אין מעשה אווילי ומסוכן כמו להכין צבא, כאילו המלחמה שהסתיימה על כשליה מעולם לא התרחשה. היום, כתוצאה מקיצוץ תקציב הביטחון, מסתמן סיכוי למפנה במבנה צה"ל - מעשה המטכ"ל לדורותיו.
אומנם אין אדם בישראל המטיל ספק בחיוניות השדרוג, מן ההיבט התקציבי וכמענה לשדה הקרב העתידי. אך יש ויש ספק ביכולתו של המטכ"ל לזהות את הצרכים והמכשולים על-מנת לסכלם - ולא בכדי. כי אם נבחן את ביצועי המטכ"ל כפי שהתבטאו בעבר, משתקפות החלטותיו כסדרת טעויות מתמשכת: בהפקת לקחי מלחמה שהסתיימה, בהטמעתם בבניין הכוח, בהכשרתו, ובהפעלתו לאחר מכן במלחמה.
קשה להצביע אפילו על אחד מראשי מטה כללי שהצטיין באחת מן המשימות הללו. כך, למרות זוהר הניצחון במלחמת "ששת הימים", הרי הסיבה המכרעת להשגתו הייתה שברוב חלקיו נשא חייל האוויר, בעוד שבתפקודם המחישו עוצבות היבשה סדרת כשלים, שממש התבקש להגדירם כלקחי המלחמה. לשם כך עמדו לרשות
יצחק רבין ז"ל, רמטכ"ל הניצחון, שבעה חודשים למלא את חובתו כמפקד הצבא - להפיק במיטב את לקחי המלחמה שהסתיימה. אלא שבפועל העדיף זה שליָמים כונה "מר ביטחון" ו"היורד לפרטים", לערוך כנסי סיכום שהפכו ל"חברים (מפקדים) המספרים בעיקר על עצמם".
מעשה שטן פוליטי על-אף הסובייקטיביות שנטפה באותם כינוסים, ולמרות הימנעותם מציון כשלונן של מערכות הפיקוד והשליטה, הציפו הדוברים נכונה את עיקרי הכשלים, ובהם מכשלת השילוב הבין-זרועית והבין-חֵילית, חסרון המודיעין הטקטי, היעדרו של רצף לחימה (הפסקת הלחימה עם רדת החמה, וחידושה למחרת בסמוך לזריחתה), מכשלת הלוגיסטיקה וירי כוחותינו זה על זה. כל אלה הביאו להחלטה להסב את האוגדות המשימתיות (מפקדת אוגדה המקבלת במלחמה חטיבות וגדודים מהמצאי) לאוגדות קבועות, כלומר אוגדה שברשותה חטיבות ויחידות תמך אורגניות.
אין ספק כי ההחלטה לשדרג את העוצבות "כקבועות" הייתה בחזקת מפנה בתולדות של בניין צה"ל והפעלתו בעתיד, מרק"מ משולב במשאיות תנובה לצבא מאורגן כבצבאות מודרניים. אלא מאי, כשפרצה מלחמת יום כיפור, פורקו האוגדות הקבועות מיחידותיהן האורגניות והורכבו מכל הבא ליד, מה ששימר בהצלחה את כשלי השילוב, שכמו במלחמת "ששת הימים" - מנעו מיצוי נאות של פוטנציאל הלחימה, וגרמו לשחיקת ציוד ולתשלום דמים מעל ומעבר לנדרש.
ושוב, במקום לברר כהלכה את סיבות קריסתו של הלקח, הורה רא"ל מוטה גור ז"ל (מחליפו של דדו) "להעביר קו על העבר", בלי לתת את הדעת לכך שבו, ורק בו, מצויים הלקחים. ובאין לקחי אמת, שילש האביר את הכמות של עוצבות היבשה, תיגבר את מערכות ההתרעה, ובד בבד חיזק את
חיל הים ואת חיל האוויר - כל זאת במטרה לסכל את קלקולי מלחמת יום כיפור.
לא פלא, כי כעבור שמונה שנים חזרו כל כשלי מלחמת-יום-כיפור במלחמת "שלום הגליל", ובדרך כלל ביתר חומרה. בסיומה, הורה רא"ל
רפאל איתן ז"ל להפיק את לקחי המלחמה כהלכה, מה שהביא לכנסי תחקירים בחתך חיילי וזרועי, ולהקמתן של ועדות בראשות ארבעה אלופים ותא"ל (הכותב), לחקור את הסוגיות העקרוניות.
לאחר ליבון גובשו המסקנות, ולראשונה בתולדות צה"ל יצא לאור אוגדן עב כרס שנשא את השם "לקחי צה"ל ב-משל"ג" (מלחמת שלום הגליל). אלא שמעשה שטן פוליטי קבע כי רפול יילך הביתה. מחליפו, רא"ל
משה לוי ז"ל, לאחר שקרא את ההערכה השלילית על תפקודו של מוצב הפיקוד העליון שהיה בתחום אחריותו כסגן הרמטכ"ל, הורה לגנוז את ספר הלקחים - כמבוא לחזרה על הכשלים במלחמת "לבנון השנייה", ולשרירותם עד היום.
לפיכך, לפני השדרוג, מוטל עלינו לדרוש מן הרמטכ"ל לבאר לעצמו ולציבור את הסיבות למכשלות העבר, כדי שלא ישגה כמו קודמיו, שהצטיינו בבנין כוח מוטעה, בהכנה שגויה שלו, ובחובבנות הפעלתו במלחמה.
