נשיאים ורוח וגשם אין

לאחר היבחרה למנהיגת מפלגת העבודה, הצטיירה שלי יחימוביץ' במשך זמן מה, כבעלת תפיסה מגובשת שהוטמעו בה שינויים מהותיים בהשוואה לגישות המקובלות במפלגת העבודה בשני נושאים מרכזיים של השיח הציבורי בישראל: א. העמדת התחום החברתי-כלכלי במודע ובמובהק בראש סולם העדיפות הלאומי, ב. הכרה בעובדה שהפלשתינים בראשות הנהגתם הנוכחית, ככל הנראה אינם בשלים להתקדם להסדר שיש בו פשרה היסטורית אמיתית. כבר בשלב האחרון של במהלך מערכת הבחירות, חל בהתרשמות זו שינוי שלילי, ושינוי זה הולך וגובר עם חלוף הזמן לאחר הבחירות.

לאחרונה, במסגרת שינויי התדמית בהם התחילה עוד במהלך הבחירות, נענתה יחימוביץ' לקריאותיו "הנואשות" של שלום ירושלמי (מעריב – דעות, 6.5.13, "קומי, צאי יחימוביץ' ") ושל אחרים, ועשתה צעד נוסף לעבר הפנמת הפוליטיקה הישנה והמיושנת של ישראל אל מול הפלשתינים ואבו-מאזן. ראשית, שיננה היטב את האבסורד שבכדי לדבר עם המנהיג הפלשתיני, צריך לשלם מחיר. ובטרם התקררה המכונית בה חזרה מהסיור המדיני ברשות, מיהרה לשחרר הצהרה האומרת: "חייבים להתקדם בתהליך המדיני" ("פוסט", 13.5.13). להתקדם?!... בסדר. אבל לאן??
באמירות שווא מסוג זה מנהל המערך כבר שני עשורים ויותר מחזה אבסורד המכונה "תהליך השלום", המוביל לשום מקום. הציבור דחה גישה זו בבחירות כבר מספר פעמים מאז מחדל אוסלו, והפלשתינים הוכיחו לפחות אותו מספר פעמים, שהם מחפשים "כניעה" ישראלית ולא פשרה היסטורית.

חלקו השני של מחזה האבסורד אף גרוע מהראשון. באותה הופעה תקשורתית מנמקת יחימוביץ' את קריאתה הקודמת לאמור: "אבו מאזן הוא אולי המנהיג הפלשתיני האחרון שאפשר לדבר איתו...". לדידה זו סיבה מוחצת להזדרז ולהכנע לגישות הבלתי-מתפשרות של הפלשתינים. לדידי, המסקנה הרציונלית חייבת להיות הפוכה לזו של יחימוביץ'. שהרי תכליתו של הסכם עם הערבים (ולא רק עם הפלשתינים), הוא השלמה הדדית, הכרה הדדית וסיום הסיכסוך. איזה עם נורמלי תולה יהביו הבסיסיים ביותר ב"צדיק היחיד בסדום" שימיו אולי ספורים? אדם לא צעיר במיוחד, לא יציב במיוחד, עם היסטוריה אנטישמית ידועה, שאינו שולט ברחוב הפלשתיני, אינו מקובל על חלקים גדולים של הציבור הפלשתיני ומייצג חריג יחיד מסוגו בהנהגתם. ומה יקרה אם "דקה" לאחר שחתמנו על הנייר הנכסף שמציעה לנו יחימוביץ', יהיה מי שידאג להדיחו מההנהגה בדרך כזו או אחרת? על מי נדבר אז ומה נעשה בפיסת הנייר שהזדרזנו לחתום עליה?

בשתי התבטאויותיה אלה, הצליחה יחימוביץ' לבטא אוקסימורון "מבריק", המשך ישיר לחשיבה המדינית האוטופית המאפיינת שנות דור של חשיבה בשמאל הישראלי. ואולי סבורה יחימוביץ' שדברים מוזרים אלה שלה ישפרו בעיני ובאוזני מי שאינם קולטים את מגוון הקולות והמראות שבאזורנו, את מצבה האלקטוראלי בבחירות הבאות למנהיגות המפלגה, ומסתפקת בכך. אני סבור שבכל מקרה היא טועה בגדול. מדיניות לאומית אינה יכולה ואינה צריכה להיות תלויה על בלימה, ואסור שתגזר מאינטרסים זמניים וצרים של סקטור כזה או אחר או של פוליטיקאי זה או אחר.

בימים האחרונים אנו עדים שוב לתרגילי רחוב סוציאליסטיים, בדומה לרבים מהאירועים בהם חזינו בקיץ 2011. זו אותה גברת בלא שינוי האדרת. אז הייתה זו התרסה נגד הממשלה, שלבשה מעטה של מחאה חברתית שדואגת להמונים ולשכבות חלשות, וגם כיום זה כך. משום כך אני סבור שאין צורך להתרגש יתר על המידה מהרעש משום שרעשנים אין הצעה רצינית לחלופה בת ביצוע למדיניות הנוכחית, כפי שלא הייתה להם חלופה ראלית כזו בשנת 2011, ורעש ברחובות אינו פותר לאף אחד שום דבר.

את ההזדמנות להשפיע באמת, לנהל מאבק קונקרטי מעמדה של מקבל החלטות או שותף לקבלת החלטות, ביזבזו יחימוביץ' ומפלגת העבודה, כאשר בחרו לא להצטרף לממשלה, להניח ללפיד להוביל את "התיקונים" ולבזבז עוד 2, 3 או 4 שנים יקרות באופוזיציה. על האופי הבלתי מעשי של ההתנהלות בשמאל ניתן ללמוד מההתיחסות לאוצרות הטבע של המדינה. הגישה השמאלנית הטיפוסית היא של "תמות נפשי עם פלישתים", או של האם המתחזה במשפט שלמה – "...גם לי גם לה לא יהיה, גזורו".

מותר להתווכח על השאלה אם ייצוא גז טוב לישראל או לא ואיזה נתח מהאוצרות הידועים ו/או החזויים כיום יש להקצות לצריכה מקומית עכשווית (כלומר, משנת 2013 ואילך) ואיזה נתח רצוי שיהיה לרזרבה לאומית. חלק אחר של אותה שאלה הוא עד כמה אנו יודעים להעריך כיום, מה יהיה מבנה משק האנרגיה בעוד שני דורות, ואיזה חלק תוכל רזרבה זו למלא בכלל תצרוכת האנרגיה של ישראל בעוד שני דורות. אבל רצוי מאוד שדיונים אלה יתנהלו ע"י אנשי מקצוע שעיסוקם בכך ולא ע"י דעת הקהל שאין בידע אפילו ידע מינימלי בכדי לבנות תחזית מסוג זה. הכי פחות נכון לנהל דיון כזה על בסיס של פופוליזם פוליטי, שהוא תחליף לאחריות לאומית ולגישה קונסטרוקטיבית. מותר להתווכח אם חלוקת ההכנסות מהגז בין המדינה ליזמים המגלים ומפתחים את המקורות לכלל נכס בר שימוש הוא נכון או לא נכון. אבל גם כאן הוויכוח אינו יוכל להיות שיכוח של סיסמאות. עליו להתבסס על כללים ברורים ומוסכמים, בין היתר משום שהמשחק אינו מתחיל היום, וגם מפני שאיננו רוצים להבריח מכאן יזמים ומשקיעים ואיננו רוצים להפוך תהליך עיסקי מצליח, לתהליך משפטי יקר ומייגע שסופו הפסד לכולם.

כמו במקרה "התהליך המדיני" לשום מקום ולשום דבר, הפגם האלמנטרי המהותי של השמאל בישראל (ולא רק בה) הוא החלפת חשיבה מעשית, אופרטיבית, ועניינית, באוטופיזם - אנלוגיה מלאה והרסנית לשאיפה לרבולוציה הרסנית במקום אבולוציה משקמת, כך הוא עושה גם בנושא אוצרות הטבע של המדינה – גז, נפט, פצלי שמן, מים, פוספטים, ברום ועוד. אבל התמונה החוזרת על עצמה הולכת ומתבהרת: במקום לטול אחריות ולעסוק בשאלות הקשות באמת, דהיינו במתן פתרונות לבעיות המוכרות לכולם, עוסקים בתעמולה, בשיבוש הליכים, בהפגנות ובדמגוגיה.

שאלת הגז היא דוגמה מאלפת לבעיית אוצרות הטבע של המדינה, ככל שאלה מוכרים וידועים כיום. אולם בעוד אוצרות הגז הם נתון עובדתי, אף שיתכן וחיפושים נוספים יגלו מרבצים נוספים והתמונה כולה תקבל תפנית, בתחום אוצרות ים המלח, המצב שונה לחלוטין. כאן הטיפול דורש שני תהליכים משלימים: הפקה מתוך הקיים ומכירת החומר או התוצרים המופקים ממנו לארצות המעוניינות בהם, ומכאן שיפור בתעסוקה ובמאזן התשלומים הישראלי, (כאשר במקביל יש להתיחס לשאלה כיצד יחולקו התקבולים, שהם תוספת לעושר הלאומי, בין כלל השחקנים בפרויקט). ומצד שני כיצד מפתחים את מקור החומר הגולמי כך שניצול מוגבר של הקיים, לא יוביל להדלדלות מהירה עם השלכות סביבתיות קשות. אולם, חייבים להבין ששני התהליכים הם חלק ממכלול כלכלי-עיסקי לאומי, ולא הרפתקה פוליטית קצרת ימים. איני צריך לחזור על האזהרות שמדיניות קלוקלת של ישראל כלפי יזמים ומשקיעים, יכולה להפוך חרב פיפיות, ובמקום לקדם את הכלכלה ואת רמת החיים של האוכלוסיה, ליצור משבר חברתי חמור. דבר זה ברור לכל מי שפעל בשווקים העולמיים, מבין את שפתם ואת רגישויותיהם. ואעפי"כ, לרבים מאלה שסבורים שהם כשרים להפגין בעלמא, אין מושג ירוק בנושאים אלה.

עוד נקודה שכדאי לזכור, אנו פועלים במערכות גדולות ומורכבות, רובן מערכות סגורות. ומערכות טבען הוא שגם התרומות (inputs), גם פונקציות התמסורת וגם המשובים החוזרים קובעים בהן את התפוקות (התוצרים). הקושי הגדול בניהול מערכות אלה הוא בכך שהכל בהן נזיל, גם אם לא באותו קצב ובאותם לוחות זמנים. מי שמנסה לגזור מהצב הקיים, בצורה פשטנית, את המצב הצפוי לדור הבא ובוודאי כך לדור שאחריו, הוא שחצן או טיפש. ההתפתחות הטכנולוגית, השפעות הגלובליזציה, השינויים הדמוגרפיים בעולם, לרבות תזוזות האוכלוסין והקצב בו מחליף העולם את דעותיו ואופנותיו, מבטיחים שרק תהליכים גדולים ובעלי קבועי-זמן ארוכים ניתנים לחיזוי ברמת שגיאה סבירה במהלך שנות דור. כל ניסיון לחרוג מעבר לכך הוא במידה רבה יומרה חסרת סיכוי. לכן, במקום לדבר בפאתוס על שמירת יתרות גז לדורות הבאים, מוטב לדבר על ניצול רציונלי שלו בדור הזה, כאשר פירות הניצול מושקעים בדרך קונסטרוקטיבית – תשתיות, חינוך, פיתוח מקורות חדשים, פיתוח כושר תחרות, תיקון עוולות חברתיות וכו' - בכדי להותיר בידי הדור הבא מציאות טובה יותר, פוטנציאל קיום טוב יותר ושיטות השרדות בדוקות יותר.

בימים האחרונים קצת קשה להבין לאן הולכת "יש עתיד". היא "שותפה" של "הבית היהודי", או יריבה שלה? היא מבינה שיש לה רק 19 מנדטים בכנסת, או נדמה לה שקוניוקטורה פוליטית זמנית עושה אותה בהכרח לתופעת-טבע נצחית? היא מבינה שאי-אפשר לדבר ב-10 קולות גם כיש לך כמספר הזה שרים סגני שרים ועוד כמה "בכירים" בעלי דעות? היא מבינה שתוכניתו הכלכלית של לפיד אינה דומה לתוכנם הפוליטי של דבריו? היא מבינה נגמרו משחקי המסך והבמה, והמפלגה עתה היא מפלגת שלטון עם אחריות ועם שפע של התחייבויות לציבור חסר סבלנות ורווי ציפיות, בין היתר בהשראתה?

אילו שאלו לדעתי, וזכותם כמובן שלא לשאול, הייתי מציע ל"יש עתיד" לחזור ולאמץ את סיסמת ביה"ס הריאלי בחיפה "והצנע לכת". בתחילת הדרך דומה היה שהצוות המוביל במפלגה הבין זאת. לאחרונה כבר אינני בטוח בכך. "הכל דיבורים" זו אותה גברת בשינוי אדרת בין היא מופיעה ברדיו, בטלוויזיה או באינטרנט. "צ'אטים" זה דבר יפה ו"לייקים" בפייסבוק זה דבר מתקדם ו"קולי", אבל הם אינם תחליפים למציאות, הם רק מציאות מדומה.

כאשר יאיר לפיד מביא לציבור תוכנית של "גזירות כלכליות" ברורה, מובהקת וחד-משמעית, אבל לא מביא יחד עימה תוכנית לשיקום כלכלי מובהקת, ברורה וחד-משמעית לא פחות – למה בדיוק הוא מצפה מהציבור?! והוא הרי נבחר בראש וראשונה בכדי להביא תוכנית שיקום ולא תוכנית שטייניץ ב'. תוכנית גזרות עשו אחרים לא פחות טוב ממנו, ואם לצד הגזירות אין אופק ברור, רק תוכנית "הכל דיבורים" לאמור: יהיה טוב, מדוע הוא מופתע שהציבור מכאן ושותפים פוליטיים מכאן אינם מברכים על המוגמר? התשובה פשוטה: פשוט אין מוגמר. יש רק חצי עבודה.
ברור לכל מי שאינו עוסק במסע השמצות נטו, שלקצץ ולהטיל גזירות על בסיס הקיים, קל ומהיר בהרבה מאשר להכין תוכנית שיקום כלכלי משכנעת ומבוססת. אולם, ראשית, לא הובטח ללפיד זר של שושנים. שנית, היהדות אומרת מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך. כך פועלות גם הפוליטיקה וגם דעת הקהל. גם בדבריהם של בכירים אחרים ב"יש עתיד" אין בשורה של ממש. קרעי מחשבות ורמזי רמזים פופוליסטיים, אינם מטבע עובר לסוחר בעיני הציבור הישראלי שבע הציפיות והאכזבות. מוט לדבר פחות ולעשות יותר.

אני, למשל, לא מעוניין לדעת בדיוק כמה בחינות בגרות תהיינה בשנה הבאה ובאילו מקצועות. זו אינה שאלה יסודית, זו תוצאה של שינוי מדיניות. אני בהחלט מבקש לדעת מדוע מצמצמים פתאום את מספר הבחינות מ-87 ל-5 או 6 (וסליחה אם לא דייקתי עד ספרה אחרי הנקודה העשרונית במספרים). אני מעוניין האם המבחנים הפסיכומטריים ממלאים תפקיד חיוני או לפחות מועיל בתהליכי החינוך והלימוד שלנו, ואם אינם עושים זאת, לשם מה הם דרושים. עצם הכללתם בתוכנית הלימוד והבחינות, היא תוצאה של הממצאים הקודמים, לא השאלה המהותית. אני מבקש לדעת לאן רוצה מדינת ישראל ללכת בעשור הבא ובזה שלאחריו מבחינת התהליך החינוכי; מהם הדברים החיוביים ומהם הדברים השליליים באמת במצה הקיים, לא על-פי מבחני המיצב, אלא על-פי מטרות החינוך וההוראה. אני מבקש לדעת מהם מקצועות הליבה בהם יחויבו כל התלמידים בישראל שמדינת ישראל תתקצב את לימודיהם. לא מפני שרוצים לכפות עליהם נושאי לימוד "חילוניים", אלא מפני שמדינת ישראל סבורה שללא לימודים אלה לא יהיו כשירים לשוק העבודה העתידי, ולא יהיו כשרים לנצל את זכויותיהם ולמלא את חובותיהם כאזרחי המדינה.

אני רוצה לדעת כיצד מתכוונת מדינת ישראל לפעול מכאן ואילך כדי שיהיה בה זרם חינוך ממלכתי אחד, שבמסגרתו יתבצעו מצד אחד לימודי הליבה ומצד שני לימודי הייחוד המתאימים להשקפתן של קבוצות שונות באוכלוסיה, והיכן יהיה הגבול בין חובת המדינה לאזרחים וחבת האזרחים לחוק ובין הזכות למימוש עצמי של כל אזרח כראות עיניו. אני רוצה לדעת מהי הרמה אליה שואפת ישראל בלימודים בכל אחת מקבוצות הגיל , מה המרחק מרמה זו כיום ומה עתיד להעשות בקדנציה הקרובה של הכנסת ומה בקדנציה הבאה למימוש הדבר.

אני רוצה לדעת אם אנו עדיין סבורים (על בסיס בדיקה מקצועית) שבחינות הבגרות הן המדד הטוב ביותר: א. להנעת תלמידים ללמוד, ב. לנבא סיכוייהם של תלמידי תיכון להצליח בלימודים אקדמיים, ומה דינו של מי שאינו הולך ללימודים גבוהים. אני מבקש לדעת אם חוק טבע הוא שמספר התלמידים בכתה קובע את רמת הלימודים וההישגים, האם זה המורה או מעורבות הבית, האם זו רמת ההכנסה למשפחה או לנפש או אולי כל המשתנים הללו יחד. הפתרונות חייבים להגזר מצד אחד על-פי המטרות ומצד שני על יסוד הבנת גורמי ההשפעה ומשקלם היחסי בתהליך. לא ממש מעניין אותי המקום של ילדי ישראל בסולם המפוקפק של ממוצע ה- OECD, סליחה ממי שנפגע.

זו רק דוגמה חלקית אחת לשאלות שעלינו לשאול ולתשובות שעלינו לספק בכל אחד מנושאי המיקוד של הפעילות הממשלתית בקדנציה הקרובה. שר שאינו משתף את הציבור בשאילת השאלות, בעיצוב התשובות וחשיפת תוכניות היישום שלו, כנראה אינו מתכוון או אינו יודע מה לעשות ואיך לעשות את תפקידו.

בתקופה האחרונה שב ראש הממשלה לסורו שמתקופת הבחירות, והוא שוב מתעלם מהציבור וניסתר מעיניו. חריגים מהרגלו זה אנו רואים כאשר הוא נוסע לחו"ל, ואז מוקד העיסוק הוא במיטה הזוגית או כאשר בסביבתו מתרחשים "קילקולים" אתיים, כגון גידול מפתיע בהוצאות ההפעלה והניהול של מעון ראש הממשלה.
לאן בעצם חותר נתניהו? האם הוא באמת ובתמים מאמין ב"אני ואפסי עוד" ועל כן הוא סבור שראש הממשלה עסוק מדי מכדי שיקיים קשר סביר עם הציבור? אינני חושב שאלה פני הדברים, אבל אין לי הסבר טוב להתנהלותו של ראש הממשלה ולנתק המתמשך והלא רצוי שלו מהציבור.

שני אירועים משמעותיים התרחשו בשבועיים האחרונים: הממשלה אישרה הצעת תקציב לשנים 2013 ו- 2014, ומדינת ישראל ביצעה סדרת תקיפות בסוריה, כחל ממאמץ למתן את התגבשותו של הציר האירני והתבססותו כאיום אסטרטגי גובר לאורך גבולה הצפוני של ישראל. יותר מרמז אחד מצביע על מגמת שינוי בסוריה שאינה מבשרת טובות, החל מגיוס אוגדת מילואים ופריסתה לאורך גבול הצפון, דרך ירי ספורדי אך מתמשך מסוריה לעבר ישראל (כביכול זליגת מלחמת האזרחים לעבר ישראל) גידול במעורבות חיזבאללה בלחימה לצד אסד, חדירת כוחות אירנים לאזור והתבססותם בו, אספקת נשק וציוד מתוחכם מרוסיה ואירן לסוריה, נסיעתו הבהולה משהו של נתניהו לרוסיה ועוד. ומצד שני, בגיזרה האירנית השתרר פתאום שקט יחסי מוזר, משל אנו יכולים להבין שחומרת האיום החריף ביותר והנושא האסטרטגי החם ביותר איבדו לפתע משהו מרכזי בחשיבותם.

גם במדיניות הישראלית באיו"ש מתחוללים שינויים לא מבוטלים, רובם לרעה, ודומה שראש הממשלה הולך ומבסס את הדאגות שקיננו בקרב לא מעט מתומכיו ערב הבחירות באשר לכוונותיו שם.
לפחות בשני נושאים צריך היה ראש הממשלה למסור לציבור עידכון והסבר באשר לכוונות ממשלתו וסיבות מהלכיה. אין צורך לספר הכל, אבל גם לא יאה "לשתוק" הכל: בתחום הכלכלי, על-רקע התקציב המוזר שהגישה הממשלה לאישור הכנסת, ובתחום הביטחוני, על-רקע ההתרחשויות בסוריה.

התקציב הוא תקציב רגרסיבי על-פי כל אמת מידה, שפוגע ויפגע בצמיחה, ששוחק עוד יותר את השכבות החלשות והבינוניות, שאינו משרת בפועל אלא בדימויים אחדים את התביעה לצדק חברתי ובעיקר הוא חסר בשורה לעתיד. יכולתי להבין את הסיבה הפוליטית שבשלה שלח נתניהו את לפיד לקדמת הבמה ויספוג את מירב הריקושטים על הקיצוצים. יש בכך צדק פואטי מסוים על-רקע בקורתו של לפיד כלפי ראש הממשלה ערב הבחירות. אולי כך ילמד לפיד על בשרו את הקשיים והמשמעויות של המציאות הכלכלית בישראל, ויהיה קצת פחות "שחצן" בעתיד. הרבה פחות מובנת שתיקתו של רוה"מ בנושא הפעילות המתקנת במשק, פעילות שבה יכול היה להתגדר בעצמו, תוך רמת סיכון פחותה לנזק פוליטי, אילו הביא לציבור בשורה אמיתית בתחום זה. העובדה שחלק זה חסר גם בדבריו של לפיד וגם בהתעלמותו של ראש הממשלה מהנושא, מדאיגה לא מעט.

שלוותו הנפשית היחסית של ראש הממשלה לנוכח האלימות הפנימית הגואה במדינה – רצח נשים, אלימות בכבישים, אלימות בבתי הספר, שוד והשתוללות של הפשע המאורגן ועוד – היא בלתי מובנת. התנהלות הממשלה בכלל וראש הממשלה בפרט בנושא זה, ורמת אזלת היד שמגלה המשרד לביטחון פנים מדאיגים מאוד. אין די באמירות בעלמא שממשלת ישראל תפעל. עליה לפעול ולהציג תוצאות!!!

כאשר מחברים נקודות אלה עם נקודות אחרות בהתנהלות ראש הממשלה כלפי הציבור, מעוררת מנהיגותו סימן שאלה לא פשוט על-רקע האתגרים הקיימים והחזויים מבית ומחוץ. בהדרגה ובהתמדה יוצרת ממשלת נתניהו מציאות של חוסר ביטחון טוטאלי ההולך ומתגבר בישראל – איומי מלחמה, טרור מסוגים שונים, אלימות עבריינית ופשע, חוסר ביטחון כלכלי ותרבות של רדידות ומשחקי מציאות מדומיינת. אין בכך כדי לחזק את אמון הציבור במנהיגות הלאומית, ויש בכך כדי להחליש את תחושת הביטחון של הציבור ולחבל בלכידות החברתית. אלה מכשלות קשות של ממשלה במדינה עתירת אירועים ומתחים כישראל. בעוד רבין ז"ל בשעותיו היפות אמר: ..."אני אוביל, ואני אנווט..." וכך גם עשה, נתניהו בהתנהלותו אומר: "זה לא אני... זה הם." וזו מנהיגות כושלת.

נראה שבנט, מההפתעות החיוביות של מערכת הבחירות האחרונה, מאבד גובה. יאיר לפיד מאבד פופולריות משום שמהלכיו אינם מקובלים על הציבור, שכן תוכניתו חלקית בלבד ואינה עוסקת בשיקום המשק ובשיפור מהיר במצבו הכלכלי של הציבור. אם יתקן ואם יוכח שמהלכיו צלחו, יחזור במהירות למרכז הבמה.

בנט לעומתו עסוק מדי ברבנות ובמשרד הדתות, ועסוק פחות מדי בשאר הנושאים שעליהם הוא מופקד ובהם מחפש רוב הציבור תשובות ומעשים. מאחר שנושא הרבנות רחוק מלעניין את רוב הציבור, התעמעמות תדמיתו של בנט מסוכנת למשקלו הפוליטי העתידי. עליו לייצר אג'נדה ולהראות נוכחות פעילה במוקדי העשייה והדיון הציבורי, ובהקדם. היום (19.5.13) ראינו תחילתם של מהלכים נכונים בכיוון זה אולם הדברים רחוקים מלספק.

לדעתי, חייב בנט להקים ציוותי חשיבה ופעולה גם מחוץ למסלול הפעילות הממשלתי הרגיל, להציף דרכם רעיונות, לעצב תוכניות פעולה ואת אלה להניע דרך המסלולים הרגולריים של הכנסת והממשלה. רק כך ייצור מסה קריטית של תנועה חיובית ותהליכים משפיעים. חשוב שתהיה לו עמדה מגובשת או הצעות חלופיות בכל הנושאים המרכזיים.