הייבום כגאולה, הייבום כאהבה

פרשת השבוע "כי תצא" מזמנת לנו שׂיח בין דוֹרי עם מצווה שנראית רחוקה היום מהבנתנו: מצוות הייבּוּם. הרבנות הראשית בשנת תש"י ניסתה לקבוע שהייבום אסור בתקופתנו בארץ ישראל, וקבעה שכך הדבר ללא זיקה לעֵדה כלשהי. אך הרב עובדיה יוסף בשנת תשי"א ביטל תקנה זו וקבע שאין סמכוּת לרבנות הראשית לאסור מצוות ייבּום. ואני אכן זכיתי להכּיר יָבָם ויבָמָה בתוך משפחתי, ועל כך רצוני לספר כאן.

קודם יש להבהיר מהי מצוות ייבום: כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. (דברים כ"ה, ה).

כותב ר' יצחק אברנאל בפירושו: "שהאיש שֶימות מבלי בנים, תינשׂא אשתו לאחִיו, כי בזה תתפייס דעתו בחשבו שאיש אחר לא ייקחנה, כי אם אחִיו אשר הוא כמוהו בעצמו, ושהבן הנולד יקוּם על שְמו ויירש נכסיו ויהיה כמו בְּנו".

הייבום כשמירת המשפחה

זו התפיסה של הייבּום: כאשר הבעל מת ללא צאצאים, יש להשאיר את האישה האלמנה בתוך המשפחה. לכן, על אחד מאחיו לשׂאת אותה לאישה. בדרך כְּלל הייבום כָּלל גם הוראה לקרוא לבן הבכור על שמו של הבַּעל המֵת, כדי להציב לו יד וזֵכר. זכור לנו מן התורה הסיפור על יהודה ותמר כלתו (בראשית ל"ח): בנו הבכור מת, ומצוות הייבום חלה על בניו האחרים. לאחר שנוכחה תמר לדעת שמוֹנעים ממנה להיות יְבָמָה לאחד האחים, השׂיגה את יהודה חָמיהָ בדרכי ערמה, וכך נולדו התאומים פֶּרֶץ וזֶרח. באופן מיסטי ממש פֶּרץ הוא אבי השבט שממנו נולד בועז שייבֵּם את רות, ומזרע זה נולד דויד.

כלומר: ממגילת רות למדנו שלא רק אחִיו של המת מייבם את האלמנה, אלא גם קרוב משפחה רחוק: בועז נושא לאשה את רות, והייבום במגילת רות מכונה "גאולה". היָבם נקרא גואֵל. ( רות ד', ו) בועז אומר בטקס הייבום: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:" (רות ד' , י).

מעטים סיפורי הייבום המוכרים היום, ובכל זאת אני זוכר סיפור של ייבּום במשפחתי. אחיו של סבי מורָד חקק, שמו היה יעקֹב, ייבֵּם את אשת אחיו המת בנימין. אך התברר שלאחר שנולדו להם ילדים, כל בן שנולד וקראו לו בנימין על שם האח המת, לא האריך ימים ומת כעבור חודשים ספורים. בעצת הרבנים, הוחלט שהבעל המת מקנא לאשתו ולא מעוניין שיקראו ילד על שמו, ולכן קבעו הרבנים שהילד שייוולד ייקרא רפאל, וכך יבוא לו מרפא והוא יישאר בחיים. כך אכן היה: לבֵּן קראו רפאל, והוא זכה להיות תלמיד חכם, שכתב את הספר "ליקוטי רפאל" על פרשיות השבוע ועל החגים. לא פעם היינו מגיעים לבקר אצל רפאל, שהיה בן דוד של אבי עזרא, והיינו מטיילים באחוזת המשפחה שלהם, שעמדה קרוב לישיבת "פורת יוסף" בירושלים. הבן רפאל חי בדירתו עם אשתו ויקטוריה וילדיו, והִקצָה בתוך אחוזת ביתו חדר מיוחד להוריו יעקֹב וחביבה ,שהם היָבם והיְבמה, ותמיד היה מרַגש לראות את גילויי האהבה בין זוג הזקנים, שהרעיפו חום זה על זה.

התיאור במדרש מספר על עקיבא ורחל בצעירותם שהיו גרים במתבן והוא שולה את אניצי הקש משערותיה. כך ראינו את יעקב מדי פעם נוגע בידיה של חביבה, נוגע בשערותיה ואומר לה מילות חיבה. זכור לי שפעם ביקשנו ממנו לספר סיפור עם, כפי שהיינו רגילים עם סבנו מורד (שהוא אחיו), ואכן סיפר לנו, אך לא רשמנו סיפור זה, כפי שנהגנו בסיפורי סבא מורד. רפאל היה בנם הבכור של היָבם ויבִמתו, ואחר כך נולדה להם שׂמחה (סימה) וגוּרג'יה. לרפאל נולדו עשׂרה ילדים ובין ילדיו היו גם יעקב ואהובה- חביבה על שם הוריו, והם נשׂאו שמות אלה עוד בחייהם של יעקב וחביבה, שהאריכו ימים. זכורים לי הביקורים של הוריי בבית של האח והאחות רפאל וסימה, וגם הביקור לא פעם בשוק מחנה יהודה במאפיית הלחמים והפיתות של גורג'יה אחותם בשוּק העירקי בתוך שוּק מחנה יהודה. על אהבתם של יעקב היָבם וחביבה יבִמתו כתבתי שיר:

חיי יעקב/ בלפור חקק

בְּיַלְדּוּתֵנוּ רָאִינוּ אוֹתוֹ תָּמִיד
קָם מִן הַשְּׁכוֹל שֶׁל אָחִיו
נוֹשֵׂא תָּמִיד זִכְרוֹ
בְּפִיו.

בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ הָיָה אִישׁ
וּשְׁמוֹ יַעֲקֹב
שֶׁנִּקְרָא לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו
לְהַצִּיב לוֹ יָד וְשֵׁם טוֹב.

כָּל חַיָּיו הָלַךְ כָּפוּף בַּדְּרָכִים
אֶבֶן מַצֵּבָה מִשְׁקָלָהּ רַב
עַל כְּתֵפָיו
וְסֻלַּם חֲלוֹמוֹת וֹמַלְאָכִים
נִשָּׂא בְּאַהֲבָתוֹ לָהּ
בּוֹעֵר בְּעֵינָיו.

גַּם בְּתוֹךְ צַעֲרָם
חָיוּ הוּא וִיבִמְתּוֹ בְּעֵדֵן
מִתְהַפְּכִים כְּחֶרֶב בְּקִדְמַת הַגִּנָּה
הוֹפְכִים יוֹם יוֹם קִינָה
לְשִׁיר חֲתֻנָּה.

וְאָנוּ שֶׁהָיִינוּ יְלָדִים
הֵבַנּוּ לְסִבְלוֹ, גַּם לִכְאֵבָהּ
מֵהֶם לָמַדְנוּ
מַהִי אַהֲבָה.