השופט: איתן אורנשטיין, בית המשפט המחוזי בתל אביב

המועד: יום שני, 22.4.13, שעה 08:30

הנושא: פירוקים ופשיטות רגל

איתן אורנשטיין נכנס לאולמו הצנוע, בפינת קומת הקרקע של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשעה 08:42 - לאחר שהמתין לצדדים. את התיק הראשון הוא מסיים בתוך דקה או שתיים, שכן נציגי החברה החייבת לא טרחו להופיע. אורנשטיין ממנה מנהל מיוחד לבדיקת תביעות החוב של העובדים, משתמש בנוסח קבוע המוכן במחשבו ומשלים בו את הפרטים.

את הזמן עד לתיק הבא מנצל אורנשטיין לתמיהה על עניבתו של אחד מעורכי הדין: "מה העניבה הזאת? היית באילת?", הוא צוחק ברומזו לכינוס הלשכה שהתקיים בסוף השבוע הקודם. "במילאנו", משיב עורך הדין. "איך אדוני היה יודע שהייתי במילאנו אם לא הייתי עם העניבה הזאת?". אורנשטיין: "היא יפה אבל לא תקנית". עורך דין אחר מתערב, ואורנשטיין שוב צוחק: "אתה הסניגור שלו?".


בודק שהתאריך אינו שבת


בתיק הבא מבקש אדם הפטר מפשיטת רגל, אליה נקלע משום שערב לחובות חברה בה היה שותף. "קראתי", אומר אורנשטיין לצדדים. "התיק הזה מתנהל מ-2007. אומרים שעמיתיו [לבעלות] שילמו יותר". הנאמן טוען שלאשתו של החייב יש קרקעות, אך אורנשטיין קולע ישירות לנקודה המכרעת: "השאלה היא מאיפה יש לאישה את הנכסים". הנאמן מאשר שמדובר בנכסים בבעלותה הפרטית, אך עדיין סבור שהתא המשפחתי יכול לתרום לקופה. אורנשטיין שם לב לטענות הצדדים, שואל שאלות חדות להבהרה וגם מקפיד על ההקלדה. כאשר בא-כוחו של החייב טוען שנכסים מומשו ושאשתו של מרשו חולה, אורנשטיין מבקש ומקבל אסמכתאות ומכתיב את תוכנן לפרוטוקול.

ההכנה הטובה של אורנשטיין לדיון נפגמת כאשר הוא תוהה, האם החייב הוכרז כפושט רגל. הצדדים אומרים שכן - עוד בשנת 2008 בידי השופטת ורדה אלשיך. אורנשטיין מחפש בתיק, אך לבסוף מסתמך על המסמך שמגיש לו הנאמן. כאשר אורנשטיין מפנה שאלה לבא-כוחו של החייב, הלה אינו שומע אותו משום שהוא מתלחש עם לקוחו - מה שגורם לאורנשטיין להעיר לאחרון: "סליחה, אדוני, שב ישר בבית המשפט, זה לא בית-קפה".

אחרי הטיעונים הקצרים - דומה שכל עורכי הדין יודעים שזה מה שאורנשטיין מצפה מהם - יש לו הצעה מעשית: "יש בקופה 40,000 שקל, שישלים ל-100,000 שקל וייצא לדרך חדשה. תוך כמה זמן ישלם?". בא-כוחו של החייב מבקש כמה דקות וחוזר עם תשובה: חודשיים. נציגת הכנ"ר מציינת שיש בקופה 36,000 שקל, ואורנשטיין נשאר עם אותו קו: "תשלימו ל-100".

אורנשטיין מכתיב במהירות וברהיטות את הסכמת הצדדים (וגם מעיר לנציגת הכנ"ר שמדברת: "זה מפריע לי"). בהקפדה ראויה לשבח על הפרטים, הוא בודק מתי מסתיימים החודשיים להם הסכים החייב, וכאשר מתברר שזה בשבת - הוא קובע את התאריך האחרון ליום ראשון, ואף מורה לנאמן לדווח לבית המשפט למחרת על ביצוע ההחלטה.


"זה בסדר, אני פה"


התיק השלישי הוא תביעה של כונסת נכסים נגד מי שקיבל מהחברה סחורה בשווי נטען של קרוב ל-900,000 שקל. אורנשטיין נכנס מיד לעניין: "דיברתם? לפני הדיון דיברתם שוב? הפערים כאלה גדולים?". לכאורה - כן: הכונסת רוצה 400,000 שקל, הלקוח מוכן לשלם 150,000 שקל. אבל אורנשטיין לא יתן לזה להפריע, הוא פותח בדיון שלא לפרוטוקול, בנימה שלווה מאוד אך משכנעת, ופונה לבא-כוחו של הלקוח:

"זה מעט. יש כאן סיכונים. אם אני אצטרך להגיע להחלטה, זה שחור או לבן. זה לא נזיקין, שאתה יכול לתת חלק". עורך הדין טוען שאם מרשו יפסיד, תהיה זו עבורו "זריקת מוות". אורנשטיין משיב: "בגלל זה צריך לקנות סיכונים. לקחתם סחורה בהרבה כסף. יש לזה ערך. יש לכם טענות נגדיות, אבל יש [לכם] קשיים על פני הדברים. צריך לקנות סיכונים, 150 זה נמוך מדי".

אורנשטיין לא מבזבז זמן: "בדקתי את הטענות שלכם ורשמתי לעצמי להציע לכם 225,000". הוא פונה לבא כוח הכונסת: "אתם חושבים שהוא יקרוס בחקירה? זה לא קורה כל-כך הרבה. הנטל עליכם. תאמין לי שאני ער וקראתי מה שכתבתם. יש פה שני צדדים".

כאשר בא-כוח הקונה נכנס לדבריו, אורנשטיין מעיר לו בתקיפות שקטה: "כבר שכחת?", והוא מתנצל. אורנשטיין ממשיך לומר לכונסת ובא-כוחה: "גם פה, אם זה נדחה - זה כלום. לפעמים עדיף ציפור אחת ביד מאשר אפס. אתם גם officer of the court וגם זה צריך להיות שיקול. אני גם זוכר בזמן אמת איך הכל התחיל. אני מציע שתצאו, תחזרו, וגם אם תגידו 'לא' - זה בסדר, אני פה, יש לי זמן".


"זה היה מהר מדי?"


הנתבע חוזר אחרי כמה דקות, אורנשטיין נכנס לאולם ומחייך: "זה היה מהר מדי, או שאני טועה?". הפעם המהירות היא דווקא סימן טוב: יש הסכמה על הסכום שהציע אורנשטיין, אבל הלקוח מבקש לשלם בעשרה תשלומים ולא בשמונה. אורנשטיין מגיב: "גם ככה זה [התשלום] לא הרבה. אדוני מרשה לי להגיד משהו למר אלון?", הוא שואל את עורך הדין, וכמובן נענה בחיוב.

באותה נימה שלווה, פונה אורנשטיין במישרין לנתבע: "אדון אלון, זה בסדר גם אם לא תסכים, אף אחד לא מכריח אותך. אם התביעה תתקבל, זה כל עולמך". הנתבע מנסה שוב להתווכח על התשלומים, אך אורנשטיין משיב: "זה לא שוק. אני חשבתי אפילו פחות [תשלומים]. זו הצעה טובה, תתאמץ קצת יותר. יש סיכון שאני אקבע שנעשה [מצידך] דבר שלא צריך לעשות. אני אכבד את רצונך. לא אתווכח, זה נראה לי לא מכובד".

הנתבע משתכנע ואורנשטיין מכתיב לפרוטוקול את כל הפרטים. הצדדים מתווכחים על מועד התשלום הראשון: 23 באפריל או 15 במאי? אורנשטיין חותך בפשטות: 5 במאי (לאחר שגם כאן הוא מוודא שזה לא שבת). הוא מבקש מהנתבע לקום, מסביר לו את כל פרטי ההסכמה ומבקש לוודא שהוא הבין - וגם מכניס זאת לפרוטוקול. לבסוף יש לאורנשטיין רק טרוניה אחת: "מה אני עושה עם כל הפסיקה שאספתי?" - אבל זה שוב באותו חיוך.

השורה התחתונה: ניהול שקט ויעיל של דיונים בעלי חשיבות רבה לצדדים מוביל במהירות למסקנות מעשיות המקדמות את ההליכים. שופט שמשרה אווירה נעימה ורגועה, לצד הקפדה נאותה על שמירת הנהלים וכבודו של בית המשפט.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.