אל דֳמי

מאמר זה נכתב לנוכח יום השואה והגבורה ולשם הצלת חיים בארץ ובעולם. כותרת המאמר היא כשם קבוצת אנשים מיוחדת במינה, תנועת מחאה שקיומה הוסתר מכולנו, שזו לרבים וטובים ממני, הפעם הראשונה, שהם נחשפים לעצם קיומה, ולכן מאמר זה הוא מעין 'סקופ' אישי וציבורי.

תנועת מחאה ישראלית זו, נוסדה בירושלים ב-17 בדצמבר 1942, והוביל אותה הסופר ר' בנימין, הלא הוא יהושע רדלר-פלדמן ז"ל. היא הוקמה כדי להציל יהודים לנוכח סכנת השמדתם. הכרתיה לראשונה, בספרה של פרופסורית דינה פורת, "קפה הבוקר בריח העשן", 2011, הוצאת 'יד ושם' ו'עם עובד'.

בתנועה זו, תמכו ופעלו, ש"י עגנון, פרופסור פישל שניאורסון, פרופסור יוסף קלוזנר, פרופסור שמואל הוגו ברגמן, הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ראש עיריית ירושלים דניאל אוסטר, פרופסור מרטין בובר, נשיא האוניברסיטה העברית ד"ר יהודה לייב מאגנס, הנרייטה סולד שעמדה אז בראש עליית הנוער, ד"ר יוסף קרוק, דוד שמעוני מזכיר אגודת הסופרים העבריים, ד"ר הרצל לנדא, ד"ר מנחם לנדאו, צבי שקלרט-שני, שלמה זלמן שרגאי, יצחק מלכו, ופרופסור בן ציון דינור. עוד הצטרפו, פרופסור דב סדן, יצחק למדן, י"מ ניימאן, בן ציון כץ, אברהם שרון (שבדרון), אביגדור מאירי ובן ציון ישראלי. אישיות חרדית ידועה הצטרפה לתומכים גם היא, בדמות הרב יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל.

הבאתי את השמות, בכדי לתת כבוד לכל אחד ואחת, וגם בכדי לגלות לעינינו, את הפלא הנוסף, הקיים מעבר להקמת הקבוצה, והוא היותה חוצת מפלגות, ואיחדה בתוכה את אנשי ברית שלום ותנועת איחוד - יחד עם אנשי מזרחי והמפד"ל, מפא"י ופועלי ציון יחד עם ציונים כלליים ורוויזיוניסטים. סגל אוניברסיטה פעל בה יחד עם אגודת העיתונאים ואגודת הסופרים. לסיכום, זו הייתה חבורת אנשים ואישים, שניכרה בהם הערכה הדדית זה לזה ולזו, החרדים להצלת יהודים.

העיקרון המוביל של התנועה הזו, הינו, כי תפקידו של איש הרוח להיות הצופה לבית ישראל, המתריע בפני הציבור על סכנות, מדריך את ההנהגה המדינית ובא אליה בתביעות מוסריות ומעשיות. הקבוצה פתחה את שעריה ליהודים מכל החוגים ומכל המקומות, והיא מבוססת על היחס לשואה ועל הרצון לפעול, ולא על שום קריטריונים אחרים. קבוצה מאוד פעילה שנועדה לדרבן את ההנהגה ואת הציבור כולו לפעולת הצלה מתמדת. קבוצה שלא תניח ליישוב, ליהדות ולאנשי הרוח בעולם החופשי לשקוע בייאוש וברפיון ידיים.

הצעתה של תנועת מחאה זו, כגון: להינזר משעשועים ולהזכיר יום יום בדרכים שונות את סכנת השואה הבאה על היהודים, או לחלופין, להנהיג יום אבל בכל שבוע למשך שנה, בכל המקומות הציבוריים ובמוסדות החינוך, - אפילו זו נתקלה בחומת דחייה והתנגדות הממסד והציבור הישראלי.

הצעתה של תנועת המחאה האיכותית הזו, להקים מוסד מרכזי, שיהיה כולו קודש לפעולת הצלה דחופה, שפעיליו יקדישו את זמנם להצלה בלבד, ולא להצלה כפעילות נוספת - נדחתה, ואפילו הצעתה לייחד שני חברים מתוך הנהלת הסוכנות היהודית, שיקדישו את כל זמנם ומרצם להצלה - נדחתה.

הצעה נוספת, הייתה להקים מכון לתעמולה יהודית ישראלית מודרנית מתוכננת, כלפי פנים וחוץ, ולגייס לשם כך סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים שיקדישו לכך את כל זמנם. כולל ארגון כינוסים ארציים ובינלאומיים. גם הצעה זו נדחתה.

משנוכחו חברי הקבוצה כי למרות פעילותם הציבורית הנמרצת, בצורת פגישות והתכתבויות עם אישי ואנשי ציבור ומוסדות ציבור מובילים, בצורת מאמרי עיתונות וחוברות, כנסים ודיונים, עד כדי פריצת סערה ציבורית ולחץ ציבורי שעוררו, - אף לא עלתה בידם המשימה לעורר את הנהגת המדינה שבדרך להציל את יהודי הונגריה, לקראת סוף המלחמה, כשכל העולם כבר ידע מהו אושוויץ ומה מתחולל בו.

בפגישה סוערת שהתקיימה בביתו של ר' בנימין בירושלים, ניתחו חברים ואוהדים את יחסו של היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה. זה היה לאחר פרסום מכתבה של טוסיה אלטמן, חברת הנהגת השומר הצעיר בוורשה, שבו האשימה את היישוב בהתעלמות מן המתרחש באירופה.

מסקנת המשתתפים הייתה ששורש הבעיה הוא בחוסר הזדהות של חלק העם היושב בארץ ישראל עם יתר חלקיו של העם, בארץ ובגולה. < זהו למעשה מנגנון הכחשה והדחקה פסיכולוגי ידוע ומוכר במחקר המדעי, של אדם ושל העם היהודי שהיה והינו קרבן להתעללות מתמשכת בת אלפי שנים הנמשכת עד עצם היום הזה. מנגנון הכחשה והדחקה, שבצורתו הקיצונית הינו סכנה קיומית כאז כן היום. ולכן, השואה לא זעזעה את אורח החיים, ושגרת היום יום ממשיכה בין עצרות האבל וההכרזות. החינוך הציוני החילוני מקנה לנוער יותר מידיי יהירות כלפי יהודים אחרים, ופחות מידיי הרגשת שליחות ואחריות כלפיהם. הסטודנטים בירושלים ערכו נשף פורים בעיצומה של השואה, הקיבוץ המאוחד כינס אלפי בני נוער לעצרת מקהלות בעין חרוד, והקיבוץ הארצי חידש את ריקודי העם בדליה.

מסקנות אל דמי היו שלהנהגה הרוחנית היהודית, על כל גווניה, חסרה הרגישות והערנות למתרחש. העיתונאים לא הבליטו כראוי את הידיעות על השואה, נסחפו בשאננות הכללית ולא התאמצו לעורר את דעת הקהל. הסופרים והאמנים שותקים ועומדים מרחוק. חובה על כל אלה למתוח ביקורת על החברה בארץ ישראל, ויחד עם זאת לעודד ולנסוך ביטחון. יצירתם חייבת להגיב על המתרחש. לא קם מנהיג שראה אל נכון את טובת העם היהודי כולו לדורותיו ולדורו, מעבר לכל ריאליזם מדיני.

כאז כן היום, החברה הישראלית לא שינתה את אורח חייה ולא יצאה מגדרה בגלל השואה, בגלל הטרור הערבי בכל הארץ, בגלל הגירוש והרס היישובים והרג ורדיפת יהודים בגוש קטיף גוש עציון ויהודה ושומרון. החברה הישראלית עסוקה יתר על המידה בתרבות הרייטינג והשעשועים והפוליטיקה הקטנונית, ועוצמת עיניה מראות ברע המתקדר ומאפיל עליה ועל העולם כולו מכיוון האיסלאמיזם ממשיכו של הנאציזם, מכיוון הטרור הערבי והלאומנות הערבית מבית ומחוץ, מכיוון שנאת היהודי והעם היהודי ומדינת היהודים אותם מטפחים בקרבם ובעולם כולו הרש"פ, החמאס, חיזבאללה, האחים המוסלמים וגרורותיהם הממאירות, מכיוון אירן ובנות בריתה המכונות ציר הרשע.

המעיין במסמכים ובמורשת שהותירה אחריה אל דמי, אינו יכול שלא לחוש כבוד לחבריה וחברותיה, שלמרות היעדר תמיכה כספית או ארגונית משמעותית, בכל זאת חזרו בלהט על דעותיהם שוב ושוב: התריעו, כתבו, פנו, והתאמצו ופעלו עד קצה גבול יכולתם למען עם ישראל. כל זאת למרות הניסיון התעמולתי התקשורתי הממסדי לצייר אותם כאנשי רוח מתנשאים, כביכול צדיקים טרחנים המטיפים לאחרים, הלוקחים לכאורה מונופול על הצער והכאב. לא אחת גברה עליהם הרגשת איש האמונה הבודד, שיש לו כנגדו מקטרגים רבים ותומכים מועטים. לעניות דעתי, ממשיכיה של תנועת מחאה אמיתית וכנה זו, במודע ושלא במודע, הם ציבור הבית היהודי ובעיקר המתנחלים.