הערבים מציינים כ'נכבה' (שואה, בעברית) את ניצחוננו בתש"ח במלחמת העצמאות. מהדרין יהודים ממחנה השלום אבלים על עוד 'נכבה' אחת, על "אסון" מלחמת ששת הימים ביוני 1967, מן הניצחונות המזהירים ביותר לא רק בתולדות ישראל, כי אם בתולדות העולם. לו היה לנו ניצחון כזה בימי קדם, מי יודע אם לא היינו חוגגים אותו כחנוכה שני.
מעבר להישג הצבאי המופלא חולל הניצחון הזה תוצאות מהפכניות - בארץ ישראל, בעם ישראל ובתולדות ישראל, עד שניתן לומר ללא הגזמה שהוא פתח עידן חדש. כבר מן התגובות הקוטביות שעורר, ניתן ללמוד עד כמה עמוקה השפעתו: היש עוד התרחשות היסטורית בתולדותינו, שאלה חוגגים אותה ורואים בה כמעט נס גלוי, ואלה אבלים עליה כאלו הייתה אסון לאומי?!
ספרים עבי כרס נכתבו ועוד ייכתבו על הפרק הגורלי הזה בתולדותינו, אולם התקשורת הישראלית שברובה הגדול שבוייה בידי השמאל מגמדת וממעיטה את האירוע הזה שזה מכבר מלאו לו 46 שנים. הבה ונתבשם מפירות ההילולים שלו, ולו רק בראשי פרקים.
תחילת שנת 67' מצאה את הציונות עם מצברים ריקים. זה כמה שנים לא הוקם אף יישוב חדש. קריאתו של בן-גוריון אל 'המחנה החלוצי' או 'מחנה א'י העובדת' להיחלץ וליישב את הנגב לא מצאה הד, למרות שהוא בעצמו נתן דוגמה אישית למופת. הקיבוצים התרוקנו מן הציונות המגשימה ומן הסוציאליזם גם יחד. על אובדן האידיאלים נוספו משבר כלכלי, גל של טרור ערבי ( שנתיים לפני כן נוסד הפת'ח ), בידוד באו'ם ולחץ אמריקני עוין להחזרת פליטים ולוויתורים טריטוריאליים ב ת ו ך הקו הירוק. נשק קיבלנו מצרפת, לא מארצות הברית. בתוך אווירת נכאים נולדה הבדיחה המרה על האחרון שיתבקש לכבות את החשמל בשדה התעופה בלוד (כך קראו לו אז).
לימים, נאמן לשיטת האגיטאציה והפרופגנדה הבולשביקית, זייף השמאל הישראלי את ההיסטוריה וצייר תמונה אידילית של הימים ההם. השכיחו למשל, שכאשר נאצר הזרים צבא מצרי לסיני, הייתה בישראל אווירת חולשה וחוסר ביטחון עד כדי כך, שנמצאו אנשים שקנו רעל והשלטונות הכינו סידורי קבורה לעשרות אלפים, חלילה. בכוונת מכוון, כדי שלא יתרשם מברכותיו של היום השביעי, האכילו ומאכילים את הנוער תיאור כוזב, כאלו שנות השפל שקדמו לששת הימים היו 'תור זהב' מאושר: שקר גס וזדוני!
נפתח במילוי המצברים. לפתע נשבה רוח גדולה במפרשיה הרפויים של הציונות. הפגישה משכרת החושים עם נופי התנ'ך, עם לב המולדת ההיסטורית העתיקה, המחישה להמונים למה הם כאן ומדוע כדאי וראוי לשלם את המחיר, אותם הייסורים שבהם נקנתה ונקנית ארץ ישראל - מימים ימימה. ערך ההתיישבות הועלה שוב אל ראש התורן והעם חזר ומצא אופטימיות וביטחון עצמי.
הברכה השנייה הייתה חוויית ההגעה אל המטרה. שכן, אם לא תאמרו שהמטרה המקורית של הציונות הייתה להחזיר אותנו לציון, ציון ממש, אימרו: מה אפוא היתה? וציון, מצודת ציון שאותה כבש דוד מידי היבוסים, זו "עיר דוד", בפי הערבים ומשת'פיהם היהודים "סילוואן": "שטח פלשתיני כבוש"!
לשם, ולחברון עם מערת המכפלה, לבית אל ולשילה, להר ברכה, לשדמות בית לחם ולמעברות הירדן הייתה המדינה הציונית אמורה להביא אותנו עוד בתש'ח - ולא עמד בה כוחה. רק ראש גשר הצליחה להקים לאורך חופי הים. היה זה כאלו נתקענו בפרוזדור. הטרקלין - במת ההר וירושלים ההיסטורית - נשאר בידי האויב. ניצחון ששת הימים לא היה אלא המשכה וסיומה ההגיוני וההכרחי של מלחמת העצמאות, שנתנה לנו את בסיס הזינוק ואת האמצעים - כדי להשלים את המלאכה 19 שנים קצרות אחרי כן.
הברכה השלישית ניתנה ל ע ם ישראל. עולי ברית המועצות לשעבר מעידים, שמה שהזניק אותם לארץ דור אחד אחרי כן, היה השוק החשמלי של הניצחון האגדתי הזה, שזקף את קומתם בסביבתם האנטישמית והעניק להם הרגשת גאווה יהודית ביחד עם התחושה הנפלאה, שיש אי שם פיסת אדמה שהיא ש ל ה ם.
תוצר טבעי של האמונה המחודשת בעתיד המדינה הוא הרצון להשקיע באותו העתיד, ומה יותר עתיד מאשר - ילדים? לאחר ששת הימים החל התהליך של חזרת הפריון למשפחה היהודית - בניגוד למגמה השלטת במערב כולו, וביתר ייחוד לתמונה העגומה של הפריון היורד אצל י ה ו ד י הגולה. היום, הפריון הממוצע בארץ ישראל הוא 3 ילדים למשפחה, והוא הולך ועולה.
אפילו המחלוקת הקורעת את העם לשניים מאז אותם הימים, נושאת שתי ברכות. אחת - הבירור לעומק, בסימפוזיון לאומי אינסופי, של שאלת היסוד - מה אנחנו מחפשים בארץ הזאת: האם את שורשינו בבמת החיזיון של התנ'ך, את מולדתנו האבודה ועימה את זהותנו הלאומית והרוחנית, או - מקום סתם, טריטוריה כלשהיא, שקורבנות שנאת היהודים בעולם יוכלו לברוח אליה? או - לחלופין - בסיס ניטראלי, חופשי מדת, מסורת ולאומיות יהודית, לאקספרימנטים חברתיים של התבוללות בקהילייה הקוסמופוליטית האנטי-לאומית? כמה מן היסודות האלה היו תמיד רדומים בחביונה של הציונות המדינית, אך מעולם לא צוירו הקווים המפרידים בחדות כזאת ומעולם לא הייתה התנגשות עזה, עוינת ומנוכרת כל כך, כמו זו שבין 'מחנה השלום' לבין 'המחנה הלאומי', במפגש הגורלי בין מדינת ישראל לארץ ישראל. המחלוקת הזאת היא לעתים אכזרית ומכוערת, אך גם גלויה, חושפנית וחותרת אל האמת ואמת - ככל שתהא כואבת - טובה משקר מרגיע וזורע אשליות.
וגם בכך נוכל להתנחם, שהמתח הגדול בין המחנות מונע קיפאון, הזדקנות וקמילה - גורלם של עמים ואף אימפריות בבוא שעתם. ערב ששת הימים דמתה מדינת היהודים לביצה עומדת והתנועה הציונית הייתה תנועה בעצירה. והנה, לפתע הופיעו שני קטבים וביניהם זרם אדיר, שהמריץ והחיש את זרימת הדם בעורקי העם והמדינה. מן העז יצא מתוק. זזנו. חזרנו לנוע. והלא התנועה, הדינאמיקה, זה מה שמונע אותנו מליפול מן החבל המתוח.
בשטחים ששחררה המלחמה קם והיה מפעל התיישבות גדול מימדים. 400,000 נפש הוא מונה היום ביו'ש ו-200,000 בירושלים: כשליש מתושבי השטח שהיה כבוש בידי ירדן הם היום יהודים. בעתיד יידעו היסטוריונים, סופרים ומשוררים להעריך ולשאת על כפיים את התופעה היחידה במינה, שפרויקט לאומי כל כך מקיף וגורלי ניזום ברובו מלמטה, ע'י אזרחים מן השורה, נכפה על השלטון והממסד ע"י תנועה ספונטנית שבקעה ישירות מהמיית לב וכיסופי גאולה של פשוטי עם.
ועוד ייחוד לתופעה הזאת, שהגל החלוצי הזה התרומם בעידן של אגואיזם, חומרנות, עכשוויזם וציניות, ולאט לאט הוא הולך ומשפיע על סביבותיו בקרב חוגים מתרחבים והולכים.
ההתחדשות הזאת של הציונות היא פרי חילוף משמרות באליטה החלוצית. האליטה הישנה - "ארץ ישראל העובדת" ב-'ע' - לא תפקדה עוד. עד כדי כך, שחלק ניכר ממנה ירד מן הפסים והתגלגל לתוך מחנה "נאמני פלשתין". להם אפשר לקרוא ללא היסוס - "א'י האובדת", אובדת ב-'א'. את מקומם באיוש קו החזית של הציונות תפס המחנה הדתי-לאומי בהנהגת תלמידיו של הרב קוק, האב והבן. מהם יצאה רוח ההתחדשות שהתניעה את תנועת ההתנחלות, והם גם היו ראשוני העושים. בבוא היום, הכל יכירו ש'חלוצים' ו'
מתנחלים' היו בסופו של דבר שתי חוליות בשרשרת אחת.
וכפי שהחלוצים ההם כרכו התיישבות עם ביטחון, עד שהשניים כמעט והיו לאחד, כך גם אנשי א'י השלמה נרתמים בהמוניהם לעול הביטחון והולכים ותופסים עמדות אחראיות במערכותיו.
הליכת הכוחות החדשים בתלם שחרשו קודמיהם, לכאורה הייתה צריכה להיות לאחרונים מקור לגאווה, אך לדאבון הלב קרה ההיפך : הרב נתקנא בתלמידו והקנאה הביאה לשנאה גדולה.
ניצחון ששת הימים חולל "קפיצת קוונטום" בכוחה, ביכולתה ובמעמדה של המדינה. "מדינת תל אביב" שמלפני יוני 67' ו"מדינת ירושלים" מאז ועד עתה, ולוואי לתמיד- אלה מימדים שונים בתכלית, לא רק במשקל הסגולי ובדימוי העצמי, כי אם גם בסטטוס בעולם, של מדינה חשובה ובעלת משקל. אלא, שגם לצד המואר הזה יש צל אפל. העולם המערבי-נוצרי השלים בשעתו עם מדינה יהודית ריבונית בסדר גודל של ליכטנשטיין, אך מתקשה לבלוע 'שווייץ' יהודית ריבונות. במיוחד מפריעה לו המשמעות הכמעט מטפיזית של שלטון היהודים על ירושלים ההיסטורית, הקדושה לשלוש הדתות. נתנחם בכך, שמידת ההתנגדות והשנאה שנוכחותנו הריבונית במחוזות התנ'ך מעוררת אצל עשיו וישמעאל כאחד, הינה היא גופה קנה מידה להערכת השינוי הענק שניצחון 67' חולל בכוחנו ובחשיבותנו. ישראל היא היום מעצמה בהרבה תחומים - חומריים ורוחניים, אזרחיים וצבאיים. המלחמה ההיא הציבה אותנו על המפה. לא הכל בקרב עמנו מאושרים מן המעמד הזה ומן המכאובים והאחריות הכרוכים בו. דומה הדבר לאנשים מבוגרים שמתגעגעים לשוב ולהיות ילדים - חמודים, אהובים וחסרי דאגות. אך התופעה הזאת אינה נורמאלית, זו - הפרעה נפשית.
מן הצד השני, לא רק שונאים הביא עלינו מעמדנו החדש. ידידים רבים, יהודים ולא יהודים, נמשכים אל האמת והאור הבוקעים מציון, וכך אכן היה תמיד: חסידי אומות העולם נמשכו אל היהודים, הרשעים והאספסוף שבהם, רדפו אותם.
לא הכל דבש. הירדנים דיכאו את ההתארגנויות הפלשתיניות. כל זמן שהם שלטו ב"גדה המערבית", לתנועה שקראה לעצמה "פלשתינית" לא היה מה "לשחרר" בירושלים וביו'ש. ניתן לומר, שגם התגבשות הזיוף ההיסטורי הפלשתיני וגם התקבלותו הנלהבת בעולם הרחב הן תוצאה ישירה של שלטוננו על ארץ ישראל המערבית בשלמותה. אולם, כלל ברזל הוא שלכל אקציה יש רי-אקציה, ולכל דבר יש מחיר. הצל הפלשתיני שנדבק אלינו, הנגטיב הפלשתיני מתחת לתמונה שלנו, גם הם מחיר.
והמחיר הוא אף גדול יותר. הואיל ובחוגים הנאורים במערב שאחרי השואה האנטישמיות המוצהרת יצאה מן האופנה, חיפשו לה תחליף וה"פלשתינים" סיפקו אותו: במקום 'יהודים', קרי: ישראל, ובמקום השנאה ליהודים, קרי: אהבה לפלשתינים והזדהות עם 'סבלם', והכל מבינים מה היא הכוונה האמיתית.
אמת נכון, ניצחון ששת הימים לא שחרר את היהודי הקיבוצי, במדינתו, מן הייעוד היהודי הייחודי כפי שהוא מתומצת בשלוש המלים 'עם לבדד ישכון'. רובנו חיים בשלום עם הגורל הלאומי הזה ומשתבחים בניצחון ששת הימים. לעומת זאת, מי שכל מאווייו להתנער מן הייחוד הזה ולהיות 'ככל הגויים' - הוא 'חוגג' ביום הזה את נכבת 67'.
לבי,לבי עליו.
