התעלמות - לעולם אינה המדיניות הנכונה

אני שמח להיות כאן היום, אבל אני לא רק שמח. זוהי תחושה מורכבת, שבה כולנו אבודים במקצת בין הגעגוע אל העבר ורוחות האימה של העבר, בין התקווה שמשהו עמוק השתנה בחברה האנושית, לבין הפחד ששום דבר לעולם אינו משתנה והשדים עדיין חיים בינינו, לפני 70 שנה היה שלט תלוי על בניין הפרלמנט היפהפה הזה. הוא אמר, "אין כניסה לכלבים ויהודים". אנחנו רוצים לשכוח. אנחנו לא יכולים לשכוח.

יש רגע. הוא הרגע המכונן של המשפחה שלי, הוא הרגע המכונן שלי, למרות שלא נולדתי כשהוא אירע. הוא קרה פה בבודפשט, בפברואר 1945.

בפברואר 1945 אבא שלי - יוסף "טומי" לפיד היה בן 13, וחי עם סבתא שלי במרתף בגטו בודפשט, בשלב זה, בעיקר מבשר של סוסים שמתו ברחוב. הרוסים היו כבר קרובים לבודפשט, והגרמנים יחד עם הפשיסטים ההונגרים התחילו להוציא את היהודים בשיירות מוות. את רובם הם הובילו אל נהר הדנובה, שהיה קפוא. הם ציוו עליהם לכרות חורים בקרח, ואז ירו בהם לתוך המים. באחד מימי שני, מוקדם בבוקר, הגרמנים הקיפו את הבלוק של אבא שלי, והתחילו להוביל אותם בשיירת מוות שהיו בה בערך שש מאות איש. הם הלכו ברחובות של בודפשט, שהייתה ריקה בגלל ההפצצות של הרוסים, ומהחלונות הסתכלו עליהם אנשים שידעו שהם הולכים למות. בשלב מסוים, כשהם הגיעו לגשר מרגיטף מטוס רוסי הנמיך לרגע מעל השיירה ופתאום אנשים התחילו לרוץ ולצרוח, והגרמנים הרימו את ה'שמייסרים' וירו לעבר השמיים, ואבא שלי הסתתר מאחורי בית שימוש ציבורי קטן, צבוע ירוק. אימא שלו שעמדה מאחוריו, דחפה אותו לתוך בית השימוש, ואמרה לו 'תעמיד פנים שאתה עושה פיפי'. והוא העמיד פנים שהוא עושה פיפי, והשיירה המשיכה בלעדיהם. ושש שעות אחר כך, כל מי שהיה בשיירה הזאת היה כבר מת, חוץ מאבא שלי, וסבתא שלי. הם עמדו ברחוב, חופשיים, בלי הטלאי הצהוב, כי אבא שלי הוריד אותו מהבגד, והם יכלו ללכת לכל מקום. במיד-ווסט האמריקני היו אלפי מיילים שבהם לא גר אף אדם, ב'בוש' האוסטרלי, כל הדרך מסידני ועד פרת', חיו פחות אנשים מבגטו בודפשט, לונדון הייתה חופשית, פריז עמדה להשתחרר, מוסוליני כבר נתלה באיטליה, אבל לאבא שלי - ילד בן 13 - לא היה לאן ללכת.

לא היה לו לאן ללכת, אז הוא חזר לגטו. הוא חזר לגטו וקיווה שהרוסים יגיעו לפני ששיירת המוות הבאה תצא לדרך.

הרבה מאוד שנים אחר כך, נסעתי עם אבא שלי לבודפשט. הלכנו יחד ברחוב ואז הוא נעמד, והתחיל לבכות, והצביע על בית שימוש ציבורי קטן - הוא כבר לא צבוע ירוק, גרפיטי מכסה אותו, אבל הוא עדיין שם. ואמר לי "זה-זה. זה המקום שבו אני ניצלתי, זה המקום שבו בעצם אתה נולדת, זה המקום שבו נולדה הציונות שלי. כי פה אני הבנתי שאני מוכרח שיהיה לי מקום שאליו אני אוכל ללכת".

ועמדנו שם, שני גברים מבוגרים, וליטפנו את הקיר הירוק של בית השימוש ובכינו, והעוברים והשבים ברחוב עקפו אותנו בזהירות כי הם היו בטוחים שאנחנו משוגעים. אבל לא היינו משוגעים. היינו - טעות סטטיסטית. הוא אמור היה להיות מת, ואני אמור הייתי לא להיוולד, ובכל זאת היינו שם. נגד כל הסיכויים, שני גברים שמוכרחים שיהיה להם מקום אליו יוכלו ללכת.

כשאבא שלי חזר לגטו הוא הכיר שם עוד יהודי צעיר, בשם תמש פטר לנטוש, שהיה חבר במחתרת האנטי-נאצית, הבריח לגטו תרופות ואוכל, וסיכן את חייו יום אחרי יום כדי לעזור לאחרים. שם, בגטו, טום לנטוש הכיר את אנט - שנמצאת כאן אתנו היום יחד עם בתה קתרינה - ומתוך התופת נולדה משפחה.

כמה חודשים מאוחר יותר המלחמה נגמרה. אבא שלי חזר לעיר הולדתו וגילה שאביו מת במחנה הריכוז מאוטהואזן ורוב קרובי משפחתו נספו בזמן הכיבוש. לנטוס חזר לביתו וגילה שאמו ורוב קרובי משפחתו נרצחו. בסך-הכל, בעשרת חודשי הכיבוש הנאצי נרצחו 450 אלף יהודים הונגרים.

אני אורח בבית הזה, ואורחים אינם אמורים להביך את מארחיהם, אבל אנחנו נחטא את כל הרעיון שמאחורי האירוע הזה אם נתכחש לעובדה שרצח-עם בהיקף כזה לא יכול היה להתרחש ללא עזרתם האקטיבית של עשרות אלפי הונגרים, וללא שתיקתם של מיליוני הונגרים אחרים.

יש כתם על כבודו של הבית הזה. במשך שנים ארוכות כולנו ניסינו להתעלם מן הכתם הזה, אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שהתעלמות לעולם אינה המדיניות הנכונה. האנטישמיות שוב הרימה בהונגריה את ראשה המכוער, ואנחנו יודעים היום - כי למדנו את זה ליד בית השימוש הירוק, על גדת הדנובה - שאסור לנו לבטל את הגזענות, אסור לזלזל בה, אסור לתת לה לצמוח. השנאה אינה נעלמת. היא עובדת-חיים נוראה שעלינו להיאבק בה בכל שעה ובכל יום.

ולכל מי שאומר שזה אחרת, ושהזמנים השתנו, ושזה לא יכול לקרות שוב, אני מעלה לפניכם את זכרם של טום לנטוס וטומי למפל, שני ילדים רגילים, מבתים רגילים, עם משפחות רגילות - לא עשירים מדי, לא בעלי כוח, אולי לא משמעותיים מדי - שקמו בוקר אחד ובמקום ללכת לבית ספר נאלצו להימלט על נפשם מפני שהעולם כולו גמר אומר שהוא רוצה שהם ימותו. לא בגלל מה שהם עשו, הם לא עשו רע, אלא בגלל מה שהיו.

טומי ותומס נשארו חברים לכל ימי חייהם. טומי הפך לשר המשפטים של מדינת ישראל, תומס הפך יו"ר ועדת החוץ של הקונגרס האמריקני. מתו בהפרש של כמה חודשים ב-2008. איש אינו צריך להרגיש צער עבורם. היו לשניהם חיים טובים, ומלאים, והם חיו ומתו מוקפים באהבה והערכה. אולם הם השאירו לנו צוואה. והצוואה שלהם אומרת:

אנחנו לא יכולים לעולם - לעולם! - להפסיק להיאבק נגד הגזענות, נגד השנאה, ולמען הצדק.

בראיון שנתן טום לנטוס כמה שנים לפני מותו לקרן ספילברג, הוא נשאל מה צריכים הדורות הבאים ללמוד מהשואה. והוא אמר:

It is very simple: We are our brothers and sisters keepers... we cannot be bystanders... the prime obligation of every human being, is to speak out against injustice committed against any other human being, and the more different this human being is from you, the greater is your obligation to defend him

המילים האלה צריכות להדהד לנצח בבית הזה. הבית הזה צריך כל בוקר מחדש לומר, זה לעולם לא יקרה שוב. יהודים לא ימותו שוב על אדמת הונגריה רק מפני שהם יהודים. אנחנו, באמת, מחויבים.

תודה רבה לכם.