|
|
המחאה החברתית. פופוליזם של סיסמאות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| מותר לנו לשאוף ליותר. למעשה, אנו חייבים לשאוף ליותר, שכן זהו הכוח המניע והמדרבן החזק ביותר. שאיפה זו תוביל אותנו ליצור יותר, לפתח יותר ולהביא לחברה משגשגת ומצליחה יותר. אך אסור לנו לרצות לקחת מאחר רק משום שהצליח ואנחנו – לא. | |
|
|
|
|
בהקשבה לחדשות ולהלך הרוח ברחובות בשנתיים האחרונות, בייחוד כאשר חום ושעמום הקיץ מתחילים לתת את אותותיהם, ניתן לשמוע אותן סיסמאות חוזרות ונשנות בדרישה ל"צדק חברתי" ו"צמצום הפערים". כולם נוטים לסכם את הבעיה העיקרית במדינת ישראל כ"בעיית הפערים". לא שלום, לא ביטחון, לא אלימות ברחובות. פערים - זו הבעיה. ואיך מתארים את הפערים? טוענים כי הכנסתו של העשירון העליון, קרי העשירים, בעלי ההון - הנתפסים כמפלצות הרוצות לאכול את שאר אזרחי המדינה בעודם חיים - גבוהה לאין שיעור מהכנסתו של העשירון התחתון. אך האם זו באמת הבעיה? האם בכך שנגרום לעשיר להרוויח פחות ולעני להרוויח יותר ונצמצם את הפער בין הכנסותיהם נפתור את כל בעיות המדינה? ואז כבר לא יישאר לנו על מה לצאת לרחובות?
כל המתלהמים ומארגני המחאות למיניהם מתבססים על הטענה הזאת, תוך התעלמות מן הבעיה האמיתית. למעשה "בעיית הפערים" אינה חדשה כלל. היא חוזרת ונשנית בכל אומות העולם לאורך הדורות. כהרגלנו, אנו מסרבים להסתכל על ההיסטוריה, לבחון תהליכים שהתרחשו בשאר העולם וללמוד מטעויות. אנו חוזרים על אותן הסיסמאות, נופלים לאותן המלכודות, ושוב איננו מתפנים לשים לב לשורש הבעיה ולטפל בה.
להרים את כל הסקאלה
מנחם בגין הטיב לתאר את הבעיה בספרו "לילות לבנים". לאחר שחרורו מהכלא הסובייטי ובטרם עלייתו ארצה, נד בגין בכל רחבי רוסיה, התרשם מהלך הרוח ברחובות ותיאר את שראו עיניו. ברוסיה הקומוניסטית, ששאפה לבטל את כל נושא ה"מעמדות", הוא ניתח והבין מהו שורש הבעיה האמיתי. וכך הוא מתאר (ע' 306):
"ההבדלים החמורים ביותר בין המעמדות ברוסיה אינם כמותיים, אם כי גם הם קיימים וגם הם ניכרים מאוד, באופן יחסי. החמורים בהבדלים שראיתי במו עיני הם האיכותיים.
"ההבדל בין אדם האוכל ארוחות מותרות לבין אדם המשביע את רעבונו במאכל פשוט הוא כמותי; ההבדל בין איש שבע לאיש רעב הוא איכותי, ההבדל בין אדם אשר לו חמש חליפות בגדים לבין בעל חליפה אחת הוא כמותי; ההבדל בין נושא בגד הגון לבין לבוש סחבות הוא איכותי. ההבדל בין איש המחזיק בארונו שלושה זוגות נעליים לבין בעל זוג אחד הוא כמותי; ההבדל בין נועל נעל לבין יחף הוא איכותי. ראה ראיתי ברוסיה את ההבדלים האיכותיים דווקא, בשטח הכלכלי חברתי. ראה ראיתי אנשים שבעים ורעבים, לבושים כהלכה ולבושי סמרטוטים, נועלי נעל ויחפים. אין צדק רב בקיומם של הבדלים כמותיים גדולים: נוראים הם ההבדלים האיכותיים בין אדם לחברו".
האם באמת בהבדלים הכמותיים אנו באים להילחם? האם אנו עד כדי כך צרי עין, שחורה לנו שיש אדם המחזיק ברכוש רב מאיתנו? או שמא עלינו להתעסק דווקא בהבדלים האיכותיים ולוודא שאותם אנו מצמצמים ככל שניתן?
מנחם בגין היה כמובן תלמידו המובהק של זאב ז'בוטינסקי, ואת תפיסת עולמו הוא שאב מתורתו של רבו. ז'בוטינסקי לא מתנגד כלל וכלל לפערים כמותיים כאלו או אחרים. הוא דוגל בשוק חופשי ובזכותו של כל אדם לחירות ולרכוש. אך יחד עם זאת הוא דורש כי נעשה כל שביכולתנו על-מנת למנוע את הפער האיכותי. על כן הוא מטיף לדאוג לחמישה ממי"ם, כדבריו:
"בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון-מעון-מלבוש-מורה-מרפא: חמש פעמים מ'. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג מסוים על מינימום מספיק". ("הגאולה הסוציאלית", כתבים, כרך "רשימות", ע' 298).
אין ספק כי מצב שבו יש לנו אזרחים רעבים לפת לחם, אזרחים החיים ללא קורת גג לראשם, או קשישים שאינם מסוגלים לקבל מרפא למחלתם, הוא בלתי מתקבל על הדעת. במדינת ישראל המושתתת על עקרונות הדת היהודית, איננו יכולים לקבל ולאפשר מצב כזה. האחריות לדאוג לאותם אנשים מוטלת עלינו בבחינת "כל ישראל ערבים זה לזה". זהו הפער האיכותי שעלינו לצמצם ולמזער ככל הניתן.
אך בל ניפול למלכודת הפופוליזם ונטיל את האשמה על העשירים. אדם שעמל קשה כל חייו וצבר רכוש רב, זכאי ליהנות מפרי עמלו. אכן, אדם זה מוכן לרוב לתרום אחוז רב יותר מן הרכוש שצבר לחברה, ומן ההיגיון הוא כי נדרוש ממנו יותר, אך אין אנו רשאים לקחת ממנו את מרבית רכושו רק משום שהוא "מרוויח יותר". מטרתנו היא לא לצמצם את הפערים הכמותיים, שכן רצון זה נובע מקנאה בלבד, ואין לו שום הסבר הגיוני אחר. אנשים שעבדו קשה, או אולי גם כאלה שהתמזל מזלם והעושר הגיע להם ביתר קלות, כל עוד לא עשו זאת בדרך מושחתת ועל חשבון הציבור, זכאים ליהנות מרכושם. ואילו עלינו, כחברה, מוטלת החובה לפרגן להם ולשמוח בשמחתם, שכן לרוב הצלחתם מעידה גם על הצלחתה של מדינת ישראל להעניק אפשרויות יצרניות לאזרחיה. אסור לנו ליפול למלכודת הקנאה. כבר הוזהרנו במסכת אבות כי "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". (אבות, ד, משנה כ"א).
מותר לנו לשאוף ליותר. למעשה, אנו חייבים לשאוף ליותר, שכן זהו הכוח המניע והמדרבן החזק ביותר. שאיפה זו תוביל אותנו ליצור יותר, לפתח יותר ולהביא לחברה משגשגת ומצליחה יותר. אך אסור לנו לרצות לקחת מאחר רק משום שהצליח ואנו - לא.
כשאנו יוצאים וצועקים סיסמאות של "צדק חברתי", עלינו להקפיד לא לדרוש לקחת מהעשירים ולא לדרוש השוואת משכורות. טכניקות אלו הרי כבר נוסו ברוסיה הקומוניסטית ובמדינות אחרות בעלות משטר סוציאליסטי וקומוניסטי. תוצאתן הייתה הרסנית. פרט לחברי המפלגה ולאנשי המשטרה החשאית שנשארו מורמים מעם, ולהם לא היה כל מחסור, המעמדות אכן בוטלו. לא היו עשירים ועניים. כולם היו עניים. האומנם זו שאיפתנו?
בהמשך המאמר הנ"ל מוסיף ז'בוטינסקי: "החולמים הסוציאליסטיים (זולת יוצא מן הכלל אחד) עשו תמיד אותה הטעות: הם חשבו על שינויו של כל הבניין המשקי, במקום לחשוב על דבר אחד, שהוא הוא העיקר: השמדת הדלות". עלינו אפוא להגדיר את מטרתנו מחדש. אין אנו מעוניינים לצמצם את הפערים החברתיים (מבחינה כמותית כמובן), אנו מעוניינים להרים את כל הסקאלה כלפי מעלה. כלומר עלינו לדרוש שהעניים בחברה (ותמיד יהיו עניים, שכן עוני הוא מצב יחסי) יהיו ממוקמים כמה שיותר גבוה, ושיהיו להם כל התנאים לחיים מכובדים ללא תלות באחרים.
