פעמיים נותן המקרא ביטוי ליחסי הקרבה המיוחדים המתקיימים תמיד בין ה' לבין עמו, בתיבה סְגֻלָּה, פעם בפסוק "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות י"ט, ה') , ופעם שנית בפסוק "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"(דברים ז',ו'). לא רק בתוכן, אלא בעיקר בבחירת מיקומם של שני הפסוקים יש צד שווה מעורר עניין. הם קשורים שניהם במעמד הר סיני. האחד נאמר לפני עשרת הדברים, כמעין הקדמה ערכית להענקת התורה ולבשורתה, השני לאחר אותו מעמד, כהד לאמירה המקורית, כחזרה מסכמת לדורות על התעודה של העם שנבחר מכל העמים לשאת במסעו ההיסטורי בעולם את לוחות הברית בארון זהותו.

התיבה "סְגֻלָּה" אינה מובנת מתוך עצמה. במופעיה הלשוניים, כגון סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים או עַם סְגֻלָּה, ועוד, היא נרשמת כשם עצם השייך לאלוהים, לִי סְגֻלָּה , לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, ולאו-דווקא, ומכל מקום לא בבירור, כתואר השייך לעם ישראל. ואכן, פרשנים רואים בתיבה סְגֻלָּה מעין קניין, יקר ערך, או יקר מציאות, היינו הך. אבן עזרא מפרש, "ומלת סגולה דבר נכבד ונחמד, ולא ימצא אחר כמוהו", כלומר אין שניים כערכו כמותו וכערכו בעולם. רש"י אומר, "אוצר חביב, ... כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם". אונקלוס מפשט ומתרגם כי "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" משמעו להיות לעם חביב מכל העמים וכן מתרגם (1320-1384) John Wycliffe שטרח לתרגם את התנ"ך מן הוולגטה הלטינית לשפה האנגלית המדוברת בימיו, "ye shall be to me into a specialty of all peoples .., that is a thing loved excellently , for all the earth is mine" , חפץ אהוב באהבה שכולה מצויינות אהבתית.

בפירושים אלה, ולא רק באלה, ניכרת ההתמודדות עם פתרונה של התיבה הבלתי ידועה כתיבה שמציינת את המעלה של הקדב"ה שבחר בישראל רב יתר מאשר את המעלה של ישראל שנבחר. נטיית הלב לראות את הבחירה של ה' בישראל כפועל יוצא ממידותיו הטרומיות של העם, מתרסנת גם על-ידי התרגום, גם על-ידי הפרשנים. בחסדי ה' שאינם מוסברים במבט הראשון, הופך ישראל לחביבו של אלוהיו, לחפץ חמדה עליו יאמר ירמיהו (ל"א,י"ט) "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד .. ". הרמב"ן, שאינו מקבל את הפירוש כי סְגֻלָּה היא כלי יקר שהמלכים גונזים אותה אלא תיבה האומרת כי ישראל זוכה להתקשרות אינטימית עם אלוהיו יותר מכל עם, מציין כי חסד זה נובע מן העובדה "שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה, אבל אתה סגולת ה' תחת ידו", כלומר אין מלאכים מתווכים בין ישראל לבין אלוהיו, ואם יש "שרו של עשו"- אין "שרו של ישראל" בנמצא. ה' בכבודו ובעצמו בחר לחבב את העם הזה ואין בינו לבין האומה הזאת שום מחיצה כלל.

נקל לאתר את הפרשנות המזהירה את ישראל מלייחס לעצמו את המידות בשלהן נבחר להיות חביבו של ה'. האזהרה הראשונה היא במקרא עצמו . "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (דברים ז',ז'-ח'). הכתוב חוזר אל הבטחת ה' לאברהם היחיד שזרעו לא ייספר מרוב ואומר כי במציאות לא מתקיימת הבטחה מטפורית או אלגורית זאת. אך תמול שלשום חווה העם את יציאת מצרים. פרעה היה העם הרב. לא ישראל. לולי הוציאו ה' מעבדות ביד חזקה, לא היה נגאל. לא היכולות המספריות או הצבאיות, מייחדות את ישראל מן העמים. מה שמייחד אותו הוא הבחירה מֵאַהֲבַת ה'. הסגולה - היא הבטחת ה' לאבות, קיומה- הוא שבועה, ושבועה זאת- היא הכוח המחיה את האומה היהודית. אזהרה זאת מפני מה שיכול להשתלשל חלילה מאמונה בצדקת הכח ומהישענות עליו, היא מן התורה.

גם נושאי כליה של חוכמת השרידות היהודית מצרפים אזהרות לאזהרה הראשונית הזאת. התלמוד מוציא את התיבות כִּי "אַתֶּם הַמְעַט" מידי פשוטן ואומר, "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה -אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם - אמר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית י"ח,כ"ז) למשה ולאהרן - אמרו וְנַחְנוּ מָה (שמות ט"ז,ז'), לדוד - אמר וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ ... (תהלים כ"ב,ז')" (חולין פ"ט א'). "אַתֶּם הַמְעַט" הופך לביטוי של הצנע לכת, לבניין היפוכה המוחלט של יוהרת הכוח והמניין. רש"י שואב ממדרש זה ומפרש, "לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם". בפירושו-תרגומו של הפסוק הנדון, אומר רבי יונתן בן עוזיאל "לא בִגלל שאתם גאוותנים מִן מכל האומות בחר ה' בכם ורצה בכם, אלא שאתם שפלי רוח וענוותנים מִכל העמים" (כתר יונתן, שם) והקריאה הנכונה היא כי ראוי שתדעו כי הבחירה הזאת מצדיקה ענוותנותכם.

רבי אליעזר מגרמייזא, הידוע כ"בעל הרוקח" (1160-1230) אומר בספרו 'ספר ה' ' עמוד 36, "... כתיב "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (ישעי' כ"ו, ד') כי בי"ה - אין באותיות קטן כמו י', ואין באומות קטן כישראל דכתיב (דברים ז', ז') כִּי אַתֶּם הַמְעַט, ואמר יעקב (בראשית לב, י"א) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, שכל המקטין את עצמו הקב"ה מגביהו דכתיב (שמות יט, ה') וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה , סגולה לשון גדולה". הנה פירוש חדש לתיבה סגולה, גדולה מלשון גדולת נפש, גדולת רוח. מה מופלא שפירוש זה מקולמוסו של רבי יצחק מוורמייזא הוא בא, שאשתו ושתי בנותיו נטבחו בפרעות והוא עצמו נפצע פצעים קשים ועדיין הוא כאומר שהמשקל הסגולי של כוחה של אומה הוא "....לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יה' צְבָאוֹת". היו'ד הכפופה של שמו, שם צור עולמים, היא משל לענוותנותה של היו'ד הכפופה של ישראל לפני בוראם, ואין בכפיפות זאת לא רפיסות חס ושלום ולא כפיפות הגו והשדרה, אלא רוממות הרוח.

רוממות הרוח הזאת, מאיזה אופק היא יוצאת לנשוב באדם? סְגֻלָּה זאת, כלי חמדת ה', סוד התייחסותו הבלתי אמצעית אל עמו, גדולת הרוח, על-פי עצם אזכרתה לפני מעמד מתן תורה בסיני ואזכרתה השנייה אחרי אותו מעמד בהר, נושבת ממקור קיום עשרת הדברים. "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר..... וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (שם ט'-י"א). הקדוש ברוך הוא מצווה היום מצוות שיש לעשותם תמיד ואף על-פי שהוא אינו זקוק למצווה, כי מה לו ולהלכות מעקה, ומה לו ולהלכות שכר שכיר ביומו שהן בין אדם לחברו, ואפילו מה לו ולמצוות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו',ה') המובהקת במצוות שבין אדם למקום, הוא נותן בתיבת סְגֻלָּה ביטוי לאהבתו את האדם המצרף נפשו במצוות ונותן טעם להיותו נברא בצלם וזוכה משום כך לחיבה יתירה. הבחירה לחייב את ישראל כעם לשמור "... אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", מטביעה בו תג ערך הדורש להודות כל יום על הבחירה להטיל עליו אחריות יתירה. חיבה יתירה מחייבת אחריות יתירה.

תולדות המסע היהודי בהיסטוריה הם גם תולדות הוקעת העם היהודי על שבחר כביכול להיות העם הנבחר. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, הנצרות והאיסלאם, הרואות עצמן כל אחת ואחת בהן כנבחרות. הן אינן מכחישות כי בראשית אומנם בחר ה' ביהודים, אולם לאחר שהוסר מעל לראשם כתר הבכורה בעוונם, הם חטאו חטא בל יכופר באי ההשלמה בבחירה החדשה של האלוהים. זאת הייתה עמדתה המרכזית של התיאולוגיה, אולם ההיסטוריה השגיחה בה רק לכאורה. מאשפתות. השמים עצמם לא יוכלו להזדהות עוד עם נשוא בחירתם הראשונית. להשפלה זאת היה שובל דמים של רדיפות. גם בכך לא כופרה כביכול טעותו הנוראה של האל. בפינות האפלות של חדרי הלב לנה עוינות גם לבחירת האל הראשונה, מעין האשמה בנגרר אם גם לא במוגדר, כי האלוהים עצמו, לא פחות מיהירי היהודים שטענו לבכורה בעולם בשם "העם הנבחר", שגה בבחירתו, וכפרתו עוברת דרך השפלת העם היהודי, הנכלולי, בן בריתו של השטן אויבו המושבע של האלוהים, הנבזה כלכלית ואינו כשיר להתרומם כי האל לא ייגאל מבחירתו השגויה עד שלא ייוותר יהודי בעולם. ההיסטוריה ביקשה להיפרע מן היהודי על שהיה "עם הנבחר".

התיאולוגיה הנוצרית עדיין מתמודדת עם מה שהיה בעבורה לשאלת מהות עצם קיומה. בעולם הנאורות וזכויות האדם המפציע אחרי חשכת מסעי הצלב, הדרת היהודים, הפוגרומים, השואה, היא הבינה כי אי-אפשר שלא תכיר בחובתה לשנות יחסה ליהודים. בתהליך שעודו נמשך הוסרה מן הטקסט הליטורגי האמירה הבוטה כי היהודים הם עם "פרפידי", בוגדני, בהצהרת NOSTRA AETATE מפיו של האפיפיור פאולוס השישי ב28 באוקטובר 1965 הכירה הכנסייה בבחירת העם היהודי בזכות נאמנותם של האבות אברהם יצחק ויעקב ושאין האל מתחרט כביכול עד היום בבחירתו זאת. עם זאת אמרה "למרות שהכנסייה היא העם החדש של האלוהים אין לדבר ביהודים כאילו הודחו או כאילו קוללו על-ידי האלוהים על-פי האמור בכתבים הקדושים.... אין אנו יכולים לומר ביושר כי האל הוא אב כל נברא אם אין אנו רואים בכל אדם את אחינו הנברא בצלם. יחסו של האדם אל אלוהיו ואל אחיו קשורים בקשר בל יינתק כאמור בברית החדשה כי מי שאינו אוהב אינו מאמין". בהצהרה גונתה כל שנאה לכל אדם ללא אבחנה לא במוצאו לא במינו ולא בדתו, אבל משקלה של "בעיית" העם הנבחר שוקל עליה בכובד רב, ואינה מרפה לא מן הכנסייה וקשה מזה, מיותר מדי מאמינים שמושג "העם הנבחר", היהודי, אינו נותן להם מנוח.

אבל, וְנַחְנוּ מָה, נוסיף להתהלך בארץ, מצניעי לכת עם ה' אלוהינו שבחסדו בחר בנו מכל העמים ונדע כי לא שררה חלילה הטיל עלינו האלוהים בבחירתו, אלא עבדות ה', קיום הטוב והישר, החוק והמשפט והצדק, תמיד, וכאמור נדע כי חיבה יתירה משמעה אחריות יתירה.