חיים הררי, פיסיקאי תיאורטי דגול, בעל תיאוריית ה"תוהו ו- ווהו", נשיא מכון ויצמן לשעבר, ישב בראש ועדה לבדיקה והמלצה בנושא חינוך מדעי. חיים הררי התפטר לאחר מספר שנים מהוועדה.
בוועדה זו, כמו בוועדת דברת, ישבו אנשים גדולים, שהמרחק בניהם לבין האנשים הפשוטים בשטח הוא עצום. התוכנית קבעה תכני לימוד לכיתה י' שמתאימים לכיתה ד', וכך עם מאמץ עצום, כספי והדרכתי, יצאה לדרך ספינה רעועה, שלא ארכו הימים והיא טבעה. והביאה לחופי המדע, ילדים עם רמה כמו בפולין, תאילנד ופורטוגל!!!
בוועדת דוברת (
[קישור]), שטיפלה בנושאים מקיפים, מוועדת הררי, לא הופקו כל לקחים מתכני ועדות קודמות וישומן. דברת, כאיש עסקים, יודע שכל השקעה ברעיון בנויה מאבני דרך. עמידה באבני הדרך כמו פיתוח אב טיפוס או מודל ניסוי עובד, פותחת את הדלת להשקעות גדולות הכרוכות בפיתוח מוצר ושיווקו. רק בתקופת הבועה היה אפשר לקבל מיליוני דולרים לרעיון. אך תקופה זו עברה לבלי שוב.
מעניין שדוברת לא ניסה לאמץ מודל מוצלח מהתעשייה המתקדמת, בו משקיעים בפיתוח מודל ואם המודל עובד אז משקיעים במוצר. ובאנלוגיה, משקיעים במספר תוכניות ומריצים אותן על מספר כיתות או בתי ספר, מתקנים תוך כדי ביצוע ומסכמים בסוף שנה ומשווים את ההצלחה של מודלים שונים לפי מדדים קבועים, כדברי דברת: "מוכוון תוצאות", ומגבשים מודל מצליח או שילוב מרכיבי הצלחה ממודלים שונים לכדי תוכנית שבה משקיעים הרבה. לא משקיעים מיליארדי שקלים כדי לעמוד בעוד חמש שנים בפני שוקת שבורה, ובורות גואה של הנוער.
ועדת דברת לא חיפשה מיזמים חינוכיים מוצלחים, אלא כגוף מתנשא, ביקשה שיגיעו אליה למסור עדויות. את העיקר הם פספסו וכנראה לא במקרה. מתוך מאות רבות של פניות ראינו מספר בודד של מורים ותלמידים מול מאות פונקציונרים ובעלי עניין שונים. טוב היה אם דברת, איש עשיר בעל פנאי, היה יכול ללמד בכיתה ד' או ו' או ח' ואז היה לומד מכלי ראשון על הבעיות, וכאדם יצירתי, כפי שהוכיח בעסקים, היה מגדיר את הבעיות בדיוק ומוצא להן פתרון.
הוועדה לא הצליחה להגדיר את הבעיות ונשארה ברמה הצהרתית. הוועדה לא הגיעה כלל לנושא חינוך ובלבלה בין חינוך והשכלה.
אני לימדתי במספר בתי ספר תיכונים ובחטיבת ביניים. ניסיתי לחנך במובן של "דרך ארץ קדמה לתורה". תלמיד שהעליב חברו בסגנון: "מה אתה אידיוט? איך אתה לא מבין את זה?" היה זכאי להעלבה אחת נוספת לפני שסולק מהשיעור לצמיתות. אחרי סילוק תלמיד כזה הסביר לי המנהל שאני לא מנהל את בית הספר והודעתי לו שאני מנהל את כיתתי ואם הוא רוצה הוא יכול לפטר אותי בו במקום וזה בשבילי קו אדום. בבית ספר אחר, תלמידה שהופיעה עם גופיה קרועה וחושפנית יצאה החוצה מיד וחזרה לשיעור רק עם חולצת T מלאה (לא גזורה). לאחר שהתלוננה אצל המנהל פנה האחרון והודיע לי שאני לא מנהל את בית הספר והודעתי לו שאני אכן לא מנהל את בית הספר אך מנהל את הכיתה ואם הוא רוצה שתמשיך להופיע כך, שילמד אותה הוא. מיותר לציין שכל שנה החלפתי בית ספר למרות שהישגי תלמידי היו מצויינים (פיסיקה 5 יחידות).
שמעתי לאחרונה על שני מיזמים מדהימים (בוודאי שיש עוד רבים אחרים שעליהם לא שמעתי).
האחד הוא סיפורו של יחיאל סליט, שהקים מערכת לימוד פיסיקה לגני ילדים. באתי ראיתי נדהמתי. ילדים בני 5 בונים מעגלים חשמליים, מאתרים תקלות במעגלים, מבינים תהליכים אופטיים ומכניים. הילדים עולים בהבנה על ילדים בתיכון הממולאים בנוסחאות מסובכות. יחיאל סליט מלמד באשכול גנים בחולון, שם הקים מעבדה, שכל בית ספר תיכון היה מתגאה בו.
השני הוא סיפורו של מנשה ימין, הזכור לטוב מהמאמר
[קישור] מנשה, עוף מוזר במערכת החינוך התיכונית, שבה הגיע להישגים יוצאי דופן, התחיל ללמד בגני ילדים בשמשית, ישוב קרוב לצומת הסוללים. מנשה מלמד ילדי גן על מבנה כדור הארץ, על מפת ארץ ישראל (זוכרים? היה פעם דבר כזה בכל כיתה), על סוגי אדמה, צמחים ובעלי חיים. חבר שיש לו שני ילדים האחד בגן והשני בכיתה ו' סיפר לי שהילד הקטן, שלומד אצל מנשה, יודע יותר מהגדול.
אם אני הייתי בוועדה הייתי שם דגש על דברים הבאים:
1.חיפוש מיזמים חינוכיים מוצלחים וגיבושם לכלל תוכנית.
2.דרך ארץ" א. חופש מוחלט למורה להעיף תלמידים לצמיתות. ב. עבודות שירות לתלמיד חסר דרך ארץ במקום לימוד עד לתום העונש.
3.צמצום הכיתה ל 20 ילד לכל היותר. טוב מורה בינוני בכיתה של 20 ילד.
