במהלך שבוע זה היינו עדים לשני אירועים שמכל בחינה שהיא הנראית לעין אין כל קשר ביניהם ובכל זאת שופכים אור משותף על הנוהג המושרש אצלנו בדרגי הניהול הבכירים ביותר: הכסת”ח. האירוע הראשון היה הדיון והחלטת בית המשפט בנוגע לתאגיד אי.די.בי. והאירוע השני, משפטו של
אביגדור ליברמן בנוגע למינוי השגריר בלטביה.
הדיון המשפטי על אי.די.בי הבהיר כי הריחות העולים מהמתרחש בתאגיד הענק אינם ריחות ארומה. השופט ביקר את התנהלות הבנקים ושאר המוסדיים שהעניקו אשראי ל
נוחי דנקנר בלא ערבויות סבירות ואת התנהלות דנקנר עצמו בפירמידת החברות שהקים. למרות הביקורת בית המשפט לא החליט ליטול מדנקנר את מושכות הניהול של התאגיד ובמקום זה מינה שני פונקציונרים מטעם בית המשפט במעמד של משקיף ונציג בחברה. דנקנר הביע קורות רוח והדגיש כי השליטה נותרה בידיו. את העובדה כי מונו לו שני בייביסיטרים דאג להצניע.
החלטת בית המשפט אומרת, כמובן לא במפורש, כי לא ניתן לסמוך יותר רק על הדירקטורים של התאגיד ועל ההנהלה הקיימת ויש צורך בגורם חיצוני שיוודא כי הגופים המנהלים את התאגיד לא יחרגו מהשורה ויפעלו כדי לשקם את התאגיד. אין צורך להיות גאון גדול כדי להבין כי מדובר בהבעת אי אמון שאמנם לא מגיעה לכדי דרגה של אי אמון מוחלט שלאחריו מתבקשת הסקת מסקנות אישיות, אבל סטירה בפניו של נוחי דנקנר יש ויש. עובדה שהתאגיד הגדול ביותר בישראל הגיע למשבר כזה שמצריך להציב בשורותיו אנשים מטעמו של בית המשפט ולא כאלה שהיו אנשי אמונו מקודם. זוהי כוכבית שחורה על מצחם של המנהלים והדירקטורים שלמרות התנאים המפליגים לו זכו לא השכילו לשרת את האינטרסים של בעלי המניות קודם שעשו זאת עבור האינטרסים של בעל השליטה. תשלומי הדיבידנדים המאסיביים שנועדו לשרת את חובות הפירמידה הגבוהה של דנקנר, הם ההוכחה הבולטת. את עסקת רכישת
מעריב הזכרתי במאמרי הקודם וכאן אפשר להוסיף גם את ההרפתקה עם ישראייר.
התופעה הזו של דירקטוריונים, שכל תכליתם להתוות את דרכי החברה ולפקח על מעשיה, אבל ממהרים להתיישר עם מעשי מנהלי החברה, היא מושרשת מאד בנופי ארצנו וניתן למצוא אותה הן במגזר הציבורי והן המגזר העסקי והן כמעט עניין יומיומי. אפילו את הפליק פלאק של הנהלת בנק לאומי לגבי מחיקת החוב של דנקנר צריך לראות כך. נדיר שלידיעת הציבור מגיעה ידיעה על דירקטור המוכן לשלם את המחיר על נכונותו להיאבק על דעתו גם אם היא נוגדת את דעת הרוב. אפשר להניח כי עושה צרות כזה לא יחזיק זמן רב בכיסאו.
העדויות במשפטו של אביגדור ליברמן התאפיינו בפזמון חוזר של "לא זוכר". אותם בכירים שמינו את השגריר בן אריה לשגריר בלטביה והיום ממשיכים לשרת במשרד החוץ במשרות בכירות, העידו קבל עם ועדה ותחת שבועה כי אינם זוכרים פרטים הנוגעים למעורבותו של השר ליברמן במינוי. העובדה כי לפניהם היה דוח של המפקח על שירות החוץ שביקר קשות את תפקודו של השגריר בכהונתו הקודמת בבלארוס וכי המינוי שעמד על הפרק אמור היה לצאת לפועל מספר חודשים מועט לאחר שובו משם, מה שלא מקובל בנוהלי העבודה במשרד החוץ, לא היה בה די כדי שיעמדו איתנים בחקירתם המשפטית. מבחינתם, מדוע שיסכנו את עתידם כאשר הם ממשיכים לעבוד במשרד וחושבים על היום בו הנאשם, ליברמן, עשוי לשוב ללשכתו במשרד החוץ, אם יזוכה כמובן, וסביר שיזכור את עדותם ? הרי הפנסיה מוטלת כאן על כף המאזניים.
גם עדותו של
דני איילון תואמת דפוס התנהגות זה. כל זמן שעבד במשרד החוץ, כסגנו של ליברמן, והיה מועמד לכנסת מטעם מפלגתו, לא הזכיר ולו במילה את ההאשמות אותן הוא הטיח בבית המשפט נגדו. צריך להבין את התסריט הזה: אילו איילון היה היום בכנסת אפשר בהחלט להניח כי כל המשפט שמדינת ישראל מנהלת היום נגד אביגדור ליברמן לא היה בא לעולם כיוון שלא היה מי שיעיד נגדו ! אותו מעשה לא תקין בו ליברמן מואשם שנותר לאחר החקירה הגדולה נגדו שלא הגיעה לידי כתב אישום, לא היה קם ומתגבש לכתב אישום כי אפילו איש במעמדו של דני איילון לא היה מעז לצאת נגד הבוס שלו. ואם בארזים...
וזו הצרה ושיעור נוסף לכל מי שמוכן לעמוד על דעתו ולא חושש לעורו. גם אם כוונותיו טהורות והנסיבות אמיתיות והוא מסוגל לעמוד מאחוריהן, לא רבים הם מי שיהיו מוכנים לסכן את הקריירה שלהם, את הסיכויים להתקדם ואת הפנסיה שלהם. גם הבכיר ביותר חושב על כך, בין אם הוא שר, סגן שר, בכיר בצבא ובמשטרה, או מנהל בארגון או חברה. כל אחד ואחד מהם חושב קודם כל על עצמו. ראו את המשכורות והבונוסים שמקבלים מנהלים גם בחברות מפסידות. מישהו זוכר את היוזמה בכנסת מלפני שבועות ספורים על קיצוץ מרצון בשכרם של חברי הכנסת ? בדרגים הגבוהים מתקשים מאד לתת דוגמה למי שבדרגים הנמוכים בכל הקשור למצפון והכיס. זו ממש תופעת חיים. לכן, למרות מה שכבר נעשה בנדון המדינה חייבת לשדרג את כריות הבטיחות שהיא מעניקה למי שלא חוששים לחשוף ולספר אחרת נמשיך לחיות עם הכסת”ח שלמרות כל האי נעימות לכאורה הפך לדגל.
