בקול רם. עד שסיימו את התפילה הגיע האוטובוס לפאתי העיר ומתוך התיקים והארגזים נשלפו קלרינטים, כינורות ותופים.

החרדים אינם מנגנים בכלי נגינה בתחומי ירושלים. הנגינה היתה מלאכת הלוויים בבית המקדש. משנחרב שבתו הלוויים מנגינתם ואין לנגן בירושלים עד שישובו הלוויים לנגן בהיכל.

ולכן ברגע שיצא האוטובוס מתחומי העיר החלו לנגן ולתופף. ניגנו את המנגינות של העיירות בפולין. המנגינות שחוברו בחצר הרבי. מנגינות צוענים מרומניה. מנגינות של רומנסות ספרדיות ומנגינות שחוברו באמריקה בדורות האחרונים.

בשירה השתתפו כולם. צהלה אחזה בהם. שרו. ליוו עצמם במחיאות כפים. נערים הוציאו זרועותיהם בעד החלונות ותופפו על דופן הפח. מדי פעם היה קלרינט משמיע צפצוף ומשתיק את השירה. אחרי כן השמיע נעימה מסולסלת ומפותלת שאי אפשר לזמזמה בפה. זה נעשה במכוון. שיתנו מנוחה לגרונם וריאותיהם כי עוד רבה המלאכה.

עזריאל הוקסם מהצעיר שריתק את תלמידיו. דברים ידועים ומוכרים נשמעו מפיו כמעשים שהתרחשו בארץ קסומה ובתקופה אחרת.
אחר המרד הערבי הגדול של 1937 חדלו היהודים לנסוע דרך יריחו על אף שזו הדרך הקצרה ביותר. ערביי יריחו איימו לשחוט כל יהודי שייכנס לעירם. גם בדרך שכם לא נסעו. דרך מפותלת זו על במת ההר עברה בצד כפרים ערביים עוינים.
נסעו דרך שפלת החוף שבצידיה ישובים יהודיים וערביים כאחד. לאורכה היו מחנות צבא ותנועה רבה.

בתחנת האוטובוס בלטרון המתינו ערביי המקום. שם היו מוכרים ברד לנוסעי האוטובוסים בקו ירושלים-יפו. משהבחינו באוטובוסים למירון היו הערבים מוחאים כפיהם בקצב המנגינה הבאה מפי הנוסעים ומתנועעים בריקוד עד שהתרחקו.

בלוד עצרו האוטובוסים סמוך לתחנת הרכבת בכדי להוסיף מים למצנן. ערבים ישבו לאורך שדרת האקליפטוסים על האדמה החולית ולפניהם קנקני קפה ברמץ לוהט. כמה נוסעים ירדו ללגום ספלון קפה בחצי גרוש. רעננים ומלאי מרץ, חולצותיהם רטובות מזיעה, עלו לאוטובוס אחר לגימת הקפה וחידשו את השירה.

אחר הצהריים הגיעו האוטובוסים ליעדם וחנו למרגלות ההר. האמהות נטלו את החבילות ועלו עם הילדים אל בניין הקבר שכיפותיו נראות מרחוק. הגברים התלכדו למעגל. שרים ומרקדים, איש ידו על כתף רעהו עשו דרכם אל הבניין על סלעים ומהמורות.

האמהות פרשו שמיכות על הרצפה באולם הגדול. במהרה התמלא האולם כולו. נותר מעבר צר אל הקברים בין המצעים. הדוחק הלך ורב. מחמת הנרות הרבים שהדליקו על הקברים התחמם האוויר ופני האנשים נטפו זיעה.

גם בחצר, מתחת למרפסת של הקומה העליונה הניחו מצעים ללינת לילה.

בימים ההם לא הצטיידו אנשים באוהלים. לא לישון באו.

הנגנים מצאו לעצמם פינות. פינה של נגן היא משטח קטן בין סלעים בו אפשר לרקוד לצלילי נגינתו. הם ניגנו תמורת תשלום וכל מי שעמד סביבם נתן מטבע עבור כל מנגינה. בליל ל"ג בעומר ראו ברכה בעמלם. למחרת שבו לביתם עשירים ושבעי רצון.

עזריאל התימני לא הסיר עיניו מפניו של נחום.

שעתיים לפני שקיעת החמה יצאה תהלוכה מצפת עם ספר התורה מבית הכנסת בנאה. זה הספר שנישא מדי שנה למירון ואגדות נרקמו סביבו. גם תהלוכה זו כולה שירים וריקודים. משהגיעה התהלוכה למירון נערכה ההדלקה.

על עמוד מחוץ לבניין הוכנה מבעוד יום אבוקה של עצים ושמן. האש הועלתה עם רדת החשיכה. אחיר האבוקה הראשונה צצו אבוקות נוספות על הגבעות סביב כאילו היו כל הגבעות מלאי חוגגים.
בחשכה הגיעו דרוזים מחורפיש ומבית ג'אן. צ'רקסים מריחניה. נוצרים מגוש חלב. מוסלמים מעלמה ומעין זיתים.

לבשו את מיטב בגדיהם וכלי נשקם באבנטיהם. בחבורות הופיעו. עליזים ומגחכים. הם יצרו מעגל סביב מעגל של יהודים ורקדו דבקה. ליוו עצמם בחלילים ובתופים. במהרה הוקפו במעגלי יהודים שרקדו עימהם. ילדים נדחפו בין רגלי הרוקדים לחזות בערביים.
אחר שעה כבר פיזמו יהודים אשכנזיים מירושלים את הנעימות של הערביים מהגליל. דוברי ערבית שיננו את המלים.

שירים ומנגינות אלו נקלטו היטב. זימרו אותן בחתונות ובמסיבות. משנפוצה המנגינה בישוב היהודי נמצא מי שחיבר לה מלים בעברית, מעבד הכין אותה לשירת מקהלה, תנועות הנוער הדפיסו את השיר בחוברות שירים עם שם מחבר המלים ואת התווים ציינו כ "מנגינה יהודית עממית".

במירון התערבבו מנהגי עדות ללא ויכוחים או מריבות. הריקוד על קבר צדיק ביום השנה לפטירתו הינו מנהג של חסידים. על-פי הקבלה משתחררת הנשמה ביום המות מכלאה הגופני. והחסידים רוקדים בשמחת החרות שזכתה בה נשמת הצדיק.

הדלקת משואה על קבר מנהג ספרדי הוא. אך במירון נהוגים כל המנהגים. הריקודים והשירה נמשכים כל הלילה וכל יום המחרת.

בבוקר, בסיום תפילת שחרית עושים חאלאקה לילדים שהגיעו לגיל שלוש. בגיל זה תלתליהם רכים ממשי. מורה לא עלה על ראשם מלידתם. החאלאקה היא תספורתם הראשונה.

סביב הילד מתאסף מנין המתפללים. תוך שירה וברכות גוזר האב תלתל. הרב גוזר תלתל. האח גוזר. הדודים.

בעיניים דומעות אוספת האם את השיער ואורזת בממחטה. שיער זה תשמור מכל משמר. הילד פורץ בבכי שובר לבבות ואביו מחבקו ומרגיעו בעוד המבוגרים קוצצים את תלתליו ומוסרים לאמו.
כמה מהחוגגים נוהגים ללכת למעין קטן בשיפולי הגבעה דרומית לקבר, סמוך לערוץ נחל הטחנות. המעין מכונה בשם מי מגידו אף שמגידו רחוקה מכאן. זאת על שום מעשה שהיה ברבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו.

אחד התלמידים שהתעשר במדינות הים חזר למירון. קינאו בו האחרים והתלוננו בפני רבם על עוניים ודחקם. הוציאם רבי שמעון אל בקעת מגידו וקרא בקעה בקעה המלאי דינרי זהב. מיד נמלאה הבקעה דינרים של זהב. אמר רבי שמעון לתלמידיו 'קחו לכם ככל שתחפצו. אך דעו שהנוטל מן הזהב את חלקו בעולם הבא נטל'. הניחו התלמידים לזהב ולא נטלו.

משסיים נחום את הסיפור קם להחזיר את המגש והכלים. היושבים סברו שהלך ליטול קפה נוסף ומיד ישוב ויציג עצמו. אך הוא הניח את הכלים ויצא.

עזריאל הוקסם. הצעיר הזה עורר חשק לארוז תרמיל ולנסוע מיד למירון ליטול חלק בחוויית פולקלור מיוחדת. אך נזכר שטעמן של החגיגות במירון אינו כשהיה ואותן תמונות לא ישובו.