|
לא חלפו חודשים ספורים מאז התיישב פרופ' רון שפירא, שנחשב היום לאחד המומחים הגדולים בישראל למשפט פלילי, על כס דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ונראה כי מבחינתו כבר הגיעה העת לטלטל מעט את המוסכמות האקדמיות ולעורר סערה של ממש.
לכאורה לפחות ציפו הכל כי פרופ' שפירא יפעל בשנתו הראשונה לביסוס מעמדו הפוליטי לאחר שהוכתר כדיקן החילוני הראשון בבר-אילן. במילים אחרות, בר-אילן נתפסה בעיני רבים כבית זכוכית לשפירא, מקום שעשוי להכשילו במזיד אם יגלה סימני חולשה או ימעד. אבל את שפירא, כנראה, הסיפורים האלה לא ממש עניינו. את ההזדמנות הראשונה להשמיע ממשנתו הסדורה הוא איתר מהר מאוד בכרך החדש של 'קריית המשפט', שנתון הקריה האקדמית היוצא לאור פעמיים בשנה.
שפירא פרסם שם מאמר תחת הכותרת המתגרה "הצווארון הלבן-עד כמה הוא מלוכלך?" - שאלה רטורית לכאורה, שבעצם לא התכוון להותיר אותה ללא מענה. באיצטלה מהוגנת משהו, מחקרית ומתועדת היטב, הוא מציע שם, לראשונה, לברר ברצינות עד כמה עברייני הצווארון הלבן הם אכן בגדר סכנה כה חמורה לחוסנה של החברה הישראלית, כמו שניתן להתרשם מהתקשורת ומעבודת המשטרה והפרקליטות.
שפירא אמנם מתריע כי מי שייטול שוחד או יעלים מס בעקבות מאמרו עושה זאת על אחריותו בלבד, שכן אין להבין את דבריו כהיתר לביצוע עבירות פליליות. אבל הערת האזהרה שלו נעלמת למול השטף הלוגי של טענותיו, המעודדות את רשויות האכיפה בישראל לרדת מעל גבם של עברייני הצווארון הלבן. תרומתם של אלה לחברה שבה חוקי התכנון והבניה כה מטומטמים, עד שללא שוחד לא ניתן היה להקים כאן אפילו אוהל סיירים, מצדיקה להניח לפשעיהם.
שפירא, אגב, באותה נשימה, מציע למדינה לשוב לימים הטובים שבהם ניהלו כאן מרדפי רחוב אחר שודדים ואנסים.
לגיטימי להניח שהמסר החדש של דיקן הפקולטה למשפטים עלול להיתפס אצל כמה מעמיתיו כבעייתי במקצת. יש מי שמוכן להישבע שפרסום מאמרו אינו סופו של מחר, אלא תחילתה הרעשה ציבורית.
- אז יש גם צדדים חיוביים לשחיתות, למרות הכל?
אני לא ממליץ על מתן שוחד או קבלתו, אבל אני רוצה לומר שאם יש דבר שהוא גרוע יותר ממדינה ביורוקרטית ומושחתת, זו מדינה ביורוקרטית וישרה, מכיוון שהשחיתות היא במידה רבה תוצר של חוסר היעילות הביורוקרטית. השוחד, למשל, תורם לריכוך התוצרים של חוסר היעילות הנובע מחקיקה ביורוקרטית. אני מתבסס על הדברים של סמואל הנטינגטון, שאמר עוד לפניי כי במונחים של גידול כלכלי הדבר היחיד הגרוע מחברה בעלת ביורוקרטיה מושחתת, נוקשה וריכוזית יתר על המידה הוא חברה בעלת ביורוקרטיה נוקשה, ריכוזית יתר על המידה וישרה.
אני בעצם מבקש לטעון שהשוחד הוא לפעמים אופציה גרועה פחות מאופציות אחרות. כלומר השיתוק הביורוקרטי גרוע יותר מהשוחד.
- רפובליקת בננות עשויה להיחשב מודל אידאלי במונחים שלך?
זה לא עניין ציני. אני באמת ובתמים לא אומר את הדברים מתוך קריצת עין כלפי אנשים מושחתים. הטענה שאני מעלה היא אמנם בגדר פרובוקציה אינטלקטואלית, אבל היא נוגעת בסופו של דבר לסדרי העדיפויות בהקצאת המשאבים של גורמי האכיפה. אני לא רומז שהעלמת מס או שוחד הם תופעות חיוביות. מדובר במעשים שהם רעים בצורה ברורה. המצב האידאלי הוא שנחיה בחרה שבה כולם נקיים וטהורים. מאחר שלא ניתן להגיע למצב הזה, צריך לקחת דברים בפרופורציות נכונות. לא צריך לחשוש מבחינת הדברים מזווית של שיקולי יעילות כלכלית. חוסר הפופולריות של השחיתות הוא מופרז, לדעתי. גנבים ושודדים פשוטים מבצעים דברים יותר חמורים מאשר חלק מעברייני הצווארון הלבן. לכן צריך להשקיע יותר משאבים באכיפה של עבירות אלימות, ואין צורך לרדוף בלהט אחר עברייני הצווארון הלבן. לא הם שמסכנים את החברה כשם שאנסים או שודדים מסכנים אותה.
- כשאתה אומר עבריין צווארון לבן למי אתה מתכוון?
טוב, אחת הטענות שלי באמת היא שהביטוי "עבירות צווארון לבן" אינו מוגדר היטב. לדעתי, בכלל לא צריך להשתמש במונח הזה. יש לבחון את מידת היעילות וההצדקה של הענישה בכל מיני טיפוסים של מקרים. הרי יש לסיווג הזה תוצאות מזיקות, מכיוון שהוא מביא לדמוניזציה לא מוצדקת של טיפוסים שונים של אנשים. איך אתה מקטלג, למשל, את מקרה יצחק מרדכי? מדובר באיש הצווארון הלבן, אבל בעבירה שאיננה נחשבת לעבירת צווארון לבן. מבחינת הסיווג, כפי שהוא היום, יצחק מרדכי הוא בעצם עבריין צווארון לבן, כי הוא מפורסם, ולא חשוב איזו עבירה מיוחסת לו.
- אתה בעצם טוען לאפליה של עברייני הצווארון הלבן לעומת אחיהם, עברייני הצווארון הכחול, בכל מה שנובע לרדיפה אחריהם?
נכון, וההתייחסות השונה לעברייני הצווארון הלבן בעצם מנוגדת למחשבה הליברלית הקלאסית, שאמורה להיות עיוורת לגמרי לזהותו של מבצע העבירה. העובדה שלאנשים יש אמצעים כלכליים, שהם עשירים ומפורסמים, היא לעתים סיבה טובה לקחת מהם כסף כדי לקדם צדק חלוקתי, אך היא לא סיבה מספקת כדי להפלות אותם לרעה בהליכים פליליים. מקור העניין נמצא בטענה שלפיה עבירות הצווארון הלבן גורמות נזק רב יותר מעבירות אחרות, דבר שלדעתי אין לו תמיד על מה להתבסס.
בעבירות בניירות ערך, לדוגמה, הפסיקה בישראל כלל לא דרשה להוכיח נזק לציבור. יש אצלנו מקרים שבהם אנשים הורשעו במניפולציה בניירות ערך למרות שהוכח פוזיטיבית שהם לא גרמו נזק לאף אחד. לכן צריך לבחון את שאלת ההשפעה של עבריינות צווארון לבן בעיניים פקוחות. התפיסה השגרתית והרווחת, שלפיה הנזקים שגורמים בעלי הצווארון הלבן הוא איום ונורא, היא מטעה.
- מנכ"ל טבע, אלי הורביץ, אמר לאחר זיכויו בערעור בבית המשפט העליון שאילו שמו היה בוזגלו לא היו מעמידים אותו לדין מלכתחילה. מותר להניח שאתה נוטה להסכים איתו?
אולי כדאי לומר פעם את האמת על מבחן בוזגלו. מדובר בפיקציה תקשורתית שלא קיימת למעשה. אם תשאל את דעתי שלי, טוב שאין לה אחיזה במציאות. הרי זה לא מתקבל על הדעת שכאשר החשוד הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, אנו נאמין באמת ובתמים שהפרקליטות מתייחסת אליו כאילו הוא אדם רגיל, בוזגלו, שלהעמדתו לדין אין משמעות ציבורית. אילו היו מעמידים את נתניהו לדין בפרשת בראון-חברון, היתה לכך השפעה על זהות השלטון בישראל. אם יעמידו את בוזגלו לדין שום ממשלה לא תיפול. מישהו רוצה להגיד ברצינות שהפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה לא פעלו מתוך זהירות יתרה כאשר גיבשו את החלטתם בדבר העמדתו לדין, מה שבוזגלו לא היה זוכה לו לעולם, ובצדק?
- את המושג "מבחן בוזגלו" טבע אהרון ברק כאשר שימש היועץ המשפטי לממשלה, ומאז רבים וטובים הולכים לאורו. אתה רוצה להתחרט על דבריך?
אני מכבד את נשיא בית המשפט העליון, אבל אני עדיין מחזיק בדעתי, כי מבחן בוזגלו לא הופעל מעולם בעצם, ובצדק. הרי המסקנה מפסקי הדין האחרונים של בית המשפט העליון בפרשות דרעי ופנחסי היא שיש משמעות להעמדה לדין של אישי ציבור, משמעות שלא קיימת אצל בוזגלו, משום שהם, בניגוד אליו, לא יכולים עוד להוסיף ולעסוק במלאכתם ולכהן בתפקידיהם.
- הטענה המקובלת היא שקשה לתפוס עברייני צווארון לבן בשל התיחכום שלהם. במובן הזה בוודאי תסכים שנדרשת השקעה הולכת וגוברת של הרשויות?
ישראל משקיעה היום משאבים עצומים באכיפת עבירות הונאה ועבירות מס. הבעיה היא שהדברים נעשים בלי שגורם כלשהו ברשויות האלה בדק ברצינות את יעילות הדבר. יאח"ה, יחידות ההונאה האזוריות, ומחלקת החקירות של הרשות להגבלים עסקיים ורשות ניירות ערך הם גופים ענקיים, שגדלים בהתמדה. האם יש לכך הצדקה? אני לא משוכנע, והרשויות אינן מסוגלות לענות על כך היום.
- תכנוני המס של אלי הורביץ ואנשיו בפרשת פרומדיקו, לשיטתך, לא הצדיקו חקירה פלילית וכתבי אישום מלכתחילה?
תכנוני מס, בלי להיכנס לפרטי פרשת פרומדיקו, הם תופעה לגיטימית בינלאומית. זו תופעה צפויה מראש, שאין שום מגמה בשום מדינה בעולם למנוע אותה. גם אני עוסק לפעמים בתכנוני מס. אגב, אני מציעה גם לך לעשות תכנוני מס בכסף שאתה מרוויח.
- באופן בוטה ומקטרג אתה מכנה את ההתייחסות לעברייני הצווארון הלבן "פאניקה מוסרית" של הציבור. די מעליב, לא?
הפאניקה המוסרית בהקשר של עברייני צווארון לבן קשורה להרגשה של ביקורת מעמדית נגד עשירים, שגורמת להרגשת זרות וניכור כלפי מי הנתפס, שלא בצדק, כמושך בחוטים מלמעלה. ויש בהרגשה הזו הגזמה רבה של המתרחש במציאות. אמנם יש עוצמה שמתחלקת באופן לא שווה בין האנשים בחברה, אבל הדמוניזציה של העשירים היא פאניקה. מהמקום הזה קל מאוד להגיע לתפיסה שעברייני הצווארון הלבן הם גורם המאיים על מהותה של החברה. אגב, חלק מהעניין הזה הוא גם הדמוניזציה של עורכי הדין המייצגים את עברייני הצווארון הלבן. עוצמתם מתוארת בתקשורת בהפרזה. הם נתפסים כמי שמשתפים פעולה עם הקליינטים, ויחד מנצלים באופן ציני את מערכת המשפט באמצעות להטוטים משפטיים. לא פלא שמדברים על כך במונחים של עוצמה מאגית ממש. הגענו היום למצב של ציד מכשפות מודרני בגלל ההרגשות האלה.
- מותר לנחש שהיתה פרשת שחיתות ספציפית שנחשפה בשנים האחרונות בישראל והניעה אותך לשחרר לפרסום את המחקר הנוכחי שלך?
לא, לא היתה פרשה מיוחדת שנגעה ללבי יותר מאחרות וגרמה לי להקדים ולפרסם את המחקר שלי. אין לי שום סיפטיה מיוחדת לאף אחד מהחשודים או המורשעים בפרשות השחיתות שנתונות במחלוקת עכשווית. אגב, אם הובן אחרת, זה המקום להבהיר שאני לא שותף לזעקה "הוא זכאי".
- כמי שטען בתיק הציבורי שלו שהוא בסך הכל פתח סתימות ביורוקרטיות, אריה דרעי בכל זאת יכול למצוא נקודות אחיזה בתאוריה שלך?
כתב האישום מייחס לאריה דרעי מעשים שהם בעצם במהותם עיוות של החלוקה התקציבית, באמצעות ניצול הקרבה לצלחת. המעשים הללו של אריה דרעי לא יוכלו למצוא הגנה מלאה על בסיס הטיעון שלי, אולי הגנה חלקית. הטיעון שלי יכול להוביל לכך שאת חלק מהטענות על חומרת המעשים של אריה דרעי יראו כעת בפרספקטיבה אחרת, על-רקע כמות המשאבים שנדרשה לצורך האכיפה במקרה הזה. אבל אין כאן שום הצדקה של המעשים.
- שאלת את עצמך איך אוניברסיטת בר-אילן אמורה להרגיש כאשר דיקן הפקולטה למשפטים שלה כותב מאמר הנושא את הכותרת "בשבח השחיתות", שעה שהוא מופקד על הנחלת ערכי המשפט לדורות חדשים של סטודנטים?
תראה, הכותרת הזאת היא פרובוקציה מילולית, שנועדה לפתות את הקורא לקרוא את המאמר שלי. בוודאי שאני לא מבקש לעודד את השחיתות, אלא אני מבקש להביא לשיפור ההליכים הביורוקרטיים. אבל לא אתחמק מלהשיב לך לגופו של עניין. בעיניי, אין דבר מוסרי וחינוכי יותר מלגרום שהאנשים המרכיבים את החברה יהיו מאושרים בחלקם. אם התוצאה של פעילות האכיפה ביחס לעברייני צווארון לבן היא שיותר אנשים יסבלו ומשאבים ציבוריים יבוזבזו, בעיניי זה לא מוסרי.
- אם אני מבין נכון, הדוחות הציבוריים שפרסם בשנים האחרונות היועץ המשפטי לממשלה נגד אישי ציבור, נשיא המדינה למשל, היו אמורים להיות תחליף מניח את הדעת, לפי תפיסתך, להגשת כתבי אישום וניהול חקירות ומשפטים פליליים. אבל הדוחות האלה לא הותירו בעצם שום רושם על הציבור, והחשודים מצדם נהגו כאילו נוקו מכל רבב. איך הופכים את התאוריה שלך למציאות מתקבלת על הדעת?
הגינוי המוסרי של עבריינים נשחק רבות במרוצת השנים האחרונות. חלק מהגורמים נעוץ, למשל, בניכור של חלקים מהציבור ממה הנתפס כאליטות חברתיות. חלק מהתופעות הללו נעוצות במשפטיזציה יתרה של החיים הציבוריים. נתח גדול מדי של הפעילות החברתית מתנהל היום בבתי משפט, וכך נוצר הזיהוי הלא מוצדק שבין זיכוי משפטי ללגיטימיות חברתית. יש חשש שהגענו למצב שבו זיכוי או החלטה שלא להעמיד לדין ייתפסו כטיהור מוחלט, והחשש הזה נובע מהמתחים החברתיים מצד אחד ומהמשפטיזציה היתרה של הפעילות החברתית מצד אחר.
מקור: הפרקליטים, מגזין לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב
[גיליון מס' 6, פברואר 2002]
|
