באמצע המאה ה-17 הורה הסולטן הטורקי איבראהים, המכונה "המשוגע", למפקד הצי שלו לכבוש את האי מלטה. האדמירל יצא לים, ובשל טעות בניווט לא מצא את האי. יש גירסה הטוענת שהוא כלל לא התכוון להגיע למלטה ומחק אותה ממפת הניווט שבספינה, כדי שצוותו לא ימצא אותה. הוא חזר לטורקיה וטען: "מלטה יוק", כלומר "אין מלטה". על אותו משקל, עולה השאלה בימים אלה, אם יש בטורקיה דמוקרטיה או שמא "דמוקרטיה יוק".
השאלה אינה מתייחסת רק לשבוע האחרון שבו הושלכו לכלא 250 אישי ציבור בכירים שהורשעו בניסיון הפיכה נגד רג'פ טייפ
ארדואן, וגם לא רק לעשור האחרון שבו הוא שולט על המדינה ביד חזקה ובזרוע נטויה, כשהוא עומד בראש מפלגת הצדק והפיתוח האיסלאמיסטית. השאלה מתייחסת גם לכל השנים שקדמו לשלטון האיסלאמיסטים, שהחלו במהפכה החילונית של מצטפא כמאל, "אתא טורק", שנבחר לנשיא הראשון של טורקיה המודרנית, בשנת 1923. טובי הזיכרון בינינו ודאי זוכרים את הסרט "אקספרס של חצות", שביטא באופן נוקב את שיטות העינויים המזוויעות של משטרת טורקיה בתקופה החילונית. ארדואן עצמו נדון ב-1998 לעשרה חודשי מאסר על קריאה בפומבי של שיר שכלל את השורה "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם - קסדותינו, צריחיהם - חרבותינו והמאמינים - חיילינו". האם השלכתו לכלא בגין משפט זה הייתה אקט דמוקרטי? האם מערכת המשפט אז הייתה עצמאית?
מאז 1923 מהווה טורקיה זירת התגוששות בין שתי מגמות תרבותיות סותרות: הכמאליזם (על שם מצטפא כמאל) החילוני שנכפה על טורקיה בדרכים אלימות ודיקטטוריות, והמסורת האיסלאמית שדוכאה לאורך עשורים, ושהצליחה להגיע לעמדות כוח ועושה כל מאמץ להישאר בשלטון, גם בדרכים שאינן דמוקרטיות על-פי אמות מידה מערביות.
שומרי החותם החילוני היו בעיקר הצבא ומערכת המשפט. על-פי החוקה, הצבא הינו שומר האופי החילוני של המדינה לפני שהוא שומר על המדינה מאויבים חיצוניים. הצבא מימש את חובתו זו ארבע פעמים, כשיצא מהמחנות וסילק הביתה את הפוליטיקאים: 1960, 1971, 1980 ו-1997. הפעם האחרונה הייתה לאחר הניצחון הפוליטי הראשון של המגמה האיסלאמית: מפלגת הרווחה של נג'מטין ארבקאן ניצחה בבחירות ב-1996, אך סולקה מהשלטון על-ידי הצבא שנה לאחר מכן והוצאה אל מחוץ לחוק. מפלגת הצדק והרווחה של ארדואן צמחה על המצע האידיאולוגי של מפלגת הרווחה, והיא שולטת בטורקיה מאז 2002.
פרשת ארגנקון
ממשלה זו ראתה חובה לעצמה לעקור את שיניהם של כלבי השמירה של החילוניות: הצבא, הנשיאות ובית המשפט. בתהליך מתמשך הצליח ארדואן להכניס לבית הנשיא את עבדאללה גול, ידידו ושר החוץ שלו לשעבר. הוא גם הצליח להעביר שינויים בחוקה שאיפשרו לו להכניס לבית המשפט העליון שופטים שאינם שייכים לאליטה החילונית. גם הצבא, שבבסיסו היה גוף חילוני, אנטי-דתי לחלוטין, עבר שינויים פרסונליים, ובמקומו של כל קצין שהשתחרר או פוטר, הוצב קצין נאמן לדרך האיסלאמית.
אלא שהאליטה החילונית נשארה קיימת ברקע, בגוף שקיבל את הכינוי "המדינה שבעומק": קליקה חשאית של כמה אלפי איש שנשארו נאמנים למשנתו החילונית, האנטי-איסלאמית, של אתא טורק. היו בהם אנשי צבא בכירים לשעבר, פוליטיקאים, אקדמאים, עיתונאים, שופטים, עורכי דין, אמנים, סופרים, משוררים, והחשוב ביותר: אנשי עסקים היכולים להזיז עניינים באמצעות הונם. קבוצה זו חשה כי לקחו לה את המדינה, וכי אותם שליטים איסלאמיסטים, שרק לפני דור היו בורים ועמי ארצות, אינם ראויים לעמוד בראש מדינה מודרנית.
ארדואן ומפלגתו נמצאים במאבק קבוע במגמה החילונית, שאותה מייצגות כמה מפלגות קטנות בפרלמנט. כדי לשמור את תדמיתה בתקשורת, הכניסה הממשלה האיסלאמית לכלא עשרות עיתונאים שמתחו ביקורת על התנהלותה ועל התנהגות ראש-הממשלה. הדברים קיבלו משנה תוקף בסדרת ההפגנות האלימות שהציפו את טורקיה בחודשיים האחרונים, בעקבות עבודות הפיתוח שמבצעת הממשלה במרכז איסטנבול.
על-רקע מאבק האיתנים הזה בין המגמה החילונית והדתית, קמה פרשת ארגנקון. במסגרתה נעצרו לפני כשבע שנים מאות אנשים, וביניהם בכירים לשעבר, באשמת קשר להפיל את שלטון המפלגה האיסלאמית. יש בהם אנשי צבא, עסקים, תקשורת, אקדמיה ואמנים. כולם הועמדו לדין בפני בית דין מיוחד, שדיני הראיות הנהוגים בו אינם מקלים על הנאשם להוכיח את חפותו.
על-פי כתבי האישום, היה כל נאשם אחראי על חלק מהמזימה, וההתארגנות הייתה טרוריסטית, מה שמקל על השלטון לגרוע מזכויות הנאשמים. ראש הנאשמים היה הרמטכ"ל לשעבר, גנרל אילקר בשבו, שנדון למאסר עולם. הוא נעצר בשנת 2012 בטענה שהורה להקים אתרי אינטרנט שבהם תופץ תעמולה נגד הממשלה והעומד בראשה. קצינים בכירים נוספים נדונו לתקופות מאסר ממושכות, באשמה - אולי אשמת שווא - שארגנו מעשי רצח וחיסולים.
המשפט התקיים באולם מיוחד שהוקם לשם כך בבית כלא "סילברי" באיסטנבול, רחוק מעיני התקשורת, וכך התאפשר לשלטון לנהל את ההליכים כטוב בעיניו. בכל פעם שהתכנסו מול הכלא מפגינים שֶמחו על המשפט ועל דרך ניהולו, פיזרה אותם המשטרה באלימות רבה.
מה שעומד כעת על הפרק הוא דמותה של טורקיה - האם תהיה ליברלית ומודרנית כמו שתכנן מקימה, מוצטפא כמאל, "אבי הטורקים", או שמא תחזור לימי הסולטנים העותומנים שדגל האיסלאם התנוסס מעל לראשיהם. המאבק הוא על כל הקופה: הצבא, התקשורת, האקדמיה, האמנות והעסקים, וצפוי שבעקבות הרשעת הנאשמים בפרשת ארגנקון, יחריף המאבק ויעצים. כל צד מתחפר בעמדותיו ומקצין את צעדיו, וייתכן שטורקיה גולשת - אומנם בקצב לא מהיר כמו מצרים - לסדרת מאבקים אלימים במרחב הציבורי, כפי שראינו בחודשים האחרונים.
הדבר ישפיע על הכלכלה ועל מעמדה הבינלאומי של טורקיה, שכן מדינות אירופה, שגם בעבר הסתייגו מן האופן שבו התייחסו ממשלות טורקיה למתנגדיהן, יגבירו את הלחץ על ארדואן להקל על הלחץ שהוא מפעיל על מתנגדיו. ייתכן אף שנראה מהלכים משפטיים בינלאומיים נגד פסקי הדין שיינתנו בפרשת ארגנקון, הן בערעור עליהם בתוך טורקיה והן בעירוב בתי-דין בינלאומיים.
האם טורקיה תמשיך לטעון שהיא מדינה דמוקרטית כשיתגבר המאבק התרבותי בין קטביה? האם העולם ימשיך לראות בטורקיה שותפה למהלכים מדיניים כשבתוכה נרמסות זכויות אדם בסיסיות? העתיד יגיד.
