סיפור תמר ויהודה בפרק לח בספר בראשית בנוי על המתח השורר בין כיליון להמשכיות, בין אינות לנצח, בין עיוורון לראייה נכונה, בין עוול למשפט צדק, בין האלילות לתורת ה'. המייצגים של ערכי האלילות הנתפסים כשליליים הם עֵר ואוֹנָן, בניו הראשונים של יהודה, שעשו את הרע בעיני ה' ונענשו במיתה. נושאת הדגל המובהקת של ערכי תורת ה' הנתפסים כחיוביים היא תמר, היושבת בְּפֶתַח עֵינַיִם, בְּגַן אֱלֹהִים, עַל פַּלְגֵי מַיִם. יהודה עצמו מיטלטל בין שני עולמות, מטעה וטועה, אך, בסופו של דבר, מוצא את הדרך הנכונה, בתיווכה של תמר שהייתה לו לעינים, ובתמיכתו של חִירָה, רעו הנאמן. אז יהיה מוכן להנהיג את אחיו ולהובילם לפתרון העימות שלהם עם יוסף. יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט:ח).
פרק לז בספר בראשית מספר על סכנת המוות שאיימה על יוסף. אחיו זוממים להורגו כשזה בא לפגוש אותם, בַּשָּׂדֶה (בראשית לז:טו), כמו קין שזמם להרוג את הבל מתוך שנאה וקנאה, ואכן הרגו, בהיותם בַּשָּׂדֶה (שם ד:ח). אך, לפי עצתו של ראובן, חוזרים בהם האחים מכוונתם לרצוח את יוסף ומשליכים אותו לבור:
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. (בראשית לז:כד)
הבור הריק שאין בו מים הוא סמל לאידיאולוגיה האלילית שבדרכיה הולכים האחים במעשה נתעב זה:
כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. (יִרְמְיָהוּ ב:יג)
האלילים הזרים, הבעלים הטמאים (ירמיהו ב:כג), גלגוליו של שטן, משולים לבורות סדוקים ויבשים שאין בכוחם להחזיק במים, או לנחלי אכזב שאין לתת בהם אמון, שאינם מקיימים את התקוות שנתלו בהם (ירמיהו טו:יח; תהילים מ:ה). ואילו ה' הוא תקוות ישראל, מושיעו בעת צרה, וכל הסרים ממנו ייגזר עליהם לרדת לתחתיות ארץ:
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, ה'! כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יְסוּרַי (וְסוּרַי, אלה שסרו ממני) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ (ייגזר עליהם לרדת שאולה) כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, אֶת ה'. (יִרְמְיָהוּ יז:יג)
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, ה'. (בְּרֵאשִׁית מט:יח)
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה! (יִרְמְיָהוּ יד:ח)
השטן ובעלי בריתו, המשייטים בטומאה, הבזים לקורבנותיהם, מעוורים אותם בטיעוני שקר, מכזבים ומתעתעים בהם, מוליכים אותם שולל, בוזזים ומשליכים אותם לשחת. אלוהים - שהפך את התוהו ובוהו לבריאה, את עֵין הַתַּנִּין (נחמיה ב:יג) לעֵין גַּנִּים (יהושע טו:לד), את האין לעין, את הבור הנשבר לבאר מים חיים, את חור הפתן הטמא לגן עדן טהור - מנהל את ההולכים בדרכיו עַל מַבּוּעֵי מַיִם (ישעיהו מט:י) ומשקם מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה (שם יב:ג). כְּגַן רָוֶה יהיו, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (שם נח:יא). בהשליכם את יוסף אל הבור, בבוזם לו (בראשית לז:יט-כ) ובבוזזם אותו (שם שם:כג), האחים סוטים מדרך ה' ופונים אל רהב-שטן המכזב:
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (בני רהב, המתרהב, השטן) וְשָׂטֵי כָזָב (המתנהלים בדרך שטנה וכזב). (תהילים מ:ה)
צדיק אחד בסדום, ראובן, חושב לחזור מאוחר יותר אל הבור ולהחזיר את יוסף אל בית אביו. אך תוכנית ההצלה של ראובן משתבשת, ובמקומה יוצאת אל הפועל תוכניתו החלופית של יהודה. זה מייעץ לאחים למכור את יוסף לעבד לאורחת סוחרים היורדת מצרימה עם מרכולתם. כשראובן מגיע אל הבור כדי להעלות ממנו את יוסף, הוא מגלה כי אחיו הקדימו אותו. יוסף נמכר לעבדות. כדי להסביר ליעקב את היעלמות בנו, מביימים האחים הוכחה למותו. הם שוחטים שעיר עיזים, טובלים בדמו את בגדו של יוסף ומראים אותו ליעקב. לנוכח כתונת הפסים של בנו האהוב, הוכחה שאין לכאורה לפקפק בה, זועק אביו יעקב: חַיָּה רָעָה אֲכָלַתְהוּ, טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. (בראשית לז:לג). האירוניה צועקת. יעקב לא טעה. האחים ירדו לדרגתה של חיה רעה, אוכלת, טורפת. האב מסרב להתנחם. כך מסתיים פרק לז.
אשליה וכזב
לפני שאנו ממשיכים לקרוא על הקורות את יוסף, אנו זוכים באתנחתא, פרק לח, המספרת לנו על תקופת חניכה בחייו של יהודה. אחרי מעשה הנקמה ביוסף ובִיוּם מותו, עוזב יהודה את אחיו בעמק חברון, נוטה את אהלו בחבל עדולם ושוהה זמן מה במחיצתו של רעהו, חירה. זה, הזר, למרבית האירוניה, מתנהג כאח. ודווקא האחים היו אכזרים, כזרים. חירה, שאין הכתוב מפרט את מוצאו או את תפקידו ההיררכי, מוצג כרֵעַ אמיתי. חירה נמצא ליד יהודה כשזה פוגש את אשתו:
וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (בראשית לח:א-ב)
הכנענית בת שוע ילדה ליהודה את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. יהודה לקח לער אשה, את תמר. אין הכתוב מפרט את מוצאה. כאשר ער מת, יהודה מורה לאונן אחיו לייבם את תמר. אך אונן אינו מעוניין להקים זרע שייקרא על שם אחיו המת במקום על שמו שלו. סופו שיומת גם הוא, כאחיו, שממנו רצה להתבדל, שאת זכרו סירב להנציח:
וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'. (שם שם:ז)
וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה (אוֹנָן) וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. (שם שם:י)
זה שסירב לסייע לאחיו, חיקה אותו, למרבית האירוניה, במעשיו ומת כמוהו. אין הכתוב מפרט מהו הרע שעשה ער, אך ניתן להסיק שה' המיתו על כי סירב לתת לאשתו בן והשתמש בה לצרכיו המיניים כמו הייתה קדשה. שמות שני בניו הראשונים של יהודה מעידים על חטאיהם. עֵר, בשיכול אותיות - רַע. אוֹנָן - מ-אַיִן ומ-אָוֶן. מילים אלה, רַע ו-אַיִן/אָוֶן, משמשות במקרא לאפיון ערכיה של האלילות המוקעים בו מכל וכל כדרכי התנהגות פסולה, המוליכה לניוון, אבדון וכלייה (ראו, למשל, יהושע כד:טו; ישעיהו לא:ב, מ:יז-כד).
ער ואונן נענשים אכן במוות על הליכתם בדרך העוונות, ועתה מתחמק יהודה מלתת לתמר את בנו השלישי שֵׁלָה פן ימות כאחיו. יהודה, שֶׁיחד עם אחיו ביים את מות יוסף וגרם לאביהם יעקב לחוות את כאבו של אב שכול ולחיות באבל מתמשך, סופו שהוא עצמו מאבד שני בנים וחושש לחיי השלישי. ואף אם לא השתתף יהודה במישרים במעשים אלה, לא מנע אותם. יהודה ממשיך בדרך הרמייה ומורה לתמר לחזור לבית אביה עד אשר יגדל שֵלה ואז יתנו לה ליבם. אין בכוונתו של יהודה לתיתו לתמר, ובהבטיחו לה הבטחת שווא, הוא כופה עליה מצב של אלמנה שומרת יבם היושבת בודדה, משמימה וחשוכת בנים. יהודה אשם כאן שנית בהולכת שולל, בכזב - חטא המוצא לו הד בשם בנו, שלה, שאותו הוא מסרב לתת לתמר, ובמקום בו שהה כאשר נולד הבן, כזיב:
וַתֹּסֶף (בת שוע, אשתו של יהודה) עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה, וְהָיָה (יהודה) בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. (בראשית לח:ה)
שני שמות אלה, שלה וכזיב, מובילים אותנו לסיפורם של האישה השונמית ואלישע הנביא. כשהנביא אומר לה שבעוד שנה תחבוק בן, מביעה השונמית את חששה שמא בשורה זו לא תתקיים והתקווה שהפיח בה תהיה תקוות שווא:
אַל אֲדֹנִי, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. (מלכים ב, ד:טז)
מהשורש כ.ז.ב באים הפועל לכזב ושם המקום כזיב.
כשהילד נופל למשכב ונחשב כמת, רצה השונמית אל אלישע ומזכירה לו שנית את נסיבות הולדתו של בנה ואת תגובתה לבשורתו של הנביא. האם זו היא אשר בקשה בן מאת הנביא, הלא רק התרתה בו שלא יפיח בה תקוות שווא:
הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי, הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (שם, שם:כח)
מהשורש ש.ל.י באים הפועל להשלות ושם בנו של יהודה שֵלה.
אך כמו שבסיפור השונמית ואלישע, הנביא שנדרש להכיר באחריותו לחיי הילד שבברכתו בא לעולם, אכן מציל את חייו כמצופה ממנו ואינו מכזיב את האם, כך גם בסיפורם של יהודה ותמר, יהודה אינו מתחמק מאחריותו למעשיו ומכיר בצדקתה של תמר המשמשת לו כמצפן וכמצפון. יהודה סר זמנית מדרך ה', אך שב אליה הודות להכוונה שהכווינה אותו תמר ולליווי שליווה אותו חירה. הקשר בין השפעתן המכרעת של שתי הדמויות על יהודה מרומז בשימוש הכפול שעושה הכתוב בפועל נטה:
וַיֵּט (יהודה) עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (בראשית לח:א)
וַיֵּט (יהודה) אֵלֶיהָ (אל תמר) אֶל הַדֶּרֶךְ. (שם שם:טז)
בניגוד לחוסר האחווה שמגלה בפרקנו אונן כלפי אחיו הבכור ער, ובניגוד למכירת יוסף לעבד על-ידי אחיו בפרק הקודם, מצטיירת אפוא רעותם של חירה ויהודה כדגם לאחוות אמת. חירה נמצא ליד יהודה כאשר פגש את אם בניו הראשונים, והוא גם לצידו כאשר יפגוש את אם בניו השניים:
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ, אֵשֶׁת יְהוּדָה, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ, הוּא וְחִירָה, רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף (והתעטפה בו) וַתֵּשֵׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָּדַל שֵׁלָה וְהִוא (והיא) לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית לח:יב-יד)
תמר הייתה עד כה כחפץ בידיהם של ער, אונן ואביהם יהודה. אשה זו שלא הייתה פתיינית מטבעה, שימשה, למרבית האירוניה, רק כמושא שעשועים ביד בעלה ויבמה שמנעו ממנה להגשים את עצמה כאם, ועוד מעט תיחשב כזונה בעיני חמיה. אך הפעם מיוזמתה שלה. תמר אינה עוד כלי שרת בידי הסובבים אותה. יהודה, שנעל אותה, במודע ובמכוון, בכלא של עגינות חסרת תקווה, גם יוציא אותה, בעל כרחו וללא ידיעתו, מכבליה. תמר, שהוחפצה בעבר על-ידי שני בניו, למדה על בשרה את המלאכה, והרי היא מחפיצה, עתה את האב ומנווטת אותו לרצונה. יהודה האלמן, השרוי כבר ימים רבים ללא אשה, מתפתה ללא כל קושי לקסמיה של האשה המסתורית, על אם הדרך. אין הוא יודע שזאת תמר כלתו שהסירה את בגדי אלמנותה כדי לטמון לו מלכודת ולזכות ממנו בייבום.
דיאלוג עסקי מתנהל בין השניים, סחר מכר. כמה רחוקים אנו מהבעת האהבה של שיר השירים (ז:ח-ט), כמו רומז לנו הכתוב שתיקון העולם נמצא רק בחיתוליו: אבי שושלת המשיח ייצא אומנם עוד מעט לאוויר העולם ודווקא בנסיבות כאלה, אך עוד דורות רבים יעברו עד שייוולד המשיח הוא עצמו (מצאצאי פרץ, תאומהּ הראשון של תמר, לפי רות ד:יב, יח-כב). בינתיים תלוי בואו בכישוריה ובמיומנותה של תמר לנהל את העִסקה עם הלקוח. אין בידו אתנן, ובכן יפקיד בידה עירבון - חותמו, פתיליו ומטו.
לאחר שתמר השיגה, בבינתה ובחוכמתה, את מטרתה, היא קמה, הולכת ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה, כמו לא אירע דבר. נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו לא:כא). דברי הנביא על תקופה לעתיד לבוא, שבה תחפש האשה את הגבר כמו הרעיה בשיר השירים הסובבת בעיר, בשווקים וברחובות, המבקשת את שאהבה נפשה (ג:א-ו), מתקיימים כבר עתה בדמותה של תמר המוצאת ביהודה את אהבתה לאלוהים.
העיניים המורות את פתח התקווה
קרוב לוודאי שיהודה אינו גאה בהתפתתותו לזרה על אם הדרך, לא כלפי עצמו ולא כלפי אחרים, ואינו מעוניין לראותה שנית. הוא מטיל אפוא על איש סודו חירה למצוא את הקדשה על דרך תמנתה כדי לתת לה את שכרה שהבטיח לה - גדי עיזים - ולקחת ממנה את העירבון. יהודה להוט לסיים את העניין. נאמנותו של השליח אינה מוטלת בספק. אך, למרות כל מאמציו, לשווא חיפש את הקדשה שנעלמה. חירה חוזר כלעומת שבא, עם הגדי ובלי העירבון. תשובתו של יהודה להסבריו של חירה משקפת את קרבתם של השניים:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: תִּקַּח לָהּ (את העירבון, שיישאר בידה, שיהיה שלה) פֶּן נִהְיֶה לָבוּז. הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (בראשית לח:כ)
נִהְיֶה, אני (=שָׁלַחְתִּי), אַתָּה - יהודה מתייחס אל חירה כמו היו שניהם איש אחד. יצאנו ידי חובתנו ולא מצאנוה. אך הנה כפי שהוגד לתמר (שם שם:יג) איך למצוא את יהודה, כך הוגד ליהודה (שם שם:כד) איך למצוא את הקדשה שתתגלה לו כתמר. כשיהודה לומד מפי השמועה שכלתו זנתה, הוא חורץ עליה מיד גזר דין מוות בשריפה, משגה נוסף בשרשרת הטעויות שביצע, כל אחת ודרגת החומרה המאפיינת אותה. אך כשתמר שולחת לו את העירבון שהפקיד בידיה - החותם, הפתילים והמטה - הוא מודה מיד בתרמית שרימה אותה:
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה, בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (שם שם:כד-כו)
בקשתה של תמר, הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה, מהדהדת את דברי האחים אל יעקב אשר שולחים גם הם מוצג שתפקידו לשמש כראייה: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא (שם לז:לב). ההבדלים הדקים בניסוח מדגישים עם זאת את השוני בין עדינותה של תמר כלפי יהודה שגזר עליה זה עתה דין מוות, ובין אכזריותם של האחים אל אביהם הזקן המבשרים לו בברוטליות שאין כמוה כי בנו יוסף נטרף לכאורה על-ידי חיה רעה.
דומה שיהודה מעדיף לפי שעה להתעלם מהתרמית שרימה יחד עם אחיו את אביהם יעקב ולא לערב בין פרשה זו לפרשת תמר, אך אין ספק ששאלתה של תמר, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה, עשתה את דרכה בליבו, חלצה, גאלה אותו מטבע החיה הרעה, נתנה כיוון חדש לחייו והעלתה אותו על דרך המלך. בעוד האחים מסמאים את עיני אביהם, מפילים אותו במלכודת שטנית וכולאים אותו באבל שאין לו נחמה, תמר פוקחת את עיני יהודה לאמת, משמשת לו מורת דרך ומובילה אותו מעמק עכור לפֶתַח תִּקְוָה (הושע ב:יז), דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים (ישעיהו נא:ט):
(...) וַתֵּשֵׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה.... (בראשית לח: יד)
דרך הפעולה של תמר, שפתחה פתח במצב שנראה מלכתחילה חשוך תקווה, סגור ומסוגר כים התוהו העכור, מתואר לא רק כתכסיס עורמה חיובי, אלא אף כיצירתיות ראויה להערצה. יתירה מזו, ירידה לעומקן של מילים תגלה לנו שהתעברותה של תמר מוצגת כשִחזור בזעיר אנפין של בריאת העולם. התעברות שכמוה כמעבר. מתוהו לבריאה.
מפתח ההשוואה מצוי בשם המקום שבו מחכה תמר ליהודה: עֵינַיִם. כל סיפורי המקרא מתכתבים זה עם זה וכולם זורמים אל הסיפור הראשון. עֵינַיִם הוא ישוב שבו מפכות שתי עֲיָנוֹת - סמל להתפלגותה של עין המים הקדומה. ביום השני לבריאת העולם כרה האל את העַיִן הראשונה בלב ים התוהו, בין
שמים וארץ, ופילגו לשניים - שני חצאיו של שלם. מחצית המים עלתה מעלה, מחציתם האחרת ירדה מטה. פילוג שחילץ אותם מפיגול, חצייה שהמירה את טומאתם בצחות ותום, כזב הומר בזוך, בֵּית עַזְמָוֶת (נחמיה ז:כח) נהיה בֵּית הַכֶּרֶם (ירמיהו ז:א), בֵּית הַיְשִׁמוֹת (במדבר לג:מט) נהיה בֵּית עֵדֶן (עמוס א:ה). מֵעַז יָצָא מָתוֹק, הכפיר הטורף ויתר על אכזריותו, הקריבהּ, והינהו זב דבש.
תמר, היושבת בפתח שתי עיינות, בצומת היקום שבו נבדלו המים, צדיקה המתחזה בכורח הנסיבות לקדֵשה, חוזה בפלא הבריאה. עיינות פוגשות עינים ומאצילות עליהן מקדושתן. עיניה של תמר מזדככות ומיטהרות כמעיינות הבריאה. זוהי מתנת אלוהים לאוהביו. תמר חווה ברוחה ובגופה, לרגע חסד נדיר ומוגבל בזמן, את חווית הפילוג הראשוני, את אותו מעבר שבין טומאה לטוהר, את איחוד ההפכים, ממאפייניו הבלעדיים של אלוהים, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, אחד ורב פנים, אדון כל העולמות, בעל כל התארים. תמר חווה את ההווה המתמזג בעבר - בריאת היקום ומבשר את העתיד - ביאת המשיח, מתעלה מעל ומעבר למצבו של בן תמותה כדי לטעום רסיס מנצחיותו של אלוהים. תמר בוראת את עולמה, סוללת את דרכה - דרך הקודש שחצב הבורא בלב ים התופת, מציבה בה צִיֻּנִים, שמה בה תַּמְרוּרִים (ירמיהו לא:כ), תְּמָרִים ועֵינֹת מַיִם (שמות טו:כז), תחנות ביניים, כדי להוביל את בת ציון במדבר אל הגאולה. כך רואה אותה הנביא ירמיהו המציג את יחסי בת ישראל עם אלוהיה בימים הבאים כגרסה מחודשת ומשופרת של מפגש תמר ויהודה (שם שם:יט-לט). הליכתה של תמר לפתח עינים, בחכותה ליהודה, על דרך תמנתה, משמשת עבורו סמל ואות לדבקותה העתידית של בת ישראל בערכי הבריאה שתביא לחידוש הברית בינה לבין אלוהים - ברית מתוקנת ומורחבת שאליה תצטרפנה כל אומות העולם:
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע. (ירמיהו ג:יז; ראו גם ישעיהו מט:כב-כג, ס, סב, סו:יב; צפניה ג:ט,כ; זכריה ח:כ-כג).
