אמונה דתית" היא - על-פי המוסכמה המקובלת - אמונה שמרכזה, או עיקרה באמונה עד ביטחון בקיומה של ישות 'אלוהית' (יחידה, כמו בדתות המונותאיסטיות, או מרובה כמו בדתות לא מונותאיסטיות).
מן האמונה ו/או הבטחון בקיומה של ישות אלוהית נובעות כל המסקנות, החל מאלו העוסקות בהסבר תופעות ותחושות, ועד אלו העוסקות במעשים ובמחדלים (מצוות 'עשה' ומצוות 'אל תעשה'), כלומר: במכלול התנהגות שלנו, כאנשים מאמינים.
השפה ה'אמונית' גם יוצרת הגדרות ותוויות ותגים ואבחנות בין 'חוקי' ו'לא חוקי', מותר ואסור, ראוי ופסול (כבר במגילת אסתר כתוב על מי שאינו נוהג על-פי "דתי המלך" אחשוורוש).
על-פי אמונתם של המאמינים - הישות האלוהית היא הראשית והיא התכלית, אין לפניה ואין למעלה ממנה, וגם לא חשוב וראוי ממנה - ועל כן כל חוק, דין, פקודה ואמירה שלא "הגיעו" מן "המקור האלוהי" בו הם מאמינים - אם במישרין (למשל למי שהיתה לו 'הארה') ואם בעקיפין (באמצעות 'כלי תקשורת' שאחדים מהם מכונים 'כלי קודש', בהם למשל 'שליח אלוהים עלי אדמות' שהוא האפיפיור ומנגנונו, על חשמניו וכמריו, שהם כשרי האלפים, שרי המאות ושרי העשרות של משה - גם הוא שליח אלוהים 'בתחתית ההר') - דין כל חוק, דין, פקודה או אמירה שכאלו להתבטל ולהיות חסרות משמעות מעיקרן, ומכאן - גם חסרות כוח אכיפה משל עצמן, או באמצעות מנגנון אכיפה כל שהוא, ומנגנון אכיפה אזרחי-ממלכתי בתוך זה!
רק מי שניתנה לו (בידי עצמו או בידי צאן מרעיתו המאמינים) הסמכות הנובעת מן האלוהות ויונקת ממנה, רשאי לצוות ('יתיר'), להנחות ('יורה') ולשפוט מה מותר ומה אסור, מה ראוי ו'כשר' ומה פסול ו'מוקצה' ('ידין').
עד כאן מה שמוסכם ומקובל לגבי סוג האמונות העתיק והקמאי ביותר בעולמנו האנושי: האמונות הדתיות!
מאבקי הכוח בין הסמכות האמונתית/הדתית לבין הסמכות האזרחית/הממשלית הם - הסטורית - מהמאבקים הוותיקים והנמשכים ביותר בעולמנו, כאשר אחד הפתרונות להם היתה האחדת המרכז הסמכותי הדתי והאזרחי תחת הגדרה אחת ('קיסרות רומי הקדושה'; משיחת מלכים בידי נביאים וכוהנים; ראשות הכנסייה האנגלית בידי המלך; קבלת השראה אלוהית על מעשי הממלכה, כמו בשטרי הדולר האמריקני עליהם מודפס "In God we trust" ועוד ועוד).
פעמים היה מקור הסמכות האלוהי עליון והריבון האזרחי שילם לו מס שפתיים או מס מוחשי יותר ('ההליכה לקאנוסה' כדוגמה, או תשלומי המעשרות והקצאת 'נחלות הכנסייה' ויצירת ה'הקדשים'), ולעיתים גבר השליט האזרחי והכפיף את המנגנון הדתי ואת דברו למסגרת האזרחית (הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים והשרעיים בישראל כזרועות מעין ממלכתיות מכוח חוקי המדינה).
והיו גם המקרים בהם נוצר נתק בין שתי ה'ריבונויות 'הללו ואבחנה ברורה ביניהן, והנתינים היו צריכים לבחור בין נאמנות לזו או נאמנות לזו, או - במעין 'משחק' (לא פעם מסוכן מאד) בין זו לזו ('דינא דמלכותא דינא'; האנוסים בספרד ובמקומות אחרים; 'יהודי בביתך ואדם בצאתך'... ואלו רק דוגמאות מן ההסטוריה היהודית. כמוהן יש בהסטוריה של כמעט כל העמים והדתות, כולל יצירתן של 'כנסיות' ו'אמונות' חדשות בגלל מחלוקות פוליטיות אזרחיות, כמו באיסלאם וגם בנצרות המוקדמת).
כך - בגלל מאבקי הכוח, והחילופין בין הגמוניה דתית להגמוניה אזרחית, התקבע במוסכמות ובמקובלות שיש רק שני מוקדי כוח לגיטימיים שנאבקים על השליטה בחיינו ועל הציות שלנו. אני מדגיש: 2 מוקדי כוח פוליטיים, של מנגנוני שלטון, שעם חלוף הדורות יצר ואימץ ופיתח האחד מהם את ההצדקות ה'אמונתיות', כדי להתנחל בלבבות של בני 'העם הפשוטים', הנתינים הפטונציאליים או הממשיים. ההתנחלות בלבבות; יצירת האמונה ובעקבותיה הנאמנות שבלב - הם אולי ההשקעה הכדאית ביותר, בעלת התשואה הגבוהה ביותר למשקיעים, ו'אורך החיים' הרב ביותר של ההשקעה הזאת ('מבחן הזמן', וה'הוכחה ההסטורית' הם בהחלט ארגומנטים בהם עושים פרקליטי האמונות שימוש בבואם "להוכיח" את "צידקת" אמונתם, או לפחות את עצמתה).
ה'אמונה שבלב' היא נשק רב עוצמה בידי הנלחמים על ההשפעה עלינו, ו'האמונות הדתיות' נעשו ברבות השנים בעלות המונופול על ליבותינו. ובעלי המונופול, בצדק ובתבונה מבחינתם, יעשו הכל למנוע לגיטימיות מאיזו שהיא 'אמונה שבלב' שאינה דתית. מה שאינו אמונה דתית (כלומר: אינו מעוגן בקיומה של 'אלוהות') אינו נחשב, אינו נמנה ולא יבוא בקהלנו. וגם אם חלילה יקנה לו דריסת-רגל או אפילו רחמנא ליצלן - שביתה בלבבות כאלה ואחרים - 'מינים' יקרא להם; 'כופרים בעיקר'; 'עובדי עבודה זרה' - - - וכו' וכו' כינויים ואותות-קין, שכל כולם באים להבהיל ולהרתיע את 'שלומי אמוני' התמימים וישרי הלב, ולאיים עליהם באיומים נוראים, בהם כאלה שנטועים בחיי העולם הזה וכאלה ש'לך תדע איפה, מתי ובידי מי ינחתו' על ראשינו.
רבותי המאמינים: יש גם אמונות אחרות, שאינן מעוגנות בישות אלוהית כזאת או אחרת ואינן תולות בה את יהבן!
יש גם צווים שמקורם במעיינות 'זכים' שאינם 'מעיינות קודש שמימיים', ומצוות 'עשה' ו'אל תעשה', שהולדתן במוחם ובליבם של המאמינים עצמם - "קטנים" ו"גדולים" בתורה, בעלי 'כושר' או בורים ב'אותיות הקטנות' - ולאו דוקא בכתביהם ובדרשותיהם של עוטי גלימות מצוייצות, חובשי צניפים מעוטרים ונושאי שרביטים שסמלים בראשם - לובשי המדים של צבאות האלוהים.
שלו נעליכם, המאמינים, גם בפני בעלי כל האמונות זולת זו שלכם! אם לא תמנעו מלעשות את השנוא עליכם גם לזולתכם - גזרת ההסטוריה היא שמלחמת האמונות תימשך ותתעצם, תלך ותתלקח (גם מלחמתם המוכרזת כיום של מוסלמים פונדמנטאליסטים בתרבות המערב היא פרק במלחמת-עולם נוראית זאת) - ואף פעם אי אפשר לדעת (אלא רק להאמין, כמובן) ידו ודתו ואמונתו של מי תגבר במערכה הבאה... עד שהגלגל יתהפך שוב... וחוזר חלילה.
כל אדם מאמין במשהו, וזכות מוקנית לכולנו היא - מעצם היות האדם מותר מן הבהמה - לנהוג ולפעול או לחדול ולהמנע כל אחד על-פי אמונתו!
לנסות לשכנע - אדרבא! לנסות לכפות - כוח מוליד כוח ולחץ (יגיד לכם כל פיסיקאי) יוצר לחץ נגדי, ואידך זילו וגמורו.
והעיקר: עד שלא יימצא 'עמק השווה', בו כל בעלי כל האמונות יכולים לחיות מבלי שיכפו עליהם שכניהם 'הר כגיגית', עד אז יכבדו נא בעלי כל האמונות וישבו בביתם, בו יחיו איש על-פי אמונתו, וימנעו מ'לתת ציונים' לאחרים ומלהגדיר מהו 'בעליל' ומה איננו 'בעליל'...
על החתום:
אזרח ואדם המאמין בזכותו להאמין ולנהוג על-פי אמונתו, הכוללת בבסיסה את החובה להניח גם לאחרים להאמין ולנהוג על-פי אמונתם.
