מוות במסגדים

אללה אכבר - חילול הקודש

לאחרונה יצא לאור בלונדון הספר "Disraeli or The Two Lives” שחיברו דגלאס הרד ואדוורד ינג, המספר את תולדותיו של בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה היהודי במאה ה-19, שהיה ממוצא יהודי. המחברים מתעדים תופעה מעניינת מאורחותיו של האיש, שביקר במזרח התיכון: הוא נהג לסיים את שיחותיו המדיניות ואת דיוניו באמירה "אללה אכבר" - מילולית: "אלהים אדירים", שמקבילו העברי מבחינת משמעות הוא הביטוי "השבח לאל". כשנתמנה ד'יזראלי לראש ממשלה ב-1868, אמר לידידו ג'יימס קילי: "אללה אכבר - כפי שנהוג לומר במזרח".
עד כאן הסיפור.

"אללה אכבר" היא אמירת קודש של שבח האל על מעשיו הגדולים והנפלאים. אך הטרוריסטים והג'יהאדיסטים האיסלאמיסטים מנצלים את האמירה הקדושה לביצוע מעשיהם הנפשעים. הם כורתים ראשים, יורים בחפים מפשע, חוטפים מטוסים, מפוצצים בניינים הומי אדם, תוקפים מתפללים בתפילתם, מפוצצים מכוניות תופת במקומות צפופים מאדם, ובעודם עושים את כל אלה הם צועקים "אללה אכבר". בכך הם מתכוונים לתת גושפנקא לפשעיהם, כאילו האל מצווה עליהם לעשות מעשים אלה בשמו.

מוות בבתי התפילה

הרופא הבריטי G.L.Watson מונה בספרו "בית הקברות וזכרון העולם הבא" מאות סיבות למותם של בני אדם, החל מדום לב, מפולת שלגים, מכת חשמל, וכלה בעקיצת יתוש ארסי בג'ונגלים של אפריקה.

עיתונאי קטרי, עלי אלמוסא, מוסיף לרשימה של 300 גורמי המוות של הרופא הבריטי גורם נוסף הלקוח מן העולם הערבי. מדובר במוות בעת תפילה במסגדים, שהם אמורים להיות סמל הביטחון המתבטא באמירה המוסלמית: "מי שנכנס למסגד הוא בטוח ומוגן". זאת, נוכח ריבוי המקרים של אובדן חיים במסגדים ברחבי העולם המוסלמי - בעירק, לבנון, אפגניסטן, פקיסטן, סוריה, תוניסיה, תימן ולוב. בעשור האחרון נהרגו 8,000 בני-אדם ממעשי טרור במסגדים.

למה נכשלו

המשורר והוגה הדעות הסורי הגולה אדוניס מנתח את כשלונם של מנהיגי "האחים המוסלמים" במהלך שנת שלטונם במצרים. בפתח דבריו ("אל-חיאת" 22.8.2013) מקדים אדוניס ומדגיש כי אינו תוקף את כלל המוסלמים המאמינים, אלא דבריו נוגעים לממסד של "האחים המוסלמים" ולמנהיגיהם הנאבקים זה עשרות שנים לתפוס את השלטון. כשניתנה להם ההזדמנות לעשות כן, הוכיחו שהם כישלון חרוץ.

"'האחים המוסלמים' והסלפים חושבים ופועלים כאילו הם המוסלמים היחידים ואין בלתם. כאילו הם איסלאם מעל לאיסלאם. יש לשאול אותם: אתם קיימים בערך מאה שנה. מהי אפוא תרומתכם לאיסלאם ולעולם בכלל? איזה היבטים חדשים הוספתם לאיסלאם? ומה תרמתם בתחומים של יצירה, תרבות, שוויון וחירויות אדם? אין ביניכם ולו הוגה דעות אחד, לא פילוסוף, לא מדען, לא ממציא, לא חלוץ בתחום כלשהו. לא משורר, לא ספורטאי, לא סופר, לא מוסיקאי, לא זמר בעל שם ולא אישיות בולטת במישור הערבי והבינלאומי.
עתידכם הוא כל דבר המנוגד לעתיד. מי אתם בכלל, ובאיזו זכות אתם מתיימרים להנהיג את העתיד? והאם אתם נמצאים ברמה הדרושה כדי למשול ולהנהיג מדיניות ששואפת לקידמה?".

"מורה נבוכים" לא רק ליהודים

"הנבואה אצל הרמב"ם" הוא שמו של ספר שיצא לאור לאחרונה בצרפתית על-ידי בית הוצאה אירופי לפרסומים אקדמיים. מחברו הוא החוקר הירדני עבד אלחמיד אלכּיאלי, החוקר את היחסים והסובלנות בין הדתות והעדות השונות ואת נכונותן במאה ה-12 - תקופתו של הרמב"ם - לחצות את הגדרות המפרידות ביניהן. החוקר הירדני נחשב מומחה בפילוסופיה הדתית של היהדות, הנצרות והאיסלאם. בספרו הוא מנתח לעומק את ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים".

העולם הערבי מגלה התעניינות רבה בפילוסוף היהודי, וזאת משום שהוא מסמל את תור הזהב ושגשוג התרבות האיסלאמית, ואת שיתוף הפעולה בין האיסלאם ליהדות. זאת, לעומת רדיפתה של הנצרות הקתולית הספרדית את היהודים והמוסלמים שהגיעה לשיאה בסוף המאה ה-15.

זאת ועוד, הערבים גאים בכך שהרמב"ם כתב בערבית וזכה ליחס אוהד מצידו של צלאח אלדין ששלט במצרים באותה תקופה שבה כתב בן-מימון את מרבית ספריו והעניק טיפול רפואי לעניים, כפי שמציין הסופר הצרפתי הרבר תובוריה בספרו "הרופא מקורטבה".