הפצעים
לא בכל יום פונה אב אל היועץ המשפטי לממשלה, וקובל על כך שלא מוצה הדין, לטענתו, עם מי שהאחראים לכאורה, ישירות או בעקיפין, למותה של בתו; לא בכל יום יכול אותו אב להסתמך על ממצאי בית המשפט המחוזי, ולהלין כי לא שעו לאזהרותיו ולא נעשה די הצורך כדי למצות את הדין עם הדרגים הגבוהים יותר; כך אירע בימים אלה לאלוף-משנה (במיל.) אברהם כהן, אביה של אמיליה כהן (ז"ל), בת תשע, שנהרגה בבית הספר בנופלה מחלון בגובה של שישה מטרים.
פצעיו של כהן ורעייתו נפתחים מחדש, שש שנים אחרים, בעקבות פסק הדין שניתן (16.12.04): שניים מתוך שלושה נאשמים - מנהלת בית הספר שרה אנג'ל, וסגן מנהל מנח"י לשעבר דוד בוחבוט, זוכו בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים מעבירה של גרימת מותה ברשלנות של בתו אמיליה כהן. ערעורו של הנאשם השלישי, ריצ'רד דומי, נדחה.
הילדים
בימים אלה, בעקבות תוצאות הערעור, פנה אבי הילדה, אברהם כהן, אל היועץ המשפטי לממשלה. "אין מילים אשר יכולים לתאר את הזעזוע העמוק ותרעומת הנפש החזקה אשר נגרמו לי, לאשתי ולבני משפחתי עת נודע לנו דבר החלטת בית המשפט המחוזי בזיכויים של מנהלת בית הספר וסגן מנהל מנח"י, לשעבר, בשיחה טלפונית עם פרקליטות מחוז ירושלים. לאחר שעברו להם למעלה מ-6 וחצי שנים בהן התקיימו הידיינות בבית המשפט הגבוה לצדק והליכים פליליים הגענו למצב שערורייתי הסותר כל הגיון מוסרי, משפטי או אחר... ".
כהן מסתמך במכתבו אל היועמ"ש על פסק הדין בבית המשפט המחוזי (המזכה), כמו גם על הכרעת הדין בבית משפט השלום (שהרשיע). בשניהם הצביעו השופטים על המחדלים, על הרשלנות הפושעת ועל ההפקרות הרבה שעלולה לגרום לקורבנות נוספים. "בכל בוקר שולחים אלפי הורים במדינת ישראל את ילדיהם למוסדות החינוך השונים באמונה כי אלו לא יחזרו אליהם בתוך ארון קבורה. צר גורלנו ובתי היחידה מנישואיי השניים לאשתי, רונדה, נפטרה לאחר שנפגעה אנושות מנפילה מחלון בבית ספר. האסון נגרם למרות שהייתה קיימת ידיעה ברורה ומוקדמת אצל גורמים המעורבים בעניין, לרבות גב' שרה אנג'ל ומר דוד בוחבוט, כי החלון הוא מסוכן וכי קיימת סכנה ממשית שילד מילדי הכיתה ייפול ממנו".
כהן נלחם כאן לא רק את מלחמתו שלו. במכתבו אל מזוז הוא מדגיש שוב ושוב, כדבריו, כי "מדובר בילדי כיתה ג' בני 9 אשר החלונות בכיתתם היו פתוחים לרווחה ונמצאו בגובה רב של כ-6 מטר מעל פני האדמה. האסון קרה לנו, אך יכול היה להתרחש לכל ילד אחר בכיתתה של אמיליה ז"ל וכהמשך לכך - לכל משפחה בישראל. כפי שהמצב הינו עומד היום, צפוי הדבר להתרחש גם בעתיד לכל משפחה אחרת וכל זאת עקב קיומה של רשלנות שורשית ופושעת הקיימת בתוך המערכת ואשר לא נעקרה מתוכה".
כהן מצביע על מה שהפך לידיעה שיפוטית: "תרבות הכסת"ח": העובדים של בית הספר, וגם אלה שמעליהם, היו מודעים היטב לסכנות, ולכן הוציאו, עוד לפני התאונה הטרגית של אמיליה, מכתבים המזהירים מפני הסכנה. את החלון לא חסמו, את הסכנה לא הרחיקו, אך מכתבים כתבו וכתבו.
ההרשעה
כהן מלין על התוצאה השערורייתית, כדבריו, שנוצרה, "עקב הרשעתו של אדם בודד - מר ריצ'רד דומי - באחריות למותה של אמיליה ז"ל, תוך קיומה של הכרה ברורה ומוחלטת, הן של בית המשפט השלום והן של בית המשפט המחוזי, כי קיימים גורמים נוספים בתוך המערכת אשר אחראים למותה של בתי, אמיליה ז"ל, ואשר עימם הדין לא מוצה - ולגישתנו - לא רק בהיבט הפלילי כי אם גם בהיבט המשמעתי". כהן מסתמך, כאמור לעיל, על אילן גבוה - הוא בית המשפט המחוזי. זה הפנה אצבע מאשימה גבוה גבוה - כלפי גורמים בחלונות הגבוהים, הם אנשי משרד החינוך ועיריית ירושלים האחראים על בית הספר ההוא. לפי בית המשפט, הדין לא מוצה עימם. הנה הדברים שכתבו:
"איננו יכולים לחתום את פסק דיננו מבלי להדגיש כי זיכויים של אנג'ל ובוחבוט אינו מאיין את הצורך בבחינת האחריות למותה בטרם עת של אמיליה ז"ל. לדעתנו, האחריות מצויה בדרגים הגבוהים של המערכת, הן במשרד החינוך והן בעיריית ירושלים, והגם שנדמה כי הונחה במלואה על כתפו של דומי, אין זה המסר אשר אנו מבקשים להעביר. לא בכדי פתחנו בדבריו של השופט (בדימ.) ורדימוס זיילר, בדוח שכתב, כי הטלת האחריות ברורה על כל מעורב ובעל תפקיד צריכה להיות ריאלית וממשית מהחל ועד כלה, ואין לאפשר לאחר לחמוק מאחריותו, תוך הטלתה, במלואה, על האחר... נראה לכאורה כי המערכת כולה אטמה את אוזניה מפני התרעותיהם של אנשי צוות שונים בבתי הספר היסודיים בעיר, וההתעלמות הגורפת מעצם קיומה של סכנה ממשית ומוחשית, היא שהביאה, למרבה הצער, למותה בטרם עת של ילדה רכה בשנים, אשר נשלחה לבית הספר אך כמה שעות לפני כן, בריאה ושלמה. בדרך נס, לא נפגעו תלמידים נוספים. נשאלת השאלה האם הועמדו לדין כל הגורמים האחראיים לאסון, והאם נושאים כולם באחריותם לו? זוהי שאלה חשובה הנדרשת לבחינה, שלא נוכל להרחיב בה במסגרת זו של ערעור. כל שנותר לנו הוא להביע תקוותינו כי המאורע כולו נחקר, הוסקו המסקנות והופקו הלקחים הרואיים, לבל ישנה אסון כזה בעתיד" (עמ' 38-37 לפסה"ד בערעור)
ההתרעות
במכתבו את היועמ"ש מגלה כהן, כי הוא ישב עם אנשי הפרקליטות והיועמ"ש, שטח בפניהם את טענותיו - כולל כלפי הגורמים האחראים לכך בעיריית ירושלים ובמשרד החינוך, אך למרות זאת, הוגש כתב אישום שהתמקד בדרגים הנמוכים. "כפי שאמרתי בעבר, החלטה זו כיבדתי, אולם היום נראה כי דעותיי וחששותיי מתאמתים ונהפכים למציאות. ישנם גורמים נוספים אחראים! הדין לא מוצה! קיימת התחמקות תהומית מקבלת אחריות בקרב עובדי הציבור! והייתה רשלנות פושעת - אשר הקיפה לא התברר באופן רשמי וראוי עד להיום - אשר הרגה את בתי, אמיליה כהן ז"ל. גם קיומו של הטיוח מצד ועדת הבדיקה מטעם משרד החינוך ועיריית ירושלים שהוקמה לחקר נסיבות המקרה, נראה היום כדבר אשר התרחש בפועל".
