גם לכם אחריות באסון הצטרפות העבודה.
יש הבדל של יום ולילה בין נכונות ערטילאית לוותר על חבל ארץ קטן באיזור עזה, ובין נסיגה לגבולות 67' כפי שהיתה אוסלו. בין מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית ובין כלכלה אוליגרכית של קרטליזם מצמית בגוון בולשו-פאשיסטי.
הימין מביא על עצמו את אסונותיו במו ידיו. לא יכולתם להיזכר לרגע בזוועה של שלטון ברק והשתלטות טרור העבודה ביוני 1999? לא יכולתם להישאר בממשלה לאומית ולהיאבק מבפנים, להפוך את ההינתקות לפחות חדה, לעמם, להכהות, אם לא לבטל?
הבאתם את האסון במו ידיכם. שרון אינו שמאל. לא עשיתם את ההבחנות החשובות בין ימין לבין שמאל והתנהגתם כפיל בחנות חרסינה.
הפוליטיקה והמעשה המדיני הם אמנות האפשר.
שרון השיג אולי את המקסימום שמתאפשר בדור הזה, בהשיגו מהנשיא בוש התחייבות היסטורית, הדומה להצהרת בלפור שנייה, לא לסגת לעולם לגבולות 67'. מדיניות הינה מעשה רצוף ושקדני ולא הנפת פלקטים. אין ביכולת ישראל וגם אין ברצונה לצאת לעימות מול המעצמה ההגמונית בפלנטה הזאת. אלא שדומה ששילהבתם את עצמכם ביניכם לביניכם, תוך השגת הביטחה המדומה שבחברותא המונית לדעה, ולא ראיתם מטר מכיתפיכם.
אכן, שילהבתם את עצמכם עד דמעות אופוריה במלל אוטופיסטי על מלחמת תרבויות שסופו שיכריע את גורל מפעלינו הציוני למלוא היקף שאיפות מקסימליסטיות של חולמי דורות רבים.
חלמתם בהקיץ בדמע ובתקווה נפלאה של התגשמות חלום הדורות ועל כך שמעצמות המערב יהיו בני בריתנו במאבק המערב באיסלם. אבל התקווה הנפלאה והעזה משאול מנעה מכם לראות שגם אם תהיה קונפרונטצייה מערב-איסלם במישורים כאלה ואחרים, הרי שהיהודים, לא רק בישראל, אלא גם בעולם יהיו הראשונים שייזרקו כשעיר לעזאזל במסגרת מדיניות מקל וגזר של המערב. כך היה תמיד, הגם שתמיד היו בקרבנו חולמים משולהבים.
אכן, האיסלם אולי עריץ בחלקים גדולים ממנו. אך לא נוכל לבנות על מלחמת תרבויות. לכל היותר - המערב יישם כלפי ארצות במזרח התיכון גישה מיסיונרית - כפי שהוא עושה בעירק. וכפי שהצרפתים החלו בצעדים ראשונים בכך בצרפת, באסרם על הרעלה וכד'. או ישגרו מוסלמים בחזרה מאירופה למזרח התיכון. לא ישמידו מוסלמים בהמוניהם, כפי שאולי היו שחלמו בהקיץ.
שכנעתם את עצמכם בטיעונים מופלאים בדבר צדקת ההתיישבות ביו"ש שכל העולם יכיר בה, בבחינת, תזרח באור יקרות.
למשל, השוויתם את ההתנגדות הפלשתינית לפלישות התוקפנות הנאצית לשטחי אירופה, וחשבתם שבעולם יתנו להבל הזה משקל כלשהו. לא ראיתם שטעון זה רק יעורר זעם נורא כלפיכם, בבחינת התממות של גזלנים. סברתם שיקבלו את הטעון שכשם שהגרמנים בגלל תוקפנותם ורצחנותם נאלצו לוותר על שטחים מאדמתם, כך יחייבו גם את הפלשתינים לוותר.
אבל, להבדיל, שימו נא לב:
הגרמנים גורשו משטחים בגרמניה (דנציג, חבל הסודטים) משום שגרמניה הן פתחה במעשה תוקפנות, והן נוצחה ללא תנאי.
ואילו בסכסוך הישראלי ערבי ההפך הנכון: אנו התחלנו ליישב אדמות ערביות, ותבענו ריבונות על חלק מטריטוריה ערבית. גם אם נגיד עד מחר שאלו אינן טריטוריות ערביות, העובדה היא שבכל זאת מדובר בעיני העולם בטריטוריות ערביות מזה 1400 שנה. מזה 1750 שנה, מאז מרד בר כוכבא ב-132 לספירה, לא היתה נוכחות יהודית משמעותית בא"י.
האם גם הקופטים במצרים, צאצאי המצרים הקדמונים, יחלו לפתע לתבוע ריבונות במצרים העילית בשם זכויות מלכות הפרעונים הקדומה? הדבר לפחות נראה מוזר.
שנית, הערבים, בניגוד לגרמניה לא נכנעו ללא תנאי. אם מישהו טוען שהפלשתינים הם חלק מהאומה הערבית ולא ישות ניבדלת, ועליהם להיות מפונים לחלק אחר של הטריטוריה הערבית הכוללת - ירדן, אזי יש לזכור שהעולם הערבי לא נכנע ללא תנאי לישראל, כשם שניכנעו גרמניה ויפן.
לא רק שהעולם הערבי לא נכנע ללא תנאי לישראל, אלא שהוא גם מציג לה תביעות טריטוריאליות.
מכיוון שרבים יכולים לפרש את המצב כאילו ישראל היא הצד התוקף והמיישב אדמות ערביות, ומכיוון שהערבים כולם, כמה מאות מיליונים מסביבנו רחוקים מלהניף את דגל הכניעה ללא תנאי לישראל, הרי שאין ההשוואה עם דנציג וחבל הסודטים תקפה כלל ועיקר.
חזרתם ואמרתם כי הערבים רוצים, במקרה המינימליסטי, בזכות השיבה, ולכן אין טעם בכל ויתור, ולו הקטן ביותר. אבל דומה שטחו עיניכם מלראות כי השיבה לא ניתנת בעיקרון לביצוע - שהרי לישראל ארסנל גרעיני.
גם אתה הקורא, רוצה שיהיו לך 10 מיליון דולר. האם זה בר היתכנות? לא.
עכשיו תאר לך, אדוני הקורא, שמנשלים אותך מזכויות הפנסיה והוותק שלך, בטענה שזהו פרור קטן לעומת 10 מיליון הדולר שאתה רוצה, והרי אין הקומץ משביע את הארי, לא כן?
האם סכסוכים טריטוריאליים, לעולם אינם ברי הסדר?
האם יש זיקה כלשהי בין הטעון שהצד השני רוצה 10 מיליון דולר (או זכות השיבה) שאינם ברי היתכנות כאמור, ובין ההנחה שהמגמה לסלק את כלל האוכלוסייה הערבית ביו''ש מטריטוריות בהם היא יושבת, סופה שתזכה ללגיטימציה כלשהי?
ניתן אמנם לרטון בנירגנות: "אלה חושבים שמגיע להם הכל. לכן ננפנפם מאדמותיהם ונתיישב שם".
מחד - רצון ערבי ערטילאי ולא בר-יישום. מאידך, יכולת ממשית לסלק תושבים מאדמתם ולנכס את קניינם.
אבל רגע, מה הקשר בין זה שהסכסוך, נניח, אינו פתיר, ובין נישול אנשים מאדמתם? האם מעצמות המערב יכירו בטיעוני הבל כאלה שיובילום, אם יקבלו את האבסורד הנראה כבלתי צודק בעיני כל אדם בר דעת, יובילום לסכסוך עם מיליארד ו-300 מיליון מוסלמים ועם עמי המזרח התיכון, מאות מיליונים, החולשים על שווקים גדולים, ואוצרות חומרי גלם אדירים?
אין מנוס, אלא מלראות בעין צלולה את העובדה שרוב הטיעונים מאחורי ישוב שטחים ערבים ומה שנראה לעיני כל כהתעמרות ונישול יושביהם, מבוססים על הטעיות הגיוניות, שמופרכותן נראית לרבים. אנו "עובדים" רק על עצמנו.
צריך לאמר את האמת: סבלו את טעוני ההבל האלה (ברובם) בגלל השואה. היתירו בחצי פה למי שנעשה לו עוול איום, לעשות קצת עוול במזרח התיכון.
אך מהעובדה שהערבים הם במידה מכרעת קורבן של עוולות שהאירופים עשו כלפינו, ומהעובדה שניגרם עוול לערבים ב-48' לא נובע שצריך לעשות עוול זה עד קץ כל הימים ולהמשיך לנשל ולפגוע.
ברור שהערבים, עוד ב-48' ולפני כן התנגדו לנישולם. כל עם נורמלי יתנגד, וכבר ז'בוטינסקי אמר את זה. הו קורא נעים, מה, חשבת שיתמוגגו?
ובנתיים, כיוון שהימין האידאולוגי-יותר התחפר ביתר שאת מאחורי ססמאותיו, פרש בזעף לאי שם, התגלה כחסר תושייה ושוגה בניהול ענייני המדינה בבחינת מעשה מדיני רצוף ובונה, הרי שאומרים כאן אולי: "כל הכבוד לאידאליסטים האלה, אך אנו בני אדם קונקרטיים במציאות קונקרטית, והחיים, הכלכלה, הבנייה, מפעלי החברה והמדינה, כל אלה חייבים להתמשך במעשה יום יום שקדני ועמלני. יש להלחם בשחיתות, למחוץ את הקרטליזם הריכוזי, להפוך את ישראל למפעל משגשג שטוב לחיות בו. והאנשים הללו רק מניפים פלקט של אידאה-פיקס בבחינת "ייקוב הדין את ההר".
ורבים מוסיפים: "אז נלך לכיוון השני. אלה החיים. האידאליסטים הללו - לא משהו קונקרטי שניתן להאחז בו בחיים הללו".
חוק המומנטום הנגדי: בחיים המדיניים והחברתיים אין ואקום, וכשמגמה אחת מסתלקת מבמת עיצוב המציאות, זוכה למומנטום אדיר המגמה המנוגדת. וכך, כבר ידובר בקרוב גם על גבולות אוסלו. והנה, אף אביגדור ליברמן עיצב עמדות בהתאם לאותו מומנטום הנגדי.
והרי ככה, רבותי, אפילו לא מתחילים לכבוש את ההר, אלא מביאים לגלגול כולנו במידרון תלול. העבודה כבר שם. הופה היי. וחיים רמון צוהל: משאלותינו הכמוסות ביותר התגשמו. מעולם לא ניגרמה לי כל כך הרבה נחת כמו עכשיו. מה רע?