בימים אלה ייפתח המו"מ להקמת מדינה פלשתינית. האם יש סיכוי להגיע להסכם?
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת שתי מדינות: אחת לפלשתינים והשניה ליהודים. השטח שהוקצה למדינה היהודית היה מצומצם עד כדי גיחוך אך ההנהגה היהודית החליטה, בראיה לטווח רחוק, לקבל את החלטת העצרת ולהקים מדינה.
הפלשתינים דחו את החלוקה וסמכו על מדינות ערב שיידעו לסכל הקמת מדינת היהודים. יחד עם מנהיגים מארצות ערב פתחו במלחמת חורמה כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל. כתוצאה מתוקפנות ערבית-פלשתינית אכזרית לא הוקמה מדינה לפשתינית ונכשלו הערבים למנוע הקמתה של מדינת ישראל. אלפי קרבנות משני הצדדים נפלו. הפלשתינים אובדו הזדמנות להקים מדינתם לפי החלטת האו"ם.
בשנים 1936-1939 פרצו מהומות בארץ במה שידוע בשם המרד הערבי הגדול. ב1937 החליטה ממשלת בריטניה לשלוח את הוועדה המלכותית הבריטית הידועה בשם "ועדת פיל" - על שם הלורד פיל שעמד בראשה - לבוא לארץ ללמוד את הנושא. הוועדה המליצה להקים מדינה יהודית ומדינה פלשתינית בין הירדן לים. הוועדה עשתה עבודה מאוד יסודית בארץ, נפגשה עם עשרות אישים מההנהגה היהודית (וויצמן, זבוטינסקי, בן-גוריון ועוד) ועם ההנהגה הפלשתינית בראשותו של המופתי חאג' מחמד אמין אלחוסייני. כאמור החלטת הוועדה להקים שתי מדינות התקבלה על-ידי הצד היהודי אך נדחתה על-ידי הצד הערבי.
במחנה הפלשתיני היו חילוקי דעות קשים בין החוסיינים בראשותו של המופתי אמין אלחוסייני לבין אנשי האופוציה שנקראו "נשאשיבים".
הנשאשיבים נטו להסכים להצעה של ועדת פיל אך נכשלו כי החוסיינים היו חזקים מהם ודחו את ההצעה. המופתי שהיה יו"ר המועצה המוסלמית העליונה וישב בירושלים הסית נגד היהודים ונגד הנשאשיבים. בסופו של ענין הגיע לברלין כדי לשתף פעולה עם היטלר בפתרון הסופי של בעית היהודים.
בין השנים 1948-1967 רצועת עזה הייתה בשליטה מצרית ויהודה ושומרון בשליטה ירדנית. בתקופה הזו לא דברו על הקמת מדינה פלשתינית בשטחים אלה. תנועת "פתח" הוקמה ב1964 ושמה לה למטרה להילחם בישראל ולא להקים מדינה פלשתינית.
היה זה העתונאי הפלשתיני, מוחמד אבו שלביה, שאמר בזמנו משפט מפתח שמתאר את הטרגדיה של הפלשתינים: "הפלשתינים הפסידו את האפשרי (מדינה פלשתינית) כי דרשו את הבלתי אפשרי (למנוע הקמת מדינת ישראל)."
בשנת 2000 הציע ראש הממשלה דאז ברק הצעות מפליגות ל
יאסר ערפאת. המנהיג הפלשתיני לא רק דחה את ההצעות הנדיבות אלא פתח באנתיפאדה שגרמה למותם ופציעתם של אלפים - יהודים וערבים. הדבר חזר על עצמו אצל
אהוד אולמרט. הפלשתינים דחו שוב את ההצעות הנדיבות.
ברור לחלוטין שהממשלה של
בנימין נתניהו לא תעז להציע לפלשתינים מה שברק ואולמרט הציעו. מאידך-גיסא הפלשתינים לא וויתרו וכנראה לא יוותרו על דרישותיהם המסורתיות: חזרה לקווי 1967, ירושלים המזרחית כבירתם וסוגית זכו השיבה (בערבית "חק אל עוודה).
אבו-מאזן מדבר אולי בשמם של התושבים ביהודה ושומרון ולא בעזה. שם החמאס נושף בעורפו. החמאס יפעל בכל הכוח למנוע הסדר וימתח בקורת על כל וותור של אבו מאזן. המנהיג הפלשתיני, אבו-מאזן, שידוע כמנהיג חלש ולא כריזמטי, יתקשה מאוד לעשות וותורים הן בגלל אמונתו המוצקה שדרישותיו לגיטימיות והן בגלל החשש מה יעשה החמאס אם וכאשר יגיע להסדר כלשהו עם ישראל.
גולדה מאיר אמרה בזמנו: "מי שאינו מאמין בנסים בישראל אינו ריאלסטי." צריך לקרות נס גדול מאוד כדי שיהיה סיכוי להסדר כלשהו עם הפלשתינים.
הטרגדיה של העם הפלשתיני הייתה ונשארה העדר מנהיגות שתסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ותקבל החלטות כואבות, כשם שההנהגה היהודית קבלה החלטות כואבות ב-1948. החל מן המופתי אמין אל חוסייני דרך אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת וכיום אבו מאזן, כולם סרבו להגיע לפשרה שתאפשר הקמת מדינה פלשתינית. כולם חינכו את עמם לשנוא במקום לבנות, להאמין בפנטזיה של זכות השיבה במקום להסביר שזה לא מציאותי כי אין לאן לחזור. כולם עשו מהעוורון מדיניות, מהסרבנות שיטת עבודה ומהבכינות דרך פעולה. שנים חלפו, מנהיגים מתו או נרצחו, תקופות השתנו אך אצל הפלשתינים אין חדש תחת השמש. זו טרגדיה אמיתית.
