התסריט האפשרי שמתיישבי יש"ע לא יצליחו למנוע את ההינתקות עליה החליט ראש הממשלה בגיבוי/גיבוש חוקים לצורך העניין - מעלה כמה שאלות נוקבות.
האם החוק הוא הגורם הקונסטיטוציוני העליון - ואין בלתו? מי הם אלה המחוקקים את החוקים? מה ערכה של מחאה - איפלו תהא מגובה בצדק טבעי, מוסר, ואמונה?
לכאורה שאלות קלות שכל תלמיד בבית הספר היסודי יכול לענות עליהן ולקבל 100: "החוקים הם יצירת נורמות מקובלות בחברה, שנחקקו על-ידי נבחרי העם, והם אשר מהווים את הבסיס לפיו מתנהלת מדינה דמוקרטית. אין שום גורם מעל החוק, וכולם שווים בפני החוק. המחוקקים הם הנבחרים שהתושבים בחרו בבחירות חופשיות, ואין כל אפשרות לסטות מקבלת מרות החוק - לטוב או לרע".
אינני בטוח. לא רק שאינני בטוח - אלא מכרסם בליבי ספק גדול בעניין זה. אפילו ההיסטוריה שטרם יבשה עליה הדיו, זועקת אלינו בדמות הנאציזם שכמעט חיסל את העולם הנאור - וכולנו יודעים שנוצר בדרך דמוקרטית וחוקית. דוגמה נכונה זו מפריעה לרבים להסכים לאפשרות העיוות האפשרי הזה, ובתמיהה יגלגלו עיניים בטענה שזה מקרה חריג בהסטוריה - ותו לא. גם בכך אינני בטוח, ויתכן כי ההפרעות בשלטון החוק ארעו בתקופה האחרונה במינונים קטנים יותר - אבל הן התרחשו.
למה הכוונה?
מי קובע את החוקים? הנבחרים.
מי הם הנבחרים? חברי מפלגה שהצליחו להגיע לרשימת המועמדים לפרלמנט.
האם כל אחד יכול להגיע לרשימה זו? האם רק המתאימים מגיעים להבחר? האם יש קריטריונים לאיכות הנבחרים?
כל התשובות מוכיחות כי התוצאה של "הנבחרים" - רחוקה מהרצוי כמזרח ממערב, והצבע שמתקבל איננו בהיר כלל וכלל, לא שחור ולא לבן. מעבר לכך. כיצד מחליטים אותם נבחרים לחוקק את החוקים?
בהסכמה? בתבונה? ברוב החברים? בהרכבים קואליציוניים תואמים תוצאות הבחירות?
גם תשובות לשאלות אלה נותנות תמונה עגומה בלשון המעטה. חוקי הפלדה האלה שמהווים את יסוד חיינו - מתקבלים בכל מיני דילים, לפעמים בחטף, לא פעם כהתרסה למפלגה מסויימת, והרבה פעמים בהסכמה של אחוז מיזערי ביותר של חברי אותו בית נבחרים. האם אלו הם החוקים אותם אנו צריכים לקדש עד מוות, ולהבליג גם כאשר הם נוגדים צו מצפוננו שלא פעם הינו טהור וצח מכל רבב תככני?
את הבעייתיות של החוקים אותם אנו מעלים בעצם ימים אלו לדיון ערכי - מחדדים המתיישבים ביש"ע בעצם זעקת החמס על גזילת בתיהם - שנבנו כחוק - ועל דרך יישומם של חוקי העקירה המאוד מעוררי מחלוקת. אבל האם יש מישהו בחלונות הגבוהים השומע להם? למחאות בכלל? יהיו אלה מתנחלים, נכים, או קשישים? בוודאי שלא.
ראש הממשלה אריאל שרון אמר במסיבת העיתונאים לרגל ביקורו של טוני בלייר מבריטניה - כי ההינתקות תתבצע לפי המתוכנן, לא יהיו שום עיכובים - וכולם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שזה מה שיקרה.
האם ראש הממשלה אינו ער לכאוס המתפשט בעניין הקרע הגדול שמתהווה מסביב לעניין זה? בוודאי שהוא מודע.
האם הוא חושש שלא יצליח לבצע משימתו? אפילו לא לרגע.
מה מחזק את בטחונו בהצהרותיו? החוקים...
ראש הממשלה יודע את כל נבכי הדמוקרטיה שנכתבה בספרים מאוד אקדמיים, קונסטיטוציוניים, ועל-ידי בכירי הפרופסורים יודעי המשפט מאז ומעולם: אין נעלה מן החוק, אף אחד אינו רשאי לחלוק על החוק, והציבור גם אם אינו מסכים או שלם עם פעולה ממשלתית זו או אחרת - אינו יכול להניד עפעף ו/או אפילו לפנות לערכאות משפטיות - כי המחסום בפני יישום החוק פשוט איננו קיים.
מפחיד?
לדעתי - מאוד.
מרגיע את הפוליטיקאים?
לדעתי - מאוד.
מנציח את התיסכול של הרוב שמעולם ולעולם לא יהיה שותף אמיתי לגיבוש החלטות?
בוודאות מוחלטת.
אז כמה קל להבין את מצבנו העגום וחסר הסיכויים, למרות כל המחאות הצצות חדשות לבקרים, לאור או נכון יותר חושך המכות הניתכות עלינו מ... למעלה?! מסבירים זאת בעייפות התושבים. מנתחים מודלים של מנהיגי מובילי מחאות. מפרשים סיכויים בכמות הכסף העומד לרשות הקבוצה הזועקת. אבל כולנו יודעים היטב את האמת - וכמו שאומרים, היא כואבת.
