התניית כל הסכם עתידי עם הפלשתינים באישורו על-ידי משאל-עם כמוה כהבקעת שער עצמי. יתר על כן: יוזמת חקיקה שכזאת אינה אלא סטירת-לי מצלצלת לדמוקרטיה הפרלמנטרית הנוהגת בארץ. הצרה הגדולה היא שמקהלת התומכים במשאל שכזה - מ
בנימין נתניהו, דרך
נפתלי בנט ועד
יאיר לפיד - אינה מודעת לכך שהיא יורה לעצמה כדור ברגליה שלה.
למען הגילוי הנאות צריך להודות שרעיון משאל העם בנושא איננו חדש. הורתו עוד לפני כעשור, עת
יצחק רבין ניהל, סמוך למותו, משא-ומתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. על אותו המשגה האומלל חזר לא מכבר בנימין נתניהו, כשביקש, ממש דוגמת רבין, לשחרר את עצמו מהחלטה בעניין ולהעביר את הכדור לידיו של העם.
על העגלה הזאת קופצים עכשיו גם נפתלי בנט ויאיר לפיד ביוזמת החקיקה שלהם, שנועדה להתנות הסדר אפשרי עם הפלשתינים באישורו על-ידי העם. הם רק שוכחים שישראל היא, לפחות בינתיים, דמוקרטיה פרלמנטרית. בתור שכזו - משאל-עם יהיה לא רק אקט מיותר, אלא גם סטירת-לחי מצלצלת לכנסת שנבחרה על-ידי הריבון. עריכתו רק תפגע בלגיטימיות של בית הנבחרים הישראלי, שומטת את הקרקע מתחת רגליו, ולכן גם בהכרח מתפרשת כהבעת אי-אמון בקיומו.
מי שעתיד הדמוקרטיה הישראלית אכן יקר בעיניו, ייטיב לעשות אם יהרהר מחדש בהשלכות לטווח ארוך של מנגנון משאל העם. אם, אומנם, המנגנון הזה טוב ורצוי כל כך - מדוע צריך בכלל בחירות וכנסת? הדעת הרי נותנת שמשאל-עם רק עלול לפגוע במשילות השלטון וביציבותו. יתר על כן: במדינה כל כך משוסעת, כמו זו שלנו, קיימת סכנה מוחשית שחידוד השסעים, באמצעות משאל-עם, רק יקצין.
תקדים מסוכן
בד בבד אסור לשכוח שקיומו של משאל שכזה עלול להוות תקדים גם בנושאים אחרים החוצים את הציבור הישראלי. זו, בדיוק, הסיבה מדוע התנגד, בתוקף ובצדק, ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ב-1952, לעריכת משאל-עם בסוגיה הרגישה של הסכם השילומים עם גרמניה. זו גם הסיבה שראש הממשלה, מנחם בגין, לא ביקש להחליף את הכנסת בציבור הבוחרים, כשהביא לאישורה את הסכם השלום עם מצרים. אחרי ככלות הכל, הלגיטימיות של השניים החלה ונגמרה בכנסת.
אסור לשכוח שהשימוש במשאל-עם איננו נפוץ בדמוקרטיות המודרניות. אפילו שווייץ, אחת הדמוקרטיות יוצאות הדופן, שעדיין מקיימת אותו מכוח מסורת, משתדלת מאוד לצמצם את השימוש בו, מטעם פשוט: עריכתו רק מעידה שציבור הבוחרים אינו סומך על הממשלה שלו בקבלת החלטות מסוימות.
אחרי ככלות הכל זהו, בעצם, רק הרע במיעוטו. חסרונותיו של משאל-עם מרובים וגלויים לעין. מלבד אלה שכבר מנינו, ניסוח שאלותיו עלול להיות מוטה על-ידי טיב השאלה והגבלת מרחב תגובתו של המצביע, ובכך להשפיע על התוצאות; הוא אינו מאפשר, בשום פנים ואופן, פתרונות מורכבים וטיפול בבעיות מסובכות, הדורשים ידע טכני רב, שממילא חסר לרוב הציבור, אלא רק הכללות של תשובות "כן" או "לא" לקוניות; דעותיהן של קבוצות-מיעוט עלולות שלא לבוא לידי ביטוי בתוצאותיו, מה שיגרום בהכרח להחלטות שגויות ופטאליות, שבסופו של דבר לא יפעלו לטובתו של רוב הציבור.
