"
עצם הרעיון של מדינה יהודית הוא בלתי דמוקרטי. הוא מהווה הפרה של זכויות ההגדרה העצמית של אזרחיה הלא היהודים, ולכן הוא בעייתי מבחינה מוסרית".
ג'וזף לוין, "ערעור על עצם המדינה היהודית", ("ניו-יורק טיימס", 9.3.12)
"האומה היא נשמה, עיקרון רוחני. לעיקרון זה שני מרכיבים... : האחד הוא מורשת משותפת עשירה של זכרונות; השני הוא הסכמה הקיימת בהווה בדבר הרצון לחיות יחד, הרצון להנציח את הערך של המורשת שקיבלנו (מהעבר)".
ארנסט רנאן, "מהי אומה?" (1882)
הרי לכם: מה שפעם היה נחשב למוקצה ובלתי מתקבל על הדעת, הפך כעת מקובל ומכובד...באדיבות "העיתון בעל המוניטין".
כך, במאמר דעה של למעלה מ-2,000 מילה שפורסם לאחרונה ב"ניו-יורק טיימס", מערער ג'וזף לוין, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת מסצ'וסטס, על זכותם של יהודים להגדרה עצמית לאומית, למימוש של ריבונותם פוליטית ולמדינת לאום משלהם - אף בתחומי הקו הירוק.
במאמר תגובה זה לרשימתו הרעילה של לווין, אנמק מדוע דווקא הכרחי שישראל תהיה יהודית, על-מנת להבטיח שתהיה גם דמוקרטית
ניתוח אווילי
במשך השנים, נוכחנו לדעת כי כשמדובר בישראל ובסכסוך במזרח התיכון, עלינו לצפות שהטיפשות ולא התבונה תהיה סימן ההיכר של העיתון. נראה כי אין דבר שערורייתי מדי, מופרך מדי או מנותק לגמרי מן המציאות שה"טיימס" יחסוך מקוראיו. היותם של המאמרים מוטעים ואף מטעים בעליל, מוטים ומעוותים במכוון - מעולם לא מנע ממנו לפרסמם במדור הדעות שלו, כל עוד הקו שהם משדרים אינו חורג יתר על מידה מזה שמכתיבה הוראת השעה של התקינות הפוליטית התקפה בעת כתיבתם. אבל אפילו נוכח המצעד הארוך של ההבלים וההזיות ש"פיאר" את עמודי הדעות של העיתון תוכחתו הנבובה של לוין מתבלטת כמיוחדת במינה.
נטול היגיון ורווי סתירות
לא כאן המקום להתעמת עם כל ההנמקות המפותלות הרוויות סתירות פנימיות ונטולות ההיגיון של לוין, ולהפריכן. אמקד אם כן באיוולת שבכמה מטענותיו העיקריות.
כך למשל, מצהיר לוין כי גם אם "עם" זכאי להגדרה עצמית, הוא אינו זכאי לה.
נשמע קצת מרחיק לכת? כיצד, אם כן ניתן לתת פירוש אחר לקטע הבא? "אתמקד בשאלה אם זכותו של עם להגדרה עצמית מזכה אותו למדינה משלו.[כך] הטענה שלי היא שגם אם נכיר ביהודים כלאום ובזכותם לחיות בארץ משלהם, הכרה זו עדיין אינה יוצרת זכות למדינה יהודית". אחרי ככלות הכל, המדינה היא הכלי שבאמצעותו מבטא לאום את הגדרתו העצמית ושדרכו הוא מממש אותה. נראה כי לוין אכן היה מסכים עם קביעה זו, שכן הוא כותב: "איזו משמעות יש לכך שלעם יש מדינה 'משלו'? הנה אִפיון גס: המוסדות הרשמיים והמסגרת המשפטית של המדינה נועדו לבטא, לעודד ולהעדיף את הזהות של אותו עם".
ביטול זכויות רוב?
הוא ממשיך ומפרט, כיאות, כי: "המעמד הייחודי של אותו עם מתבטא במספר אופנים, מהסמלית ועד למהותית יותר: למשל, מעמד זה ישתקף בשמה של המדינה, אופיים של דגלה ושל סמליה האחרים, חגיה הלאומיים, מערכת החינוך שלה, חוקי ההגירה שלה...". אולם, לאחר מכן הוא ממשיך לקבוע עיקרון מדהים באמת, שלפיו אם במדינה מסויימת זהותה של קבוצת המיעוט אינה עולה בקנה אחד עם זו של הרוב, על זה אחרון - גם אם הוא מהווה "רוב מכריע" -לוותר על זהותו, או לפחות לדללה במידה משמעותית. אחרת, "תהיה זו פגיעה בעיקרון הליבה הדמוקרטי של שוויון ושל זכויות ההגדרה העצמית של החברים שאינם מאותה הקבוצה".
כך, בהינף קולמוס, מבטל לוין את זכויות הרוב ומוחק את העיקרון של שלטון הרוב מן הרשימה של עקרונות היסוד של ממשל דמוקרטי. לטענתו, המקרה של ישראל "מהווה בעיה חמורה באמת, שהרי זהו בדיוק המצב של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הלא היא אינה מהווה ביטוי טבעי של זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, אלא הפרה של זכותם להגדרה עצמית של אזרחיה (בעיקר הפלשתינים) שאינם יהודים". זה מביא אותו אפוא למסקנה, כי "קיים ניגוד בלתי נמנע בין היות המדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית", מה שמוביל כנראה לטענה המוזרה כי רק אם הרוב היהודי נענה לשאיפותיו הלאומיות של המיעוט ומוותר על ביטויי הזהות הלאומית של עצמו, יכולה ישראל להיות דמוקרטית.
האם לוין מתכוון ברצינות שעל עריצות המיעוט להיות אבן הבוחן של ממשל דמוקרטי?
שוני לא ניגוד
סביר להניח כי לוין היה מוחה כי אני מעוות את טענותיו וכי למעשה אין הוא דוגל בביטול זכויות רוב, אלא בהגנה על זכויות מיעוט. הוא היה ללא ספק טוען כי עצם קיומן של דמוקרטיות רב-אתניות מתפקדות תומך בתקפות טענתו וחושף את הפגם בגישתי .
הוא היה, כמובן, טועה.
אין ספק, שחובה להבטיח את זכויות המיעוט - עד לנקודה שבה אלו מתחילות לכרסם מהותית בזכויותיו של הרוב.
יתר על כן, דמוקרטיות רב-אתניות הן ישויות בהחלט אפשריות - גם בתיאוריה וגם במעשה - על-אף שלקבוצות האתניות המרכיבות אותן זהויות קולקטיביות שונות ונרטיבים מכוננים נפרדים. אלא שאותן דמוקרטיות לא תוכלנה לקיים את המשכיותן או את יציבותן, אם זהויות ונרטיבים האלה אינם רק שונים, אלא מנוגדים.
זה ודאי יהיה המצב אם הזהויות והנרטיבים האלה שוללים זה את זה שלילה חריפה ומוחלטת.
וכאן בדיוק מתחיל הטיעון של לוין להתפרק - הן תיאורטית והן מעשית.
השמטה חמורה
את מקור שגיאתו של לוין ניתן לזהות את בהגדרתו הפגומה של המושג "עם", שלו הוא מייחס רק שני מובנים: אחד משפטי בתמציתו והשני חברתי-תרבותי במהותו .
הוא כותב: "יש להבחין בין 'עם' במובן האתני ועם במובן האזרחי". הוא ממשיך וקובע כי "קבוצה נחשבת עם במובן האתני מכוח שפה משותפת, תרבות משותפת, היסטוריה המשותפת וזיקה לטריטוריה משותפת. המובן האחר הוא זה האזרחי, החל על אנשים מכוח אזרחותם המשותפת במדינת לאום, או לחלופין, מכוח ישיבתם המשותפת בגבולות גיאוגרפיים פחות או יותר מוגדרים".
בכך הוא משמיט יסוד קריטי. הרי קיימת משמעות שלישית שניתן להעניק למושג "עם", שלצורך הדיון שלנו הוא החשוב ביותר: זהו ההקשר הפוליטי המתייחס ל"עם" במובן של "לאום".
מבחן הלקמוס ל"לאום" אינו הקצאה של זכויות משפטיות או אזרחות, ולא חברות בקבוצה מסוימת חברתית-תרבותית, אלא תחושה של נאמנות (allegiance) פוליטית. נאמנות כזו עשויה להיווצר בשל הומוגניות אתנית או על-אף הטרוגניות אתנית. אבל, בדיוק תחושה זו של נאמנות היא התנאי ההכרחי לא רק לקיומו של לאום, אלא ליכולת הקיום של משטר דמוקרטי יציב ומתמשך במדינת לאום. דווקא את המרכיב החיוני זה - תמציתה של לאומיות - משמיט לוין במאמרו, וחסר זה מוביל בהכרח לפגמים החמורים והמזיקים במסקנותיו.
סוגיית הנאמנות
לוין היה מגלה כי קיימת מחלוקת קשה בינו לבין דמויות בולטות שבמהלך מאתיים השנה האחרונות מהוות את עמודי תווך של המשנה הפוליטית הליברלית. כך, ג'ון סטיוארט מיל בחיבורו המכונן "ממשל של נציגים" (On Representative Government - 1861) קובע, ברוח דבריו הנ"ל של רנן, כי ניתן לומר על מגזר מסוים של האנושות שהוא מהווה "לאום” אם חבריו "מאוחדים בינם לבין עצמם בתחושת אחווה משותפת שאינה קיימת ביניהם לבין כל האחרים - דבר שהופך אותם לנכונים לשתף פעולה זה עם זה ביתר רצון מאשר עם אנשים אחרים, ולשאוף להיות תחת שלטון משותף, ושזה יהיה שלטון בידי הם עצמם". מיל ממשיך לאפיין את הקשר הסיבתי שצריך להתקיים בין זיקה זו (דהיינו אותה "תחושת אחווה משותפת") ובין היתכנות קיומם של מוסדות דמוקרטיים במדינה מסוימת: "מוסדות חופשיים הם כמעט בלתי אפשריים במדינה המורכבת מ...קבוצות ללא תחושת אחווה (בין חבריהן) וללא דעת הקהל המשותפת ההכרחיות לתפקודה של ממשלה ייצוגית, ושבלעדיהן זו אינה יכול להתקיים".
מיל אף פירט מהם מחוללי אותה נאמנות או "תחושת אחווה". בעוד שהוא מכיר בכך ש"ההשפעה של גזע ומוצא...שפה משותפת, ו...דת עשויים לתרום רבות לכך, הרי ש"אין זה הגורם החשוב ביותר". לדעת מיל, "(המרכיב) החזק מכולם הוא קיומם של שורשים פוליטיים דומים; קיומו של עבר לאומי משותף, וכתוצאה מכך זכרונות משותפים, תחושות קולקטיביות של גאווה והשפלה, הנאה וצער הנובעים מאותם אירועי העבר".
כעת, חשבו "נכבה"
חִשבו אפוא על "אירוע אחד בעבר", למשל מלחמת 1948 בין ישראל לערבים - כולל אלה שכיום מכנים את עצמם "פלשתינים". היהודים רואים את האירוע כמלחמת העצמאות שלהם וחוגגים אותו כמקור של גאווה והנאה קולקטיביות; ואילו הערבים, כולל אלה המתגוררים בתחומי הקו הירוק, רואים אותו כאסון (נכבה) ומנציחים אותו כמקור של צער והשפלה קולקטיביים.
לא דרושה יכולת אנליטית גבוהה כדי להגיע למסקנה כי בהתחשב בנרטיבים הקולקטיביים המנוגדים בתכלית, קיים סיכוי קלוש ליצירתה של "תחושת האחווה" הנדרשת להתהוותה של "דעת הקהל המאוחדת, ההכרחית לתפקודה של ממשלה ייצוגית", מה שהופך את קיומם של "מוסדות חופשיים...כמעט לבלתי אפשריים".
כל ניסיון להמציא זהות היברידית מופרכת ומלאכותית כזו, המורכבת מהפכים גמורים ועויינים זה לזה לא יצליח להוליד דמוקרטיה רב-עדתית או רב-לאומית יציבה, אלא רק לבַּלקניזציה או לבנוניזציה של המדינה.
יותר מסתם צירוף אקראי
אולם תפיסה כי דמוקרטיה יציבה אינו יכולה להיות מורכבת מצירוף מקרי של יחידים, שאין ביניהם דבר פרט לשוויונם בפני החוק והימצאותם הפיזית באותה מסגרת גיאוגרפית - אינה מוגבלת למלומדים מתקופתם של מיל ורנן.
למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר , פרנסיס פוקויאמה הדגיש כי זיקה רוחנית היא רכיב חיוני הדרוש לצמיחתה ולקיומה של הדמוקרטיה הליברלית המודרנית.
בבטאו תפיסות דומות להפליא לאלו שהוצגו לעיל, מציין פוקויאמה: "על-מנת שדמוקרטיה תתפקד, על אזרחים לפתח גאווה בלתי רציונלית במוסדות הדמוקרטיים שלהם עצמם...שלעתים קרובות, מבוססת על דת, אתניות, או צורות אחרות של הכרה שאינן מתיישבות עם ההכרה האוניברסלית שעליה מבוססת המדינה הליברלית".
הוא ממשיך ומעלה שאלה נוקבת, שאותה יש להפנות ללוין: "האם אדם שהוא לחלוטין מסתפק בלא יותר מאשר...הכרה שיוויונית אינו אדם בלתי שלם. יתירה מזו, האם הרצון בהכרה בלתי שוויונית אינה מהווה את בסיס לחיים שראוי לחיותם, ולא רק בחברות אריסטוקרטיות של העבר, אלא גם בדמוקרטיות ליברליות מודרניות?".
עמדות כמו אלו שנוקט לוין מציינות את תחילתו של קרב אינטלקטואלי מכריע, שמטרתו לשלול מן היהודים את עצמאותם המדיניות ואת ריבונותם הלאומית.
