התיאולוג הצ'כי יאן הוּס, איש ימי הביניים, זכה לתהילת עולם לא בשל מלחמתו העיקשת בתיאולוגיה הקתולית, אלא מחמת אמירה נוקבת בת שתיים וחצי מלים, שהיו גם מילותיו האחרונות, בטרם בער על המוקד שהכינה לו הכנסיה: "הוֹ, התמימות הקדושה".
הוּס נרדף ע"י הקתולים, בשל דעותיו, עד שנדון בשנת 1415, בהיותו בן 46, למוות בשריפה. ברגעי חייו האחרונים, בעודו עקוד על המוקד והלהבות כבר אחזו בשולי גלימתו, הבחין הוּס באשה כפרית נבערת מדעת, שהתקרבה אל האש, הצטלבה באדיקות מולו, והוסיפה קיסם עץ משלה לתבערה הגדולה. "הוֹ, התמימות הקדושה", פלט הוּס בנימה צינית ברגע חייו האחרון לחייו, למראה תרומתה של הכפרית הפתיה לתבערה המאכלת את גופו.
ב-700 השנים שחלפו מאז לא פסה התמימות הקדושה מן העולם. בכל פעם ממלא פתי אחר את תפקיד הכפרית התמימה. הפעם ממלא תפקיד זה בתיאטרון האבסורד המזרח תיכוני שר החוץ האמריקני
ג'ון קרי, שמתרוצץ אחוז אמוק על-מנת להתניע מחדש את 'אתאליך אמדיני'. התמים התורן, שעודנו מאמין שהוא על סיפה של תגלית ארכימדית, טרם הפנים שגם הוא ייצא מכאן, בסופו של דילוגיו על ההרים וקפיצותיו על הגבעות, בידיים ריקות. גם הוא יבין את שהבינו, או לא הבינו, קודמיו התמימים: ג'ורג' מיטשל, ג'יימס רובין, קונדוליזה רייס, דייוויד סתרפילד, מדלן אולברייט, דניס רוס וג'יימס בייקר וקודמיהם, כמו גם שותפיהם משאר העמים: קתרין אשטון,
טוני בלייר, חאווייר סולאנה, קופי אנאן ומי לא?
לא מבינים
שום מסע דילוגים אקרובטי, לא יוכל לשנות את המציאות האמיתית בשטח: עוד לא נולד הפלשתיני אשר יסכים לקיומה של מדינה יהודית לחוף הים התיכון, אפילו לא רק בין חדרה לגדרה. עוד לא נמצא – וגם לא יימצא בטווח הנראה לעין – מנהיג פלשתיני שיכיר בישראל כמדינת הלאום היהודית; שיכריז ויחתום על קץ הסיכסוך והיעדר תביעות פלשתיניות נוספות; שיסכים לנוכחות מתיישבים יהודים במדינה הפלשתינית המדומיינת; שיוותר על 'זכות השיבה' המופרכת; שיפסיק את ההסתה הרשמית המציגה את הישראלים והיהודים כבני מוות. עוד לא נמצא הפלשתיני 'המתון', שיסכים לקבל אפילו את הוויתורים המופלגים, חסרי האחריות, שהציעו בפזיזות פושעת 'שני האֵהודים', ראשי הממשלה אולמרט וברק.
אבל התמימים האמריקנים – שלא לומר הפתטים – רואים את המציאות ומתעקשים להתעלם ממנה. בדיוק כפי שהם מתעלמים מכשלונותיהם האחרים במרחב המזרחי תיכוני. שוב ושוב מתברר שהם מעולם לא הבינו ועדיין אינם מבינים את המזרח התיכון האמיתי. קחו למשל את הכאוס המוחלט השורר כיום במצרים, שהוא מוצר נטו של התמימות האמריקנית, אשר העדיפה מטעמים 'חְנוּניים' תמימים להחריד, לתת יד להפלת נשיא ידידותי מבחינתם, מובראק, כדי לפנות את מקומו בארמון הנשיאות למען ההמונים הנסערים ו/או האחים המוסלמים. אז נכון שמובארכ לא היה כליל השלימות: איש לא היה ממליץ להעניק לו פרס נובל לדמוקרטיה, וממשלו לא היה הכי מוסרי שבעולם. הכל נכון. אבל מה קיבלו האמריקנים במקומו? כאוס מוחלט המאיים לחולל מרחץ דמים שיאדים את מימי הנילוס ויפורר את מצרים לתת-ממלכות. זה 'יותר עדיף'?
ונניח שהאמריקנים באמת לא שיערו עד היכן תוביל תמימותם. לגיטימי. ככלות הכל, לא נביאים הם, אף לא בני נביאים. אבל איפה הנכונות ללמוד מן הניסיון? בשנתיים וחצי שחלפו מאז הדחת מובארכ, רק הלכה והתארכה רשימת המדינות המתפרקות לנגד עינינו לרסיסי שבטים, עדות, כיתות וחמולות, ונחשפת העובדה שכל היצורים המלאכותיים הקרויים מדינות לאום ערביות, אינם אלא פיקציה מלאכותית בלתי מגובשת, שהמציא הקולוניאליזם המערבי במחצית הראשונה של המאה הקודמת.
סיכלות ונאיביות
אז איך ייתכן שלמרות כל הוויברציות הללו, עדיין טחו עיני האמריקנים התמימים מראייה נכוחה את המציאות? משהו רע עובר עליהם. עוד אלו אסונות צריכים לקרות, כדי שיבינו שסיכלותם ונאיביותם, הן שהציתו את האביב הערבי המדמם, והטביעו בנחלי דם מאות אלפי מוסלמים, לעיתים בקצב של 500 נרצחים ליום, ברחבי המזרח התיכון? האם לא ברורה להם אחריותם הישירה או הנסיבתית לצונאמי האיסלאמיסטי? - מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה; כאוס מוחלט במצרים; נחלי דם שעדיין זורמים ברחובות עירק ותוניסיה; תעשיית גרעין באירן המאיימת על השלום ומתגרה במערב (כן, גם זו תוצאה של התמימות הקדושה האמריקנית, שנתנה ידה להדחת השאה ב-1979 ולעליית החומייניזם האנטי אמריקני); ויצירת אווירה של ערב מהפכה במדינות ערביות אחרות.
מרבית הישראלים כבר איבדו את אמונם באפשרות להגיע להסכם שלום על-פי מתכונת 'תאליך אשלום' הלעוס עד לזרא, שהיה עד כה המשחק היחיד בעיר. על-רקע זה צצים פתרונות שונים ומשונים. ראש הממשלה נתניהו, למשל, נאחז בנוסחת שתי מדינות לשני העמים. אחרים מעלים במהלך המו"מ עם עצמם, נוסחאות אחרות: סיפוח מלא של יהודה ושומרון למדינת ישראל, והענקת אזרחות ישראלית לכל הפלשתינים שבשטח (לטענת הפלשתינים מדובר ב-2.7 מיליון איש, שיוכלו לשגר לכנסת עשרות ח"כים פלשתינים). וקיימת כמובן הצעת השמאל הרדיקלי לנסיגה טוטלית מכל השטחים ששוחררו ב-67' והקמת מדינה פלשתינית בכל שטחי יו"ש. ובאחרונה עלתה הצעה מדינית חדשה – לספח רק את שטחי C ולאזרח את 60,000 הערבים שחיים בשטחים אלה.
אלא שכל אחת מארבע ההצעות הללו אינה ישימה בג'ונגל המזרח תיכוני. סיפוח מלא, שאותו מציעים בין היתר
משה ארנס ו
אורי אליצור, הח"כים רובי ריבלין ו
ציפי חוטובלי, יעורר מצד אחד מחאות חריפות בעולם, ומצד שני יהפוך את המדינה היהודית למדינת ישרא-פלשתין דו לאומית בפועל, יציף את הכנסת בעשרות ח"כים פלשתינים שאין לנו שום ענין בהם, ויטיל על ישראל מעמסה כלכלית כבדה מנשוא, עד כדי סכנת קריסה טוטאלית של המדינה היהודית.
הפתרון שבפי המציעים לספח רק את שטחי C, ובראשם
נפתלי בנט ו
איילת שקד, יעורר מחאה בינלאומית כפולה: מצד אחד על עצם הסיפוח ומצד שני על המשך הותרת שאר הפלשתינים ללא פתרון; ובנוסף גם יטיל על ישראל חובה להאכיל ולהעניק ביטחון סוציאלי ורפואי לעוד 60,000 אוכלי חינם שימצאו עצמם כמי שזכו בפיס, ושיטילו את מימון כלכלתם ובריאותם וחינוכם, על כיסו של משלם המסים הישראלי.
מרחץ דמים
הפתרון הנואל ביותר, שלא יביא שום פתרון של ממש לסיכסוך, הוא תוכנית השמאל הקיצוני - נסיגה מלאה והקמת מדינה פלשתינית על כל 'אשטחים'. זהו המתכון המובהק למצב מתמשך של היעדר שלום. לא רק שתוכנית עיוועים מסוג זה אינה אפשרית משום שהיא כרוכה בפינויים של מאות אלפי יהודים מהשטח, אלא גם תהפוך את כל יו"ש ל'עזה 2' בשלטון חמאס, ואת כל המדינה ל'עוטף עזה 2'. גם נסיגה חלקית ליישום תוכנית 'שתי מדינות' תניב תוצאות הרסניות דומות.
מעבר לכך: בהיעדר מעורבות ביטחונית ישראלית בשטח, תתפתח בו מלחמת אחים פנים-פלשתינית, בהיקפים ובמתכונות שקיימים היום בסוריה. השחיטה של פלשתינים בידי פלשתינים, תגיע למימדים חסרי תקדים, פי מאה מכל הרוגי הפלשתינים מאז הומצא הבלוף הפלשתיני.
ואז יקרה אחד מהשניים: או שצה"ל ייאלץ להתערב להפסקת מרחץ הדמים, ואגב כך ייחשף לפגיעות, ולגינויי העולם על הפלישה לטריטוריה זרה; או שיישב בחיבוק ידיים מול הטבח, ואז יוקע בידי העולם כשותף שבשתיקה לתעשיית הרצח הפלשתינית (ע"ע סברה ושתילה).
הפתרון נמצא ככל הנראה במציאות החדשה שתתפתח, אם נרצה ואם לא, בשכנתנו ירדן. לא לעולם יוסיף בית המלוכה ההאשמי, שיוּבא לירדן מחיג'אז הרחוקה כדי להצר את צעדי היהודים, לשלוט על האוכלוסיה הפלשתינית של ירדן. לא רחוק היום שהמשטר הירדני הידידותי יחסית כלפינו, יקרוס ויפנה מקומו לפלשתינים המקומיים. בו ביום תהיה לפלשתינים מדינה פלשתינית רחבת ידיים משלהם, ובו ביום תיפתר מאליה הבעיה הפלשתינית. עד אז צריך רק להתמקד בניהול נבון של הסיכסוך.
