בספרו הקלאסי "חוות החיות", ג'ורג' אורוול מתאר את מרד החיות נגד יצורי אנוש, ותוצאותיו.
החזיר מיור כינס את חיות החווה ופרש בפניהן את כל העוולות שהן סובלות מיצורי אנוש: "האם לא ברור כשמש, חברים, שכל הרעה אשר באתנו מקורה בעריצותם של יצורי אנוש? אילו אך הצלחנו להיפטר מן האדם והיינו אנו לבדנו הנהנים מפרי עמלנו... הנה זה דבר השליחות אשר לי אליכם, חברים: מרד!"
ואכן, בעלי החיים מרדו, כשהחזירים, בסיועם של הכלבים והסוסים, תופסים את השלטון. אחד מצעדיהם הראשונים היה לנסח חוקה חדשה המורכבת משבע דיברות, כשהדיברה השביעית קבעה שכל בעלי-החיים שווים.
בחוות החיות הישראלית חל מהפך ב-1977 כשהימין הישראלי מרד, והעלה לשלטון מנהיגות חדשה, בראשותו של מנחם בגין. הבוחרים ציפו שהמנהיגות שנבחרה תיישם את מצע המפלגה והאידאולוגיה הלאומית, תוך דאגה לפרט ולאומה.
ברם, הימין, כמו החיות, לא שעו להזהרתו של של החזיר מיור:
"בל יוליכוכם שולל בשום טענה ומענה: "אטמו אזניכם משמוע. אם יאמר לכם כי ענין משותף לאדם ולבעלי חיים ובטוב לאחד ייטב גם למשנהו, שווא ושקר! האדם אינו דורש טובתו של שום יצור שבעולם זולת טובת עצמו".
נקפו השנים. אזרחי המדינה המשיכו לעמול קשה, אך במהלך השנים התחוור יותר ויותר, כמו בחוות החיות, שהמנהיגים החדשים אימצו את אורחות החיים, מנעמי השלטון ושיטות המניפולציה של המשטר הישן.
"משום מה נדמה היה כאילו התעשרה האחוזה בלי בעלי החיים בתוכה יתעשרו אף הם - פרט, כמובן לחזירים ולכלבים".
עומס המס הלך וכבד, הריכוזיות והעדר תחרות במשק המשיכו לפגוע בכלכלת המדינה ובכיסו של האזרח, והשליטה המונופוליסטית של האליטות הכלכליות הלכה והעצימה, כשהפער בין העניים והעשירים הלך והחריף.
"דומיית מוות השתררה. מוכי אימה ותמהון התגודדו בעלי-החיים... דומים היו כאילו הפך העולם תוהו ובוהו. לאחר שהתנערו קצת מן התדהמה הראשונה היו נכונים להשמיע קול מחאה, על אף האימה שהטילו עליהם הכלבים ועל אף ההרגל רב-השנים שלא להוציא לעולם דבר תלונה או ביקורת מפיהם".
כולם הרימו עיניים וקראו את הדיברה האחרונה שעוד נשארה מחוקת החווה, וקראו:
"כל בעלי-החיים שווים
אך יש בעלי-חיים שווים יותר
בשנת 2000, אויבי "החווה" פתחו במלחמת טרור, כשמטרתן העיקרית היתה לפגוע באזרחים חפים מפשע. בבחירות 2002, עמרם מצנע, ראש המפלגה של המשטר הישן, הציג מצע שקרא להיפרדות והקמת מדינה פלשתינית, ופינוי התנחלויות. לעומת זאת, מצע הליכוד הציב את עקרון ההדדיות כבסיס למו"מ, דרש מהפלשתינים פעולה נחרצת לפירוק תשתיות הטרור, איסוף נשק בלתי חוקי, והפסקת ההסתה.
אחרי נצחון הליכוד, נכונה הפתעה לא נעימה לבוחריו: ראש המפלגה, אריאל שרון, שנבחר לראש הממשלה, הביע תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינית והזהיר מפני קורבנות קשים הנכונים לעם ישראל.
פרסום תוכנית ההנתקות הכה את הימין בתדהמה. כאשר נחשפו פרטי ביצוע התוכנית, החששות גברו. תחושת הבגידה הגיעה לשיא כאשר שרון קעקע את המורדים במפלגתו, תוך התעלמות מהעובדה שהיתה זאת נחישותם של המורדים שהפילה את המשטר הישן.
בגבור הדמוניזציה של המתנגדים לתוכנית, הללו הבינו כי המנהיגות הנוכחית של הימין אימצה לעצמה את האידיאולוגיה והשיטות הרומסות והמושחתות של המשטר הישן. במקום לבצע את המצע שנבחר באופן דמוקרטי על-ידי אזרחי ישראל, הממשלה "הימנית" גמרה אומר לבצע בנחרצות את המצע של מפלגת העבודה המובסת.
"היצורים שבחוץ העבירו עיניהם מני חזיר אלי אדם ומני אדם אלי חזיר, אך כבר אי אפשר היה להבחין מי הוא זה ואיזה הוא".
______________________________________________________
ד"ר עתליה בן-מאיר היא חברה בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
