באוקטובר 2011, מינתה הממשלה ועדה בראשות מנכ"ל משרד המים והאנרגיה,
שאול צמח, לבחון את מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי. הממשלה אמורה לאמץ את המלצות הוועדה, שפורסמו באפריל 2012 מיד עם תום דיוני התקציב. בדיון בוועדת הכלכלה ב-13 במאי 2013 הכריז יושב-ראש הוועדה,
אבישי ברוורמן, כי הכנסת היא שתכריע בעתיד ההמלצות ובמיוחד בשאלת היחס בין היקף הגז שיופנה לצרכי המשק המקומי וזה שיופנה ליצוא. זאת, בהסתמך על כך שהכנסת היא זו שגם הכריעה בשאלת גובה התמלוגים שתגבה המדינה מההכנסות בגין מכירת הגז הטבעי. כך או כך, הוויכוח בנושא התלהט וחלק מן הטוענים כנגד היצוא (אפילו בשיעור נמוך), מתוך כך שהדבר יפגע בצרכן הישראלי, מפגינים בימים אלו מול בתיהם של מעורבים ישירות בנושא.
מאמר זה עוסק בכמה היבטים מדיניים-כלכליים ואסטרטגיים של סוגית היחס בין צריכה מקומית לבין היצוא. אין וויכוח על כך שישראל היא מקרה מיוחד בכל הקשור לביטחון האנרגטי והיא חייבת לשמור על עצמאות בתחום האספקה של משאב אסטרטגי כמו הגז הטבעי. זאת, על-אף שעצמאות כזו לא אפיינה את ישראל מאז קיומה ועל-אף שהניסיון המצטבר בשנות קיומה לא מצביע על משברים ובעיות קשות במתן מענה מלא לצרכי האנרגיה שלה.
מרחב הזמן שאליו התייחסה וועדת צמח הוא 25 שנה. הוועדה בדקה כמה תרחישי צריכה והמליצה על התרחיש שבו הצריכה המצטברת של ישראל עד לשנת 2040 תגיע לכ-450 מיליארד מטר מעוקב. על-פי הערכות שעלו בסקר של המכון הגיאולוגי האמריקני, הכמויות ברות ההפקה בשטח בו יש לישראל זכויות כלכליות אקסקלוסיביות מגיעות ל-1400 מיליארד מטר מעוקב. עם זאת, הוועדה הייתה שמרנית, נטלה מרווח ביטחון וחישבה את סך הכמויות שאליהן ניתן להתייחס כברות הפקה ב-950 מיליארד מטר מעוקב. לאור זאת, הוועדה המליצה על יחס של 50:50 בין צריכה מקומית ויצוא.
מעט מדי תשומת לב ניתנה בוויכוח הציבורי להיבטים הכלכליים-מדיניים ואסטרטגיים. היבטים אלו קשים, בחלקם, למדידה ומכאן שקשה להעריך את תועלתם. בעיה נוספת כרוכה בלוח זמנים שונה. וועדת צמח העניקה עדיפות ברורה להבטחת האספקה המלאה של צרכי המשק הישראלי בגז טבעי והתנתה את היצוא במילוי צרכים אלו. תהליך זה יימשך כמה שנים ותלוי בגלוי מאגרי גז כמו גם בהשמשתם. עם זאת, קיימים יתרונות אסטרטגים וכלכליים, לפחות בחלק מהמקרים, ביצוא מיידי והדבר אינו תואם את המלצות הוועדה וקביעותיה. דוגמה בולטת היא הקביעה שהיצוא הכרחי על-מנת להשיג את המימון החיוני לפיתוח שדות הגז והתשתיות הנלוות. ההמלצה לאפשר יצוא רק אחרי שיהיה ביטחון מוחלט בנגישות ל-450 מיליארד מטר מעוקב עלול לגרום לקשיים במציאת משקיעים חיצוניים לטווחי הזמן הנלווים להשקעתם.
להלן היבטים נוספים
א. מרבצי הגז בים התיכון משתרעים בשטחן הימי של כמה מדינות - מצרים, ישראל, לבנון, קפריסין, ויתכן שגם סוריה. קרוב לוודאי שגם בשטח הימי שמול עזה מצוי גז טבעי. עלויות ההקמה של תשתיות יצוא גז טבעי הן אדירות והן "מזמינות" שיתופי פעולה. אומנם קשה לצפות לשיתוף פעולה ישיר בנסיבות המדיניות האזוריות הנוכחיות, אך הוא יתכן דרך מדינות וחברות שלישיות. אך אלו ייטלו את הסיכונים הנלווים רק אם הכמויות שתזרמנה בצינורות או במיכליות תצדקנה זאת.
ב. שתופי פעולה, אפילו עקיפים, עם יצואניות גז נוספות באזור, מגדילים את האינטרס של השחקנים האזוריים ביציבות. גם ארגונים תת-מדינתיים אזוריים כגון החמאס וחיזבאללה יהיו מעוניינים ביציבות זו, כדי להבטיח תזרים הכנסות שממנו ייהנו לבנון ועזה, אם אלו יפתחו את הגז בשטחן הימי. על-אף שמדובר באפשרות קלושה, מדינות וחברות שלישיות יוכלו לסייע בגישור בין המדינות שאינן מקיימות קשרים ביניהן, אך הן ידרשו ניהול וניצול מוסכמים של מאגרים חוצי גבולות. ניצול משאבים כזה מצריך בדרך כלל הסכמים בין המדינות שלהן הזכויות במאגרים.
ג. שכנותיה הקרובות של ישראל ובעיקר ירדן והרשות הפלשתינית זקוקות, ברמות שונות, לאספקת גז. מצבה של ירדן הוחמר מאותה סיבה שממנה נפגעה גם ישראל היינו, החבלות התכופות בצינורות הגז בסיני. הקשיים באספקת מקורות האנרגיה גרמו ללחץ ניכר על כלכלת ירדן, שגם כך עומדת בקשיים, שנוצרו מן הצורך לטפל בחצי מיליון פליטים סוריים רשומים ובמספר דומה של פליטים לא רשומים. משרד האנרגיה הירדני צופה צריכה של 4.5 מיליארד מטר מעוקב בשנת 2015 וכמויות בסדר גודל זה לא ישנו באופן מהותי את שיקולי הוועדה והמלצותיה. חיבורה של ירדן לרשתות הולכת גז בישראל אפשרי בשני אתרים - מדרום לכנרת ובאזור המפעלים בים המלח והוא פרויקט קל ומהיר לביצוע. הוא מתעכב, בין השאר, בשל העיכוב באימוץ המלצות וועדת צמח ואי-הבהירות בכל הקשור ליצוא הגז.
חיבורה של ישראל לשכנותיה ברשתות מים, אנרגיה, תקשורת ותחבורה עולה בערכו האסטרטגי על מרכיבים אפשריים בנורמליזציה המוצעת לישראל ביוזמת הליגה הערבית. חיבורים כאלו יוצרים מאזן של אינטרסים משותפים, שמהם לא יוכלו מתנגדי הנורמליזציה להתעלם. שעל כן מוצע, שכבר עתה תפעל ממשלת ישראל, באישור הכנסת, להחרגת האספקה של גז טבעי למדינות השכנות מן הדיון הכולל בדבר היחס הכמותי בין צריכה מקומית ליצוא. את אספקת הגז לפלשתינים ניתן יהיה לבצע בעתיד תמורת הגז שתקבל ישראל ממאגר הגז בשטח הימי שמול עזה.
לישראל יש כמה שווקים פוטנציאלים לגז הטבעי שברשותה מעבר לשווקים האזוריים הקטנים. היעדים האפשריים הם סין, הודו וגם טורקיה ואירופה. מעבר לשיקולי מחירים ועלויות, צריך להכניס למערכת השיקולים גם את המרכיב המדיני. יצוא גז לכל אחד מהיעדים המוזכרים עשוי לשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל, על-אף שהמדובר בכמויות קטנות בהשוואה לצריכת הגז הטבעי בשווקים פוטנציאלים אלו. יתר על כן, במימוש כל אחת משתי האופציות - יצוא מזרחה ויצוא מערבה - ניתן לייצר שיתופי פעולה אזורים בתחום שנוע הגז.
טורקיה מהווה בשלב זה אניגמה בכל הקשור לשיתוף פעולה בנושא הגז הטבעי, הן כצרכן גדול והן לצורך העברת הגז לאירופה. על-אף הצהרות מנהיגיה, כי לא ישתפו פעולה עם ישראל, מוצע שיתקיים דיון פנימי בגוף בין-משרדי על-מנת לבחון לעומק את כל ההיבטים של שיתוף פעולה עם טורקיה בתחום האנרגיה.
כאמור, קשה לכמת את התועלות האסטרטגיות האלו. ברור, מאידך, שמימושן לא יתקיים בהיעדר אופק יצוא. אין הכוונה במאמר זה לשנות את הנחות היסוד של הוועדה, אך נכון יהיה ליצור מתווה ותמהיל שיעניקו את הביטחון האנרגטי ואספקה של גז טבעי לצרכן הישראלי ומאידך,יאפשרו ניצול היצוא לשיפור המאזן האסטרטגי של ישראל. הסחר העולמי בגז הטבעי מתנהל בהתקשרויות ל-25-15 שנה וככול שישראל תתמהמה בקבלת ההחלטות בדבר היצוא והיקפו, היא עלולה למצוא שווקים רוויים או צרכנים שיהיו מוכנים לקנות במחירים נמוכים.
בטווחי הזמן בהם עסקה הוועדה, היינו 25 שנה ויותר, ייתכנו שינוים מפליגים בתחום האנרגיה, מקורותיה וניצולם. שינויים מעין אלו עשויים להשפיע גם על היכולת למצות הישגים אפשריים מיצוא גז טבעי בטווח זמן של עשר שנים.
מה שמתבקש הוא מכשיר המאפשר את העידכון והכיול המתמיד של תנאי השוק המקומי והגלובלי, את קביעת רמת הביטחון האנרגטי, הנדרשת בפרקי זמן קצרים יותר מ-25 שנה ואת שקלולם של מצבים מדינים וכלכלים כך שיתאפשר למנף את יצוא הגז להישגים אסטרטגיים עבור ישראל.
