שמיני עצרת שמחת תורה

דִבְרֵי פְּרֵדָה
דִּבֵּר מֹשֶׁה אָמַר וְנִפְרַד
בְּטֶרֶם עָצַם אֶת עֵינָיו לָעַד
זִכְרוּ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים אֶחַד
כִּי מְחֵטְא עֶגֶל נוֹסָף נֶחֱרַד

אַל תִּשְׁאֲלוּ לָמָּה וּמַדּוּעַ
הֶעֱבַרְתִּי שַׁרְבִיטִי לִיהוֹשֻׁעַ
כִּי כָּךָ צָרִיך וְזֶה גַּם מִפִּי אֵל
הוּא ֶיְבִיאֵכֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

דִּבָרַי בַּבְּרָכָה לָכֶם אַגִּיד
הֱיוּ נָא עֵרִים לְנִבְכֵי הֶעָתִיד
תּוּשִׁיּוֹת וְחָכְמָה טֶרֶם כָּלוּ
רַבִּים הָעַמִּים שֶׁכַּשְלוּ וְנָפָלוּ
ברכת משה לעומת ברכת יעקב

בברכת יעקב נאמר: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא (יקרה) אתכם באחרית הימים.( בראשית מט' / א'): וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל. כך נוהג אב עם ילדיו על ערש דוי, לפני הַמַּוֶת כאשר הוא עדיין יכול לברך עושה זאת בדעה צלולה. דברי הברכה נועדו לברך ממש ולהביע תקוה להצלחה בכל הנוגע לצפונות העתיד. משה, לעומת יעקב, לא התכון לגלות לישראל מה יקרה להם באחרית הימים. משה בחר לפתוח בשבח לאל ולתורתו ואילו יעקב כלל בברכתו תוכחה: החל בראובן הבכור: כי עלית משכבי אביך, אז חללת יציעי עלה. (ויחי מט/ד), ואילו בשמעון ולוי כרכם יחדי ואמר: בקהלם אל תחד כבדי, (יען כי) כלי חמס מְכֹרֹתיהם, כי באפם הרגו איש (עיר) (ויחי מט/ה,ו).. ולעומתו משה אחרי מאות שנים ברך את ישראל ורק בפרק האחרון הוכיח אותם. לשבט ראובן אמר: יחי ראובן ואל יָמֹת ויהי מתיו מספר. (מתי מספר לעומת מתי מדבר, אימתי המלה מתי מיוחסת למתים ומתי לכמות.- להסביר) יחי בעולם הזה ואל ימת - בעולם הבא.

גם יהודה שחטא עם תמר כלתו, שלא ביודעין, הודה בחטאו בפני יוסף אחיו שהיה משנה לפרעה ואמר: מודה ועוזב ירוחם כך ברך אותו משה והוסיף עוד: ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו, כלומר שינצח במלחמותיו ויחזור בשלום לעמו. ושמו של שמעון לא נזכר במפורש בגלל מעשה זמרי משבט שמעון עם הַמִּדְיָנִית, שמו נכרך עם שבט יהודה שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהשוע יט' ט').

תאור קצר - מות הצדיקים

נאמר כי האדם יזכר אחרי מותו במעשיו לטוב ולרע. ואכן עמנו זוכר את האבות ואת משה והנביאים . על-אף גדולתם של האבות והאימהות משה ואהרן מיתתם מתוארת בתורה כל אחד בפחות משורה אחת. על יעקב נאמר: ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. (ויחי מט' לג').. ומיתתו של משה מתוארת כך: ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' . . . וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' (לד/ה) וכך מתוארת מיתתם של שרה, מרים, ואהרן הכהן . ברם מיתתו של משה היתה, על-פי ה' כלומר ה' נטל נשמתו של משה במיתת נשיקה מִפֶה אֶל פֶּה.

התיאור הקצר של מיתת הצדיקים מביאה אותנו לפסוק: טוב שם משמן ויום המות מיום הולדו. (קהלת פרק ז') כי בלכת הצדיקים מאתנו, מותירים הם לנו את שמם הטוב ומעשיהם . לכן יום לידתם של יעקב ומשה לא היה טוב כמו יום מותם. בְּהִוָּלְדֹ יעקב נאבק עם עשו בבטן אמו, ולאחר מכן נרדף על ידו. וּבהִִוָּלְדוֹ משה שולח על פני המים מפני גזרת פרעה שצוה להשליך את הזכרים ליאור במצרים. משה נמשה מהיאור וניצל ממות.

לא לקדש מתים ולא לקדש קברים

רק קברי האבות והאימהות, אשר מקם קבורתם נקבע על-ידי הקב"ה, הם מקודשים על-ידי הקב"ה ולא על-ידי אדם , כי הם אבותינו ואימהותינו המהווים מעין זהות של עם ישראל. כי צאצא שאביו איננו ידוע הוא בבחינת חסר זהות עד ממזר. אולם צאצאי האבות והאימהות שבאו אחריהם כמנהיגיו הרוחניים של העם, אין הם במעמד האבות האימהות למרות צדקנותם אינם קדושים, והבולט ביותר הוא משה אשר למרות שתואר מקום פטירתו כאמור:

וַיִקְבֹּר אֹתוֹ בְּגַי בארץ מואב מול בית פעור, מוסיף הכתוב ואומר: ולא ידע איש את קבורתו עד היו הזה (לד/ו) ללמדך כי גדול הנביאים שהקב"ה אומר עליו: אשר יְדָעוֹ ה' פנים אל פנים, (לד/י) לא נודע מקום קבורתו, כדי שלא להפוך את הקבר למקום קדוש. מקומם של צדיקים הוא בלב כל אחד מאתנו במעשיהם ואין כל משמעות לגוף ולמקום קבורתו. הרמב"ם המתואר כ"הנשר הגדול", שלל מכל וכל את הפיכת קברי צדיקים כמקום לעליה לרגל, כמעשה הגובל בעבודת אלילים.

חששו היה שההדיוטות שההדיוטות יראו במת כמתווך בינם לבין הקב"ה. זה מקובל בנצרות ולא בתורת ישראל. לכל אחד ואחד יש לו את ההתיחדות שלו עם אלהינו בתפילת שמונה עשרה המהוה פניה ישירה של אדם אל בוראו בבקשה ובעתירה, ללא תווכו של צד שלישי כי על כן היא נאמרת בלחש . האמונה בגופו ובמקום קבורתו של בשר ודם שהלך לעלמו הולידה את הנצרות בהופכה אדם לאל ואת שליחו עלי אדמות האפיפיור אליו פונים.

מי כתב את דבר מותו של משה

כפי שכבר נאמר ספר דברים המכונה משנה תורה הוא בבחינת נאום ארוך ומפורט של משה אל העם ערב מיתתו בגיל מאה ועשרים שנה המתאר את כל המהלכים מיציאת מצרים עד לרגע מותו בסמוך לכניסת עם ישראל לארץ ישראל. בפרק שמות נכתב: ויכתב משה את כל דברי ה' (שמות כד/ד) דבר כתיבת כל ספר התורה, כולל ספר דברים, חוזר גם בספר דברים זה בפסוק¨: וַיִּכְתֹב מֹשֶה את התורה הזאת.(דברים לא/ט).

ולתמהוננו כי רב בסוף ספר דברים בפרק האחרון מסופר על מות משה ועל קבורתו מחוץ לגבולות הארץ המובטחת ומתוארת גדולתו כנביא בצורה שלא נראית כי נאמרה על-ידי משה עצמו הענו מכל האדם, כי נאמר שם: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. (לד/י). לכן הפסוק האומר: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' לד/ה) וגם את הפסוקים ו' עד י"ב עד סוף ספר דברים. נשמעים כי הם לא נאמרו על-ידי משה , כי הרי מדובר על מותו. מכאן מתעוררת השאלה מי כתב פסוקים אלה? ובעיקר את דברי השבח על עצמו: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה? על כך רש"י שואל ומשיב: אפשר, משה מת וכתב, אלא מה. עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהושע. אלא שרבי מאיר גורס אחרת ושואל ומשיב: אפשר ספר התורה חסר כלום?

והלא נאמר: לְקַח את ספר התורה הזה? כלומר לְקָחוֹ שלם לא חסר. אלא מה, משה כתב דברים אלה כתב בּדֶמַע - הקב"ה היה אומר, ומשה כותב בדמע. לשאלת ענותנותו של משה בקשר לפסוק ולא קם נביא כמשה עוד בישראל, יש שתי גרסאות: אחת לפי רבי מאיר כי זה מה שהכתיב הקב"ה למשה, כמי שרצה לומר: ולא קם נביא עוד כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. אפשר לומר ראיה חד-משמעית בדבר כתיבת התורה על-ידי משה היא חתימתו בסופה.

חתימתו של משה מסתתרת בפרשת האזינו. לגילוי החתימה נשתמש בגימטריה. נקח האות הראשונה מכל אחד מחמשת הפסוקים הראשונים של "האזינו" ונקבל אותיות אלה: ה,י,כ,ה,ש, נותנים לאותיות ערכן המספרי (בגימטריה) מקבלים סכום של 340, אולם מפני שהאות ה' ב"האזינו" גדולה יהיה ערכה כפול לכן נוסיף עוד 5 ובכך מתקבל סכום של 345 הוא סיכום אותיות משה (בגינטריה) 345 . ספר התורה נכתב ונחתם על-ידי הרועה הנאמן של עם ישראל האיש משה שאהב את עם ישראל והעם אהב אותו.

סִיַּמְנוּ הַתּוֹרָה בִּבְרָכָה סִיַּמְנוּ הַתּוֹרָה כִּכְתָּבָהּ
בִּימֵי חֻלִּין שַׁבָּת וְחַג לֹא הֶחֱסַרְנוּ גֶּרֶשׁ אוֹ תַג
גַּם בְּעֵת-אֶבֶל וּצְהָלָה וְנִשְׁמַת כֹּל חַי בִּכְלָלָה
נָהַגְנוּ כַּהֲלָכָה וְכַמִּנְהָג נָהַגְנוּ כּפִי שֶׁהָעַם נָהַג
קָרָאנוּ בְּקוֹל וְגַם חֲרִישִׁית
וּמִיָּד הִתְחַלְנוּ בִּבְרֵאשִׁית
שָׁם מְתוּאַר הַיֵּשׁ מְאַיִן
עַל הַבְּרִיאָה יֵשׁ מְאַיִן בּעֹוד אָדָם לֹא נִבְרָא עֲדַיִן
עַל הָחֹשֶׁך וְעַל הָאוֹר עַל כֹּל חַיָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר
עַל הַמְּאוֹרוֹת בַּשָׁמִַים עַל רָקִיעַ עַל יַבָּשָׁה וּמַיִם
עַל שֶׁבַּסּוֹף בָּרָא אָדָם שֶׁיּוֹצֵא חֲלָצָיו שָׁפַךְ דָּם
אוֹמְרִים בְּקוֹל וְגָם חֲרִישִׁית
מַדּוּעַ יָצַר הָאָדָם לְהַשְִׁחית
כִּי הָאָדָם לָעוֹלָם תַּשְׁתִּית.