הדיון שהתפתח באירופה בשבועות האחרונים סביב הגידול הניכר במספר המוסלמים, כנראה גרם לי לשים לב יותר לנוכחותם באתרי התיירות המרכזיים של וינה. בארמון שונברון, המוביל שבהם, ראיתי תוך דקות ספורות לא-מעט מוסלמים, ובעיקר מוסלמיות, הבולטים בלבושם המסורתי. הערת אגב: יש הרבה מאוד צביעות מצד הגברים הלבושים בצורה מערבית קלילה, אך המכריחים את נשותיהם לעטות לבוש שחור ממנו ניבטות בקושי עיניהן.

לעצם העניין: ריבוי המוסלמים באירופה עלול להיות בעייתי משני כיוונים. מצד אחד, לאירופה הנוצרית יש עבר מאוד לא-מוצלח בנוגע ליחסה לבני דתות אחרות, במיוחד כאשר היא חשה – בצדק או שלא בצדק – מאוימת על ידם. מצד שני, לאיסלאם יש עבר והווה לא ממש מוצלחים ביחסו לבני דתות אחרות. השילוב של שני אלו עלול להיות קטלני.

בווינה יש שתי אנדרטאות עיקריות לקורבנות השואה: ברובע היהודי לשעבר ולרגלי מוזיאון אלברטינה. השנייה היא בעצם אנדרטה לכל חללי הנאצים, כאשר היהודים מוצגים בדמותו של אדם הכורע על ברכיו ומנקה את המדרכה – תזכורת להתעללות הנאצים ביהודים מיד עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במארס 1938.

האנדרטה הזאת צורמת, בלשון המעטה. היא מציגה יהודי מושפל (לי היא הזכירה את מטבע "יהודה השבויה" שהנפיקה רומי אחרי המרד הגדול) ומזכירה את הפרק הכי פחות בעייתי בשואת יהודי אוסטריה. איכשהו האוסטרים גם הצליחו להציב אותה במקום מרכזי, אך כזה שלא כולם עוברים בו – בניגוד לאנדרטת הענק שבלב ברלין.

אם כבר, זוהי אנדרטה המייצגת היטב את יחסה של אוסטריה לשואה. למדינה הזו, שהולידה את אדולף היטלר ואדולף אייכמן וריינהרד היידריך והרבה רוצחים אחרים בכל הדרגים, לקח עשרות שנים להתנצל ולהתחיל לפצות את הקורבנות – וגם את זה היא עושה בצורה מאוד חלקית. גם העובדה שאין בווינה שום מוזיאון לתולדות השואה (אפילו שני המוזיאונים היהודיים מצליחים לדלג על התקופה הזו!), מלמדת היטב על אותו יחס מתחמק. מאידך, וינה מנציחה בהבלטה ובגאווה את קרל לואגר – ראש העיר האנטישמי של תחילת המאה ה-20, אחד האנשים שהשפיעו בצורה הבולטת ביותר על אדולף היטלר.

הבעיה של אוסטריה עם הפרק הנאצי בתולדותיה אינה מוגבלת לנושא היהודי. במחנה מאוטהאוזן נכלאו רבבות בני לאומים שונים מכל רחבי אירופה, ו-90,000 מהם נרצחו ונספו. זהו אחד המחנות החשובים בתולדות השלטון הנאצי. אבל ההגעה אליו היא משימה קשה במיוחד. מתחנת הרכבת של העיירה מאוטהאוזן אין תחבורה ציבורית למחנה (מרחק של חמישה ק"מ) וצריך להזמין במיוחד מונית. במרכז המבקרים ממליצים לגשת גם לאתר ההנצחה של מחנה-המשנה גוזן – רק ארבעה ק"מ משם – אבל אין שום אמצעי תחבורה. התחושה הברורה היא, שהם לא בדיוק רוצים שיותר מדי אנשים יראו את הפרק הזה.

בתצוגה על תולדות המחנה רואים תמונה אחת ויחידה מיום ה"אנשלוס", הסיפוח לגרמניה: נשים בוכות אל מול החיילים הגרמנים. התמונה הזו מנציחה את תדמית "הקורבן הראשון של הנאצים", שהאוסטרים מטפחים בקנאות מזה 70 שנה. אין לי ספק באותנטיות שלה, אך היא ממש לא מייצגת את האמת ההיסטורית. רוב האוסטרים קיבלו את הגרמנים בהתלהבות והוורמכט לא ירה אפילו ירייה אחת.

לזכותם של האוסטרים יש לומר, שהם מביאים לשם כיתות של תלמידי תיכון. אלא שהתלמידים הללו, בחלקם הגדול, לא ממש מרוכזים ומעדיפים לבלות עם הסמארטפונים ובצחקוקים ביניהם. אני לא יודע אם זו סתם התנהגות של בני טיפש-עשרה, התנהגות של מבוכה או התרסה; מה שבטוח הוא, שבצורה הזו המסר לא נקלט בצורה אופטימלית, אם בכלל.

משהו אחר מהנסיעה ברכבת למאוטהאוזן ובחזרה, ואני לא מדבר על הנוחות, המהירות והדייקנות של הרכבות. בתחנות וינה מערב ולינץ, הגדולות פי כמה מתל אביב מרכז, אין קריזה ולא מודיעים בכל חצי דקה איזו רכבת נכנסת לאיזה רציף ומהיכן תצא הרכבת לחיפה ובאלו תחנות היא תעצור ונא להתרחק משפת הרציף. ברכבת עצמה לא משגעים את הנוסעים באזהרה מפני סכנות הירידה ובתזכורת לא לשכוח חפצים ובהכרזה על היעדים הבאים ובהבהרה להיכן הרכבת לא מגיעה ובמידע היכן להחליף רכבת.

לאוסטרים יש שיטה אחרת: הכל מופיע על לוחות מידע אלקטרוניים ברורים ומאירי עיניים, התלויים ברחבי התחנות, על הרציפים וגם בחלק מהקרונות. בקווים הארוכים יש גם עלוני מידע המחולקים לכל דורש, כולל הפרטים על רכבות אחרות היוצאות מתחנות הביניים. ממש מדהים איך מיליוני נוסעים מצליחים בכל יום למצוא את דרכם, נכון?

התאכסנו בווינה במלון בן שלושה כוכבים במרחק של חמש דקות נסיעה בתחתית ממרכז העיר. היה מעולה. חוויה דומה הייתה לנו בזמנו בפריז ובברלין.

בווינה יש 17,931 חדרי מלון, מתוכם 2% במלונות יוקרה, 69% במלונות ארבעה כוכבים ו-29% במלונות שלושה כוכבים. בתל אביב יש 6,616 חדרים, כאשר החלוקה בין חמישה, ארבעה ושלושה כוכבים היא 54%, 28% ו-18%. הפערים הללו מדהימים, וגם מסבירים מדוע אנחנו מתקשים לממש את מלוא פוטנציאל התיירות שלנו.

מי שרוצה למשוך מיליוני תיירים בני מעמד הביניים, חייב לספק להם בתי מלון שיתאימו לצרכיהם ולתקציביהם: שלושה כוכבים, לא ממש במוקדי התיירות, עם חדרים נוחים וארוחת בוקר טובה, בלי אולמות נשפים, בלי ארוחות גורמה ובלי סאונה.

שמעתם פעם על טיסה שיוצאת לדרך לפני העלייה למטוס? אם להאמין ללוח האלקטרוני בנתב"ג ביום ראשון השבוע, זה אפשרי. הסיבה היא כמובן שהיה איחור בטיסה, אבל איזשהו גאון עדכן רק את שעת העלייה למטוס ולא את שעת ההמראה. למותר לציין, שאיש לא הודיע על האיחור וכמה זמן נצטרך להמתין.

עוד דבר מעצבן הוא מחירי המזון והשתייה באולם הנוסעים היוצאים. 24 שקל למנת פלאפל, 11 שקל לבקבוק חצי ליטר של קוקה-קולה, 15 שקל לקופסת פרינגלס, 21 שקל לחבילת "שטוחים". אני מבין שיש קהל שבוי, אבל המחירים הללו גובלים בסחיטה. זה מה שקורה כאשר רשות שדות התעופה היא גם הרגולטור המופקד על רווחת הנוסעים, וגם גוף עסקי שחלק ניכר מהכנסותיו מגיע מהזכיונות לחנויות ולדוכני המזון.