אירן מתקדמת בעקשנות לעבר נשק גרעיני, בסוריה נטבחים מאות אזרחים מדי יום, במצרים התחוללה הפיכה צבאית, בעירק שורר תוהו ובוהו, לבנון כרגיל על סף מלחמת אזרחים – וממשלו של ברק אובמה עוסק בישראל ובפלשתינים. גם בארה"ב לא מצליחים להבין מדוע משקיע ג'ון קרי כל כך הרבה זמן בחידוש המו"מ, אשר על-פי ניסיון העשורים הקודמים יסתיים במקרה הטוב במבוי סתום, ובמקרה הגרוע – בשפיכות דמים.

התשובה נמצאת בגוף השאלה: משום שארה"ב הולכת מדחי אל דחי בכל מקום אחר במזרח התיכון, ולכן כל שנותר לה הוא לנסות להשיג משהו במקום היחיד בו עדיין יש לה השפעה כלשהי. אז מה, אובמה וקרי לא יודעים שגם כאן צפוי להם כישלון? על זה ניתן לענות בדבריו של סר האמפרי לברנרד: "צריך לתת לפוליטיקאים פעלתנות. זה התחליף שלהם להישגיות".

ג'ים האקר, אדם חילוני לגמרי, צריך למנות בישוף. אשתו, מבקרת קבועה בכנסייה, כמעט נחנקת מצחוק כאשר היא שומעת זאת, אבל ראש הממשלה מסביר לה שזה בכלל לא עניין דתי אלא פוליטי-כלכלי: "הבישוף האידיאלי יהיה מנהל של תאגיד – צירוף של בנקאי להשקעות, מנהל כוח אדם וסוכן נדל"ן". אנני האקר רוצה שהוא גם יהיה דתי, אבל בעלה אומר שאחד כזה רק יגרום לו צרות פוליטיות. "מה שדרוש לי באמת, הוא מועמד שכולם יהיו מרוצים ממנו", הוא אומר. "נדמה לי שרצוי שהאיש יהיה נוטה אל הנצרות. נטייה כזו לא תזיק. למעשה דרוש לי מין נוצרי בסתר".

נפחית קצת את רמת הציניות ונחליף את המילה "נצרות" ב"יהדות". האם אין זו תמונה מדויקת למדי של הסחר-מכר סביב בחירת הרבנים הראשיים? האם אין זה תיאור הולם למצב, בו המשרה הדתית הבכירה ביותר בישראל היא עניין של שתדלנות, לחצים ופוליטיקה, הרבה יותר מאשר של דת, אמונה והנהגה?

אם מדברים על תיאור מדויק של המתרחש אצלנו – ראו מה קורה כאשר האקר מבקש לקצץ בתקציב הביטחון. "ראשי השירותים המזוינים מציעים לסגור תחנות מכ"ם חופיות לאורך 100 מייל. ואני יודע מדוע הם מציעים לחסוך דווקא כאן: מפני שזה מסוכן, והם יודעים שלא אסכים לכך! אבל אני מציע שהם יתחילו לאכול קצת ממלאי ריבת תות השדה שלהם המספיק ל-43 שנים במקום לקנות עוד ריבה".

האמפרי מעיר שהריבה מצויה במחסני הצי, אך האקר ממשיך: "אבל חילות היבשה מחזיקים מלאי של בשר משומר ל-71 שנה. וחיל האוויר המלכותי, שאין לו אגם של ריבת תות שדה ואין לו הר של שימורי בשר, מצויד בשעועית אפויה ל-56 שנים". אם הם ישתמשו זה במלאי של זה, קובע האקר, ייחסכו 3 מיליון ליש"ט. האמפרי מודה שזה אפשרי, אך מוסיף: "הביצוע יהיה מסובך נורא. ההוצאות המינהליות יהיו גבוהות מן החיסכון". האקר מעיר, שאיש מעולם לא חישב זאת, אך אין צורך: "הם יודעים שתמיד יוכלו להראות שההוצאות המינהליות גבוהות מן החיסכון, אם יחליטו להראות זאת".

ואם מישהו תוהה מדוע המטה הכללי ומשרד הביטחון לעולם לא ייצאו מהחיק החמים של הקריה, ליד קניון עזריאלי, נספר לו מה קורה כאשר האקר רוצה להעביר בסיסים של הצבא מאזור לונדון לצפון העני של אנגליה. הרמטכ"ל שומע על כך מהאמפרי וקופץ כנשוך נחש: "אז איך אנחנו נגיע לווימבלדון? ואיך הנשים שלנו יגיעו להרוד'ס?".

בריטניה חגגה השבוע את הולדתו של מי שבעוד 50 שנה יהיה מלך – כמובן אם עד אז לא יימאס לבריטים מהג'וקרים הממלאים את בית המלוכה. ב"כן, אדוני השר" וב"כן, אדוני ראש הממשלה" בית המלוכה כמעט לא נמצא – וכאשר הוא מופיע, זה לרוב בהקשרים ציניים.

כך למשל מנצל האקר, מיד בראשית דרכו, את שהותה של המלכה בסקוטלנד כדי לארגן ביקור ממלכתי שיעזור למפלגתו לגרוף קולות. כאשר הוא מתמנה לראש הממשלה, מסביר לו ברנרד שבין היתר עליו להיפגש שעה בשבוע עם המלכה – אם לא יצליח לשעמם אותה תוך זמן קצר יותר. במקרה אחר מחפש האקר דרכים להסיט את תשומת ליבו של הציבור מהשערוריה הפוליטית התורנית. לברנרד יש רעיון: "אולי אפשר לסדר איזושהי הכרזה מהארמון? אולי חתונה? או לידה?". האקר נועץ בו מבט קר: "אתה יכול לסדר את זה?".

"את לזלי פוטס קיבלתי בירושה מראש הממשלה הקודם. הוא באמת טיפוס לא-נעים ולא-מצודד להחריד. נמוך, כחוש ועיניו בולטות מתוך פרצופו ונראות בולטות אף יותר מכפי שנועדו להיות מטבע בריאתן, משום שמשקפיים בעובי של אינטש מגדילים אותן שבעתיים. הוא משתעל וגונח, אצבעותיו צבועות בדרך כלל בצהוב של ניקוטין, הוא מעשן בשרשרת ומפיץ אפר לכל עבר כמו הר געש קדום. שערו שמנוני, שיניו צהובות והוא מצחין כמו קרון רכבת למעשנים במחלקה השנייה. לא נותר לי אלא להניח שקודמי שמינה אותו לשר הספורט רצה בסך-הכל לתת פורקן נדיר לחוש ההומור שלו שלא נודע עד כה".

התיאור הזה לא מפריע לג'ים האקר להעביר מאוחר יותר את פוטס למשרד הבריאות, ולמנות את שר הבריאות – רופא במקצועו – לסגן שר האוצר, והכל כמובן משיקולים פוליטיים בלבד. אבל אפילו ג'ונתן לין ואנתוני ג'יי, היוצרים הגאוניים של הסדרה, לא חשבו על שר אוצר ללא תעודת בגרות.

האקר והאמפרי מסבירים לברנרד מי קורא איזה עיתון. למשל: את הטיימס קוראים האנשים המנהלים את המדינה. את הדיילי מירור קוראים האנשים החושבים שהם מנהלים את המדינה. את הגארדיאן קוראים אנשים החושבים שהם צריכים לנהל את המדינה. את הדיילי מייל קוראות הנשים של האנשים המנהלים את המדינה. את הפייננשל טיימס קוראים האנשים להם שייכת המדינה. את הדיילי אכספרס קוראים אנשים החושבים שמדינה אחרת צריכה לנהל את המדינה. וברנרד מסיים: ולקוראי הסאן לא אכפת מי מנהל את המדינה, כל זמן שיש לה חזה גדול.

ומה אצלנו? את ידיעות אחרונות קוראים האנשים שנגד הממשלה. את ישראל היום קוראים האנשים שנגד האופוזיציה. את הארץ קוראים האנשים שנגד המדינה. את גלובס קוראים האנשים המתנצלים על כך שהמדינה שייכת להם. את דה-מרקר קוראים האנשים השונאים את אלו שהמדינה שייכת להם. את כלכליסט קוראים האנשים הרוצים שהמדינה תהיה שייכת להם. ואת מעריב לא קורא איש.