אבדו נכסים, נשמרו הערכים

יקיריי ניצולי השואה,
ראש הממשלה, בנימין נתניהו,
יושב-ראש הכנסת, יולי אדלשטיין,
נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס,
הרבנים הראשיים, הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר,
Our dear friend Prime Minister Tony Blair,
Our dear friend the Minister of Foreign Affairs of Canada, John Baird,
יושב-ראש מועצת "יד ושם", הרב ישראל מאיר לאו,
יושב-ראש "יד ושם", אבנר שלו,
חסידי אומות העולם,
נכבדיי כולם,

השואה לא תשקע בחורהּ הפעור של ההיסטוריה. היא כאן עימנו. לוהטת, ממשית.

היא מהדהדת בדורכֵנו על מרצפות האבן שבגטאות. היא רוחפת כרוח רפאים בצריפי המחנות. היא זועקת מהטליתות, מהשערות, מהנעליים, שניתן לראותן מול עינינו. היא לוחשת מהדמעות שיבשו טרם פרידה. היא נשקפת מהתמונות של תינוקות בזרועות אימותיהם.
רעש רכבות-הרצח שנדם והוא עודנו הומה באוזנינו. עשן הכבשנים נבלע אבל לא נמוג ברקיע שמעליהם. בקרבנו מתהלכים ניצולים, שהשואה וזוועותיה מפכים בהווייתם היומיומית. דמם בדמנו הומה.

גבורתם טבועה על כל צעד ושעל של חיינו. לא הייתה כזוועה הזו בתולדות האדם.
דבר אין בכוחו להרחיקנו מימי החשיכה הגדולה ביותר שידע המין האנושי. 74 השנים שחלפו הם יותר ביוגרפיה מאשר היסטוריה. עדיין חסרים מיליוני שמות. של הורים וילדים, של קהילות יהודיות שלמות שחרבו ונמוגו. אין תחליף לתרבות, לערכים, לכישרונות העילויים, שהיו ואינם. הם כפצע פתוח. לא נפסיק לחפש אחרי כל שביב מידע, אחרי שם שלא זוהה, אחרי תמונה שטושטשה. שליש מעמנו, שישה מיליונים נרצחו על לא עוול בכפם. נותרנו עם גדוע. העם היהודי מונה היום פחות ממניינו עֶרֶב מלחמת העולם השנייה. קטנו במספר, אבל לא פחתנו ברוחנו. אנו חותרים במלוא כוחנו למלא את החסר. פיזית ורוחנית. לצמוח מתוך האודים. ליצור מאין. לבנות מיגון. לרקום קוממיות חדשה. ולא להתעייף מלפעול לתיקון עולם. השואה היא יתמות ללא ניחם, ואחריות מוסרית, ללא פשרה. היא אינה מתירה עצימת עין שלנו כעם יהודי, והיא חייבת לשמש כאות אזהרה מתמיד למשפחת האדם כולה. עדיין נותרו על מפת אירופה כתמים אנטישמיים מקוממים. הגזענות שהתפרצה על אדמתה במאה שעברה, דירדרה אותה לשפל שלא ידעה מאז היוולדה. ובסופו של דבר הרצח שבקע ממנה, פגע גם בה.

לבושתנו, נותרו כאלה שלא למדו דבר. צעירים גלוחי ראש. אנשי מדע כביכול חנוטים בחליפות מדומות. כן! נותרו עדיין שוכחי שואה, ומכחישי שואה. לא כל לועי הגעש כבו. משברים שוב מנוצלים, כדי להקים שוב מפלגות נאציות, מגוחכות אבל מסוכנות. קריקטורות אנטישמיות מחליאות עדיין מתפרסמות, בשם חופש הביטוי, כביכול. המסע לצדק ולחופש טרם תם.

כשאני שומע את ארבעת המילים: "let my people go", אני חש שוב ושוב שמסע היציאה מבית העבדים, המסע שהחל בו עמנו, טרם פסק. ואסור שייפסק. עד אשר תחוסל העבדות על כל צורותיה. בכל מקום, בכל מצב.
עד אשר רוח החופש תבריח את הזיהום הגזעני. תְכַלה את עשן הרשע.
העולם הנאור חייב לשאול את עצמו כיצד זה קורה שזמן כה קצר אחרי שכבו המשרפות, אחרי מחיר הדמים הנורא שבעלות הברית שילמו כדי להכניע את השטן הנאצי. עדיין יכולה להתהלך בריש גלי הנהגה כמו ההנהגה האירנית, ולהכחיש שואה. ולאיים בשואה. מי שמתעלם מאיום בשואה לעם אחד, חייב לדעת שאיום בשואה על עם אחר מהווה איום בשואה על כל העמים. העם היהודי הוא עם קטן במספרו וגדול ברוחו. את הרוח אי-אפשר לשרוף בכבשני אש. מהשואה בקעה תקומה רוחנית ומדינית. נגדענו, והקימונו מדינה משלנו.

אבדו לנו נכסים, אבל נשמרו הערכים. חזרנו למכורתנו העתיקה. חידשנו את מורשתנו המוסרית.

עם סכנות, חדשות כישנות. צבא הגנה לישראל, שקם כמענה לניסיון להשמיד את מדינת היהודים שזה עתה קמה. הוא גם הלקח הנכון מזוועות השואה. הוא ניזון מגבורת היהודים בשואה.

הפעם, יום הזיכרון לגבורתם הוא גם יום השנה השבעים לפרוץ מרד ורשה. לא היה כמרד הזה.

הם היו מעטים וגבורתם נותרה כמופת לרבים. מעתה ועד עולם! היום אנו מצדיעים לגבורתם בדגלינו המתנוססים ברוח חופשית. אלה הם דגלי גאון, לא רק יגון. כי קו ישר עובר בין גילויי ההתנגדות בגטאות, במחנות וביערות ובין תקומתה וגבורתה של ישראל. קו של כבוד אנושי, של עצמאות מחודשת, של ערבות הדדית, של קידוש השם. כקרן תקווה שלא כבתה גם במצוקה הנוראה. מורדי הגטאות חתרו לחיים גם בשעה שהנסיבות זעקו ייאוש.

לפני ימים אחדים הלך מאתנו פֶּרֶץ הוֹכְמָן. מוכר הסיגריות הקטן, שהיה לגיבור גדול. פֶּרֶץ הוֹכְמָן הגיע הביתה לישראל. והשתתף במלחמות ישראל באותו אומץ הלב שאפיין אותו. הוא נפטר לפני ימים אחדים. לפני שהיה אמור לעמוד אתנו, כאן, היום. על הבמה הזו, ולהדליק משואה. להבתו הייתה ליתומה. אורה יוסיף להאיר. העלאת דבר גבורת הלוחמים אינה רק עניין של עשיית צדק עם גבורתם. זהו צורך קיומי. לנו. לכל אחד מאיתנו. לכולנו כעם. ישראל היללה את הגבורה אבל לא תמיד חלקה די כבוד לגיבורים עצמם.

הגיעה העת. ולא תמיד הקפדנו להאזין לדפיקות ליבם. למזונם. לבריאותם. הגיע עת התיקון. ההיסטוריה של השואה אינה רק לקח מהעבר, היא גם מורה נבוכים לעתיד. שנדע לעמוד על נפשנו מול סכנות וליירט אותן מבעוד מועד. שנוכל להישען על עצמנו. לשמור על מורשתנו המוסרית שעמדה גם במצבים בלתי אפשריים. שנוכל לקיים ידידות עם ידידים, ויחד עמם נעמול לטפח עתיד טוב יותר לאדם. לכל אדם. לעם. לכל העמים. ושנשמור שהאנושות שוב לא תאבד את אנוּשיוּתָה. נקפיד שלכל אדם תישמר הזכות השווה להיות שונה. שוֹנֶה ושוַוה. מעולם לא נאמר נואש. הרי צוּוינו: "אל תירא עבדי יעקב". כי "ה' עוז לעמו יתן".