קראתי את מדורו של רוני הרצפלד ואת תגובתו של עו"ד אריה שורץ תחת הכותרת "אני ואתה, אז יבואו כבר כולם", והחלטתי, לאחר היסוס, להתייחס לבעיית אי התאמת שופטים לתפקיד השיפוטי, הקיימת בכל חומרתה. הבעיה היתה עוד לפני קום המדינה ונמשכה לאחר קום המדינה.
הדעת נותנת כי עורך דין פעיל ובעל ותק בתחום ההתדיינות ובתחומים אחרים מתאים יותר לכהן כשופט. אולם היו דברים מעולם, ויכול אני להצביע על שופטים שהתמנו במשך שנים ממגזר עורכי הדין ואשר נמצאו בלתי מתאימים לתפקיד שיפוטי.
קראתי מאמרים ומכתבים בנושא זה והצעות של מבחני אישיות ומבחנים אחרים לפני המינוי. אולם אינני סבור כי מבחנים אלו יפתרו את הבעיה, שכן המבחן האמיתי והנכון הקובע את התאמתו של אדם לתפקיד שיפוטי הוא בעיקרו מבחן המציאות.
כאשר אני סוקר אלפי הופעות בפני שופטים רבים, במהלך יובל שנים בקירוב, אני נזכר כי גם בתחילת דרכי, בזמן דור המייסדים, נתקלתי בשופטים שלא התאימו לתפקידם וירדו לחייהם של המתדיינים ועורכי הדין. ויש לדעת כי באותם הימים לא העזו עורכי הדין להתלונן על שופט זה או אחר, ולעקרון הפרה הקדושה כמעט לא היו יוצאים מן הכלל. יש לזכור עוד כי באותם הימים היו רוב רובם של השופטים שהתמנו מקרב עורכי הדין הפעילים במקצוע, שכן טרם היה מאגר של עורכי דין מהשירות הציבורי והאקדמי.
לפני כמה שנים, כאשר הגיעו מים עד נפש, החלטתי לעשות מעשה, ופניתי לשר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, בכמה הצעות לתיקון תקנות הדיון. בין היתר הצעתי כי מינויו של כל שופט (למעט שופטי בית משפט העליון) יאושרר בוועדת המינויים אחת לחמש שנים.
הרעיון, בתמצית, היה כי בפני ועדת המינויים, בבואה לאשרר מינוי זה או אחר, יהיה תיקו של השופט, אשר יכלול בין היתר את פירוט הישגיו ותלונות שהוגשו נגדו, והוועדה תשקול את המשך כשירותו לתפקיד על-פי ההיסטוריה השיפוטית שבפניה. השר ליבאי הודיעני כי העביר את הצעותי לוועדה המתאימה, ועד היום לא שמעתי מה עלה בגורלן.
חזרתי והעליתי הצעות אלו לפני כמה שנים בפני נשיא בית המשפט העליון, והוא התייחס מיד להצעותי לתיקון תקנות הדיון והעביר את הטיפול בהן לשופטת השלום בראשית בתל אביב. להצעתי בעניין הליך אשרור השופטים לא התייחס הנשיא.
לפני כשנתיים, ולאחר כמה הופעות בבית המשפט העליון, שבהן נוכחתי לדעת לצערי כי אין התייחסות רצינית לרוב הערעורים האזרחיים, ורובם של המערערים זוכים לפסק דין של שורה אחת או שתיים, שבהן נאמר, כך או אחרת, כי נחה דעתו של בית המשפט כי החלטת בית דין קמא בדין יסודה, וכאשר נוכחתי לדעת כי כמה משופטי בתי המשפט קמא, היודעים מה עולה בגורלם של רוב הערעורים האזרחיים, מחליטים ופוסקים בהסתמך על מידת הצדק הסובייקטיבית שלהם, ואף בניגוד להוראות החוק, וכאשר נוכחתי כי כמעט לא קיימת אחידות בפסקי הדין, כך שעורכי דין יודעים שהחלטה יכולה להשתנות מדלת של אולם לדלתו של אולם אחר, פניתי פעם נוספת לנשיא בית המשפט העליון, העמדתי אותו על העובדות שבשטח וחזרתי על ההצעה שלפיה בכל חמש שנים יהיה על כל שופט לאשרר את מינויו.
לזכותו של נשיא בית המשפט העליון ניתן לומר כי הגיב מיד והוזמנתי לראיון, ובו שוחחנו בפתיחות על מה שקורה בבתי המשפט. לצערי, על אף הרצינות שבה התייחס הנשיא להצעות שהבאתי בפניו, לא נעשה עד היום מאומה בנדון.
הבעיה אינה קלה כלל ועיקר, מאחר שכולנו מסכימים כי שופט יכול למלא את תפקידו באמונה רק אם הוא כפוף למרות החוק ולמצפונו בלבד, ועל כן מינוי של שופט עד הגיעו לגיל פרישה נראה הגיוני ונכון. אולם כאשר פועלים מאות שופטים, בלתי אפשרי להצליח בכל המינויים, ויהיו המבחנים אשר יהיו.
ההצעה שהעליתי בפני שר המשפטים ובפני נשיא בית המשפט העליון עשויה לפתור את הבעיה של שופטים שאינם מתאימים לתפקידם. הגוף שיקבע זאת יהיה אותו הגוף שמינה את השופט, והדיונים של הוועדה בנושא זה הם המסגרת הראויה והנכונה לכך. הצורך באשרור יביא למודעות של השופטים, תיפסקנה התופעות של שופטים שאינם מתחילים את הדיונים בזמן, או מפסיקים את הדיונים לפי גחמתם, או פוסקים בהתאם לצדק הסובייקטיבי שלהם ואף בניגוד להוראות החוק, ואשר מהינים להרים את קולם על המתדיינים ועורכי הדין.
כעורך דין בן דור המייסדים של המערכת המשפטית שמרתי תמיד בקנאות על כבודה וכבוד שופטיה, והחלטתי לנקוט דרך זו מתוך דאגה כנה לגורלה של המערכת המשפטית על מסורתה המפוארת, אשר בתוכה אני חי ופועל קרוב ליובל שנים, ואשר ערכה הולך ופוחת בעיני חברי למקצוע ובעיני הציבור בישראל.
___________________
מקור: הפרקליטים, מגזין לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב
גיליון מס' 6, פברואר 2002
