הבימאית הצעירה אילת גולן, בחרה במחזהו של טאבורי כפרויקט סיום לימודיה בחוג לתיאטרון במכללת סמינר הקיבוצים לפני שנה. בהפקה זו היא מחדשת את ההפקה הקודמת שלה, ולכן היא כה מגובשת, ממוקדת, ולוכדת את הצופה. בלי הצורך הנפוץ במחוזותינו של שימוש בצרחות; לכאורה הכל מוגש באופן מינורי, אך הסערה שבדרמה בנויה על הסיפור הקטן לכאורה, אך הענק בעוצמתו, שאינו מותיר דקה לעפעוף.
על הבמה: שולחן. מצידו האחד כיור, מצידו השני כיריים עם סירים ועליו קערות עם קמח וכל החומרים להכנת תופינים הונגרים נפלאים. תוך כדי שהאם (מיקי מרמור האצילית והרגישה) לשה את הבצק, ומכינה את המעדנים, מספר בנה ג'ורג', (גיא זך - אמרנו כבר שהכל אצל טאבורי אוטוביוגרפי?) את סיפור הצלתה המופלא מהגורל שנטל ממנו את אביו ושאר הקהילה ההונגרית המפוארת. האם היו אלו זוג עיני התכלת שלה שבפניהן לא עמד הקצין הנאצי, כשיצאה מקבוצת היהודים שהופשטו ממלבושיהם, וצעדו לעבר המשרפות באוושויץ, חזרה לחצר המחנה ונעצרה על-ידי הנאצי בדרכה חזרה לחופש? או שמא עוז רוחה וההעזה בצעד שעשתה הוא שהפתיע את הקצין, שחס עליה, והאמין לסיפורה שיש לה תעודת חסינות, רק שהיא לא נמצאת ברשותה, כי בעלה נלקח למחנות המוות והתעודה המשותפת שלהם עמו.
או שמא יש במעשה הצלתה יותר מרמז לניצוץ האנושי עמו נפגשה, שהיה מצוי גם בקרב כמה גרמנים, אנשים טובים נוספים בהמשך הדרך, שעזרו לה להימלט מהגורל של היהודים בשואה? ואולי זה מה שמסביר את חזרתו של ג'ורג' טאבורי לגרמניה, (לאחר השנים בהן חי בעת המלחמה בלונדון ולאחריה בארה"ב) - שם היה לאחד מגדולי הסופרים והמחזאים שלה במאה ה-20 - אולי החמלה הזו היא שגמלה בלבו את הסליחה לגרמנים?
משחקם המעולה של גיא זך כבנה, ושל מיקי מרמור כאמו - מתוקתק להפליא, נוגע ללב בעוצמתו על-רקע המאורעות המפתיעים, ובבימויה הנפלא של אילת גולן - בבחירה שלה להדגים את האירועים תוך הנפשת חפצים בידי השחקן המוכשר - כל אלה יוצרים מסכת עמוקה וממוקדת הנוגעת בלב כל אחד. זה לא "עוד" מחזה על השואה. וזו לא דרך רגילה ליישום התיאורים. הבימאית בחרה בדרך שונה מהפקות אחרות, שמקרבת את הנושא ברגישות ובטעם; כמו בקלאסיקה יוונית, בה לא נראה דם ולא רצח, אלא רק מושמע על-ידי המקהלה. וכאן, השניים המספרים בצורה כה חיה - הם המקהלה, הם הגיבורים, והם העלילה והמחשתה תוך קורלאציה בין הלישה בבצק, ותיאור ההתרחשויות הדרמטיות בעלילה.
לו אני בהנהלת ערוץ טלוויזיה ישראלי - הייתי רוכשת את הסרט של ההצגה הזו, כדי להקרינו בפני מה שיותר צופים. הנושא - מפעפע בכולנו, והחוויה כאן היא כה עמוקה וכה חשובה, שכדאי לתת את הדעת על הרעיון הזה.
לתיאטרון תמונע שמחדש כל העת במקוריותו - שאפו, וכך לשחקנים וליוצרים: הבימאית, אילה גולן, שמקדישה את ההצגה לסבתה; למעצבת התפאורה והתלבושות אנה זיו; למוזיקה של יפעת זיו, למפיק גדעון בן אריה ולזכרו של המחזאי היהודי-הונגרי הדגול.
