כמו תמיד, הביקורים הפרטניים העלו גם סוגיות רוחב. את שהתרחש באולמה של הדסה נאור, בבית משפט השלום בתל אביב, הציג המדור כמקרה מייצג לימים של מיקוד פלילי: תיקים רבים מדי הנקבעים לאותה שעה, ריבוי נאשמים וסניגורים שמאחרים ואף אינם מגיעים, תחושה של סרט נע והרבה מאוד הסדרי טיעון. זהו מקרה מובהק בו חריצותה ויעילותה של השופטת אינן יכולות להתגבר על הליקויים הבסיסיים: הכמות העצומה של התיקים וחוסר העמידה בזמנים מצד הצדדים, בעיקר ההגנה.

אצל שופט התעבורה החיפאי גיל קרזבום היה המדור עד לתיקון בדיעבד של מתחם הענישה, כדי שיתאים לעונש שהחליט להטיל – מה שהעלה את השאלה האם לא התאמתו התחזיות, לפיהן מתחם הענישה יהיה לא יותר מאשר ציור המעגל לאחר יריית החץ. התיקון הזה לא היה נחוץ כלל, כי השופטים רשאים לחרוג מן המתחם בנסיבות מיוחדות, וכל שהיה צריך קרזבום לעשות הוא להסביר את חריגתו (והייתה לו הצדקה: מדובר היה בנהג נכה).

שני שופטים ניהלו בצורה פסולה שיחות במעמד צד אחד עם צדדים. השופטת המחוזית הירושלמית מרים מזרחי הסכימה לשמוע עורך דין שהתקרב לדוכנה והמשיך טיעון בו החל בדיון הרגיל. שופט השלום האשקלוני אלון רום שוחח עם נציג המשטרה על תיק מעצרים בו עמד לדון. גם אם שיחות אלו לא השפיעו מאוחר יותר על ההחלטות, ודאי שעל השופטים להימנע מהן, ולו רק בשל מראית פני הצדק. העובדה שעשו זאת בפומבי, באולם, מלמדת על חוסר רגישות ואף על חוסר אכפתיות.

מקרים אלו, עם כל הרצינות ואף החומרה שיש להתייחס אליהם, היו יוצאי דופן. הציונים הממוצעים שהעניק המדור מספרים את כל הסיפור: 8.3 מתוך 9 ביעילות, שהם 92 מתוך 100; ציון של 7.9 במזג השיפוטי, שהם 88 מתוך 100; והציון הכולל – 16.1 מתוך 18, שהם 90 מתוך 100.

השופטים בעלי הציון הגבוה המירבי – 18 נקודות – היו: ארז יקואל (ראשון לציון), מיכל עמית-אניסמן (ראשון לציון), איתן בורנשטיין (מחוזי תל אביב), תרצה קינן-שחם (שלום תל אביב), מעיין בן-ארי (שלום תל אביב), חגי טַרסי (כפר סבא), אהוד קפלן (חדרה), כרמי מוסק (מחוזי ירושלים) וליאור ברינגר (אילת).

17 נקודות קיבלו השופטים הבאים: אבשלום מאושר (אשקלון), מנחם מזרחי (ראשון לציון), שאול אבינור (שלום תל אביב), דוד שוהם (רמלה), נעם חת-מקוב (קרית גת), משה גינות (חדרה), עינת רון (פתח תקוה), רבקה פרידמן-פלדמן (מחוזי ירושלים), יגאל נמרודי (שלום תל אביב) ורות לבהר-שרון (מחוזי תל אביב).

16 נקודות קיבלו השופטים הבאים: אורית קנטור (שלום חיפה), משה אלטר (עכו), רובין לביא (קרית גת) ואילונה אריאלי (טבריה).

15 נקודות קיבלו השופטים הבאים: גיל קרזבום (תעבורה חיפה), יעקב בכר (עכו), אבישי קאופמן (אשקלון), יוסף ריבלין (תעבורה ירושלים), יגאל פליטמן (הארצי לעבודה), סמדר קולנדר-אברמוביץ (נתניה), דורית רייך-שפירא (שלום תל אביב) ודבורה עטר (פתח תקוה).

בתחתית הדירוג נמצאים אלון רום (אשקלון), נירה דסקין (רמלה) ומירב בן-ארי (כפר סבא) עם 14 נקודות; מרים מזרחי (מחוזי ירושלים) עם 13 נקודות; ואדי לכנר (שלום תל אביב) עם 11 נקודות בלבד.

הציונים הממוצעים מצביעים על עלייה מתמדת בשלוש שנותיו של "שיפוט מהיר". בשנת המשפט תשע"א היו הציונים 87 ביעילות, 84 במזג השיפוטי ן-85.5 בציון הכולל. בשנת המשפט תשע"ב הם עלו ל-88 ביעילות, 86 במזג השיפוטי ו-87 בציון הכולל. נראה, שהשופטים החדשים הנכנסים למערכת הם אכן בדרך כלל המיטב שבמיטב.

מעניין לראות, כי באופן קבוע הציון על היעילות גבוה מזה הניתן על המזג השיפוטי. חשוב לציין, כי "מזג שיפוטי" פועל לשני הכיוונים: כשם שאל לו לשופט להיות קפדן מדי, כך אל לו להיות שתרן מדי. השופט הוא האחראי להתנהלות ההליך בפניו, ועליו לדעת מתי לגלות תקיפות ולעמוד על התנהגות ראויה – של הצדדים, של עורכי הדין ואפילו של הקהל.

הפער הזה – שאיננו דרמטי, אך הוא עקבי – נובע כנראה מכך שניתן ללמד יעילות, אך הרבה יותר קשה ללמד מזג שהוא קודם כל עניין של אופי מולד. שיפור המזג השיפוטי צריך להיעשות בשלושה מישורים. הראשון: בעת מיון המועמדים לשפיטה יש לשים יותר דגש על אבחון מקצועי של התנהלות המועמד במצבי לחץ. השני: בעת הכשרת השופטים יש להעניק להם יותר כלים להתמודדות עם הלחצים הללו. השלישי: אם יהיה פחות עומס, מן הסתם השופטים יהיו רגועים יותר מצד אחד, ולא יהפכו לסבילים בשל העומס מצד שני.

מה שמביא אותנו, כמו תמיד, לסחבת הניכרת לעין כל, וליתר דיוק – לפתרונות האפשריים, שעל חלקם כבר עמדנו בעבר. במישור ה"טקטי", אם ניתן לכנותו כך, הבעיה מספר אחת היא ריבוי עורכי הדין. הצפת המקצוע מביאה לכך שיש אלפי, ואולי רבבות, עורכי דין שאינם מתאימים למקצועם, אין להם די פרנסה והם סותמים את המערכת בהליכים מיותרים. דוגמה בולטת לכך הייתה באולמה של השופטת מיכל עמית-אניסמן, שנאלצה להסביר לבא-כוחו של התובע מדוע אין לו בכלל זכות עמידה – מה שהיה אמור ללמוד בסמסטר הראשון של שנה א'.

הבעיה הזאת מחייבת טיפול שורש, לא רק צופה פני עתיד אלא גם צופה פני עבר. לא רק להגביל את מספרם של עורכי הדין החדשים, אלא גם סינון חוזר של עורכי הדין הקיימים. אכן מדובר בצעד קיצוני מאוד, אך אין ממנו מנוס. עורכי הדין הכושלים והמיותרים מזיקים ללקוחותיהם, גוררים את מי שמולם להליכים ולהוצאות מיותרים, גוזלים את משאבי הכלל בבתי המשפט, מוציאים שם רע למקצועם ולבתי המשפט ופוגעים באמון הציבור במערכת. זה כבר לא רק כשל שוק; זה כשל מערכתי וזה כשל ציבורי.

במישור ה"אסטרטגי", לו יש קשר הדוק למישור ה"טקטי", חייבת לחלחל לכל הנוגעים בדבר ההכרה בכך שמערכת המשפט מצויה במצב חרום. אם ההליכים לא יתקצרו בצורה משמעותית – ובלי לפגוע כהוא זה באיכותם – ההרתעה בתחום הפלילי תלך ותקטן, וההזדקקות לבתי המשפט בתחום האזרחי תלך ותתמעט.

כאשר הכל יבינו שזוהי שעת חרום, הדיונים יתחילו בזמן והמאחרים/הנעדרים ישלמו ביוקר, עד כדי מחיקת טענות בהליך אזרחי ומעצר מיידי של נאשמים בהליך פלילי; הוצאות ריאליות יוטלו במקרים של הליכי סרק; השב"ס יביא את האסירים והעצורים בזמן; השופטים יכתבו פסקי דין קצרים יותר ויעשו שימוש בקישורים אינטרנטיים במקום להעתיק מאות מילים של טיעונים ותקדימים; ומעל הכל – מספר עורכי הדין יצומצם.