מאות שנים רבות היו יהודים חכמים, מדענים, רופאים, הוגים, חלפנים, סוחרים, בנקאים, מורים, פועלים ובעלי עוד הרבה מקצועות, שעיצבו את התרבות היהודית ואת התרבות העולמית, אך לא נודעו כאנשי צבא – למרות שאבות האומה היו מצביאים, שניהלו קרבות רבים – כפי שמתואר כבר בתנ"ך – ולמרות שהיו אנשי צבא יהודיים בצבאות שונים (למשל – רבי שמואל הנגיד בספרד המוסלמית).

לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, נוצר צורך בתדמית נוספת של היהודי – לא רק גיבור, המקריב את נפשו על קידוש השם, אלא איש צבא גיבור, הלוחם למען חירות ארצו. לכן, חשוב לבדוק כיצד מעוצבת הגבורה הישראלית – החל מהצבע הצהוב של עיטור הגבורה ועד להיסמכות על מסורת הגבורה היהודית בחינוך הלוחם הישראלי.

המאמר יבדוק את המוסד עיטורים וציונים לשבח בצה"ל, ויעמוד על תפקידיו בעיצוב דמותו של צה"ל בעיני הציבור ובעיצוב דמות הלוחם והמפקד בצה"ל עצמו.

עיטורים וציונים לשבח משמשים כלי להוקרה סמלית של חיילים, שסיכנו את עצמם, ופעלו בגבורה. אלה חריגים, המשמשים מנוף – כלי חינוכי מנהיגותי – בחיי הצבא, למרות שלכאורה נשבע החייל עם גיוסו לעשות הכל למען המולדת, ואף להקריב למענה את חייו. לפיכך, גבורתו הנה חלק ממילוי התחייבותו לאומה.

הגיבורים מגדירים במעשיהם את הגבורה, ומרחיבים את מעטפתה. למען הדיוק, מעתיקים את גבולותיה. צל"ש אינו תגובה אוטומטית, והענקתו מהווה החרגה מוסדית של המעשה. ריבוי מעשי גבורה פועל הפוך: הוא הופך את המעשה לבלתי-חריג, נורמה, שנדרשת מכל אחד; ובכך משפר את ביצועי החיילים והיחידה.

המיתוס גבורה משויך להצלחה ולהצדקת המאבק. משמע, היינו גיבורים, וניצחנו. המיתוס משמש חברות במאבק כדי למצֵב את עצמן כצודקות – בעיני עצמן ובעיני אחרים: כיוון שהיינו גיבורים, הרי ברור שניצחנו, ולהפך; כאילו אין אפשרויות נוספות. בנוסף, משמשת גבורה משאב לקידום אישי של הגיבור וכן להאדרת שם יחידתו – כפי שיש תחרות בין מדינות במשחקים האולימפיים מי תצבור יותר מדליות, כן מתגאות יחידות בהיותן מרובות צל"שים. לעומת זאת, ישנו בצבאות שיח אחר, המפגין זלזול בצל"שים ובמיתוסים, שנקשרו אליהם.

וברמה הנמוכה ביותר – מעבר לדוגמה האישית של הגיבור, המשמשת את מפקדיו, את יחידתו ואת הצבא, ייחוד הגיבורים הנה מסורת עתיקה, שנמצאת גם בישראל הקדומה (למשל, גיבורי דוד). כנראה, שימשה אז – כעתה – להנעת החיילים כתגמול סמלי. כמו סמלים אחרים, הנקנים בהישגיות אישית (למשל, כנפי צניחה), עיטורי גבורה הנם אישיים, ונועדו לציין את הגיבור משאר חבריו לנשק. בעבר, שימשו צל"ש, או הגדרת היחיד כ"גיבור", כמשאב חברתי חשוב. בין השאר, העלה את ערכו של הגיבור בשוק הנישואין, ו/או שיפר את מעמדו הכלכלי.

המחקר בדק את השימוש, שעושה צה"ל בעיטורים ובצל"שים על-מנת לשרת את המטרות דלעיל. נמצא, כי לצה"ל אין מידע על הצל"שים, שהעניקו לחייליו ולמפקדיו מאז מלחמת הקוממיות. לרבים מהצל"שים אין בסיס עובדתי כלל, והם הוענקו ללא כל תחקיר, או מבלי שהתחקיר נבדק. יתר על כן, כתוצאה מהחלטה מינהלית, אין צה"ל שומר את הצל"שים, שהעניקו מפקדי יחידות ואף אלופי פיקודים עד מלחמת ששת הימים. ובנוסף, אין לו כל מידע מסודר על מאות הצל"שים, שהעניקו מפקדי חטיבות במלחמת הקוממיות.

סוגיה אחרת, שעלתה במחקר, הנה הצל"ש היחידתי – בניגוד לצל"ש אישי. נמצא, כי עד לשנים האחרונות נמנע צה"ל משימוש במוסד הזה. עוד נמצא, כי כמות גדולה מאוד של צל"שים ניתנה למפקדים בכירים (רס"ן-אל"ם), כולל אנשי צבא קבע, וניתוח האירועים מלמד, כי הרבה מהמעשים היו בגדר תפקידם כמפקדים ולא מעשה גבורה אישי. זאת, בנוסף לצורך למצוא דרך להוקיר מפקדים, שהצטיינו בתפקודם, אך לא עשו מעשה גבורה. כמו-כן, נמצא, כי אין בצה"ל כל דרך לציין הצטיינות בביצועים לא-קרביים, או במחקר-ופיתוח – פרט ל"פרס ביטחון ישראל", שאינו מוסד צבאי גרידא.

כתוצאה מכך, גם נוצרת אפליה של נשים, כיוון שרובן אינן נמצאות בו הראשון של המערך הלוחם הישראלי; ואכן, פרט לשלוש ולכמה קצינות אמ"ן – עסקו כל הצל"שניקיות במקצועות נשיים, ונקלעו לזירת הלחימה באקראי – במלחמת יום הכיפורים ובפעולות טרור.

הערה¹

"מיתוס" הנו סיפור על מעשה מהעבר, שנועד לשכך את מצוקות ההווה. זה סיפור, שיש לו משמעות לחיי קהילה מסוימת, ורק לה. הוא מייחדה – מסמן את גבולותיה. כלומר, מיתוס יוצר מכנה משותף, המאגד קבוצת אנשים לקהילה, קיבוץ (קולקטיב) אנושי.² בני-אדם – כיחידים, או כקהילות – מייצרים מיתוסים, והם חיוניים לקיומם. בלעדי מיתוסים – נתקשה, כבני-אנוש, לשרוד את היום-יום המפרך. מיתוס עונה על סימני שאלה ועל אי-ודאות, שנוצרים בהווה, ומפריעים לתפקוד. כלומר, הנו מכשיר להישרדות ולא רק מערכת פולקלוריסטית.

מיתוס נועד לארגן את העבר, ולהציגו כסיפור עלילה, שיש לה משמעות מיוחדת לגבי ההווה. הסיפור משמעותי לבני קהילה מסוימת, ואינו משמעותי לבני קהילות אחרות, שיש להם מיתוסים אחרים, המשמעותיים להם. מיתוסים מבדילים בין חברות על-מנת לגבש כל קהילה. פוליטית, חלק מהמיתוסים נועדו לחזק את סמכותם של מי שמחזיקים בעוצמה בחברה. כלומר, הם משמרים את מבנה חלוקת הכוח בחברה.

כיוון שכך, יַזמי מיתוס צריכים לייצרו (לתכנן את העלילה, לקבוע את גיבוריה, ולתכנן את דרכי הצגתה ואת שיטות הנחלתה לקהל), ולייחד לו מקום חשוב בתודעת הקהילה – באמצעות מנגנוני הקהילה (חינוך, מסורת, מנהיגים וכיו"ב). אחר שמיתוס מעוצב, יש להחדירו לדעת הקהל, ואחר שנקלט בה – להמשיך לטפחו על-מנת לשמור על מקומו בתודעת הקהילה. לעניין הזה יש חשיבות רבה, כיוון שמיתוסים רבים נאבקים עם המיתוס החדש על מקומם בתודעת הקהילה, ומיתוס, שאינו נשמר, יוחלף על-ידי מיתוסים, שיזמיהם דואגים לקדמם.

בין השאר, המיתוס מתקבע באמצעות גיבור, או חבורת גיבורים (במובן התיאטרלי של המונח), היוצרים את הדרמה, המובנית בסיפור העלילה. הגיבורים הללו מייצגים את הקהילה – בנוסף להיותם דמויות, המדגימות תקן – נורמה של התנהגות.

כאמור, מיתוס הנו עלילה מן העבר, המתווכת בין סדר-היום הפוליטי העכשווי לבין ההיסטוריה של בני הקהילה. כתוצאה מכך, יש למיתוס משמעות פונקציונאלית: הוא מכתיב תקן להתנהגות נאותה, שתשמר את הקהילה, ותטפח את ערכיה. כך, משמר מיתוס את עבר הקהילה – ללא שום קשר לסוגיה העובדתית (היה, או לא היה) באמצעות מה שאמיל דורקהיים קרא, "פולחני הנצחה".³

המיתוס הציוני, גבורה, נועד, בין השאר, לשמש את בניין החומה הגדולה, שבנו אבות הציונות, כדי שתבדיל בין היהודי הגלותי לבין היהודי החדש, שה"צבר" המיתולוגי מייצגו. כך, מייצרת הציונות גיבורים יהודיים בארץ-ישראל – כאנטיתזה ליהודי הגולה, שמצוירים כסבילים (כפי שהוצגו במיתוס הציוני-ישראלי אחרי השואה – "הלכו כצאן לטבח") – ומוכיחה קבל עם ועולם, שבארץ-ישראל קם העם היהודי, מתחדש, מתיישב, מתנרמל, הופך לעם יצרני, וממשיך את מורשת אברהם אבינו, גיבור החיל, את דרכו של יהושע בן-נון, כובש ארץ כנען, ואת מסורת שאר גיבוריו המיתיים של העם היהודי מאז ועד עתה.

בעקבות סיוון,⁴ ניתן לומר, כי ההבדל בין היהודי הגלותי לבין הישראלי – היהודי החדש בארץ-ישראל – מתמצה בהבדל בין תפילת יזכור הדתית-מסורתית לבין התפילה המודרנית, החילונית-ממלכתית באותו השם, שכתב-עיבד ברל כצנלסון, ושימשה שנים את המוסדות הממלכתיים במדינת ישראל בטקסים רשמיים.⁵

ביטוי מיטבי להיסטוריוסופיה של המיתוס גבורה ניתן במברק, שכתב אלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר, ללוחמי חיל האוויר ולצוותי הקרקע ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים:

• "האויב המצרי המשתחץ והמתגרה הניף ידו עלינו לכלותינו. לחיל האוויר – אגרופו הקמוץ של צה"ל – ניתן הצו. המראנו לקרב. החלה החוליה השלישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית.
  
  החוט המשולש 1948-1956-1967 לא יינתק.
  
  שוב חברו עלינו אויבינו מכל עבר.
  
  רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב. גבורתם בת-האלמוות של לוחמי יהושע בן-נון, גיבורי דוד המלך, המכבים ולוחמי מלחמת הקוממיות ו[מלחמת] סיני תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות-רוח להלום באויב המצרי, המאיים על ביטחוננו, עצמאותנו ועתידנו. במיגורו המוחץ, נבטיח שלום וביטחון לנו, לבנינו ולדורות הבאים.
  
  טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה.
  
  השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור"⁶ [ההדגשות שלי – אב"ץ].

באותה הרוח, אמר ב-31 במאי 2006 אלוף יאיר נוה, אז מפקד פיקוד המרכז: "הדורות מתחלפים, והתברכנו בבנים טובים ובנכדים טובים, שממשיכים להילחם". נוה אמר זאת בטקס הענקת צל"שים לשלושה לוחמים בגדוד הצנחנים 890, שפעלו באוקטובר 1956 בפעולת התגמול בקלקיליה.⁷ דבריו משקפים היטב את האתוס הישראלי-ציוני. הדברים הללו בולטים גם בספר, בעוז רוחם, המרכז את סיפורי הגבורה הרשמיים.⁸ על עטיפתו האחורית של הספר נכתב:

• "שנים אחדות לאחר שואת יהודי אירופה קמה מדינת ישראל...
  
  תולדות המאבק להקמתה ולקיומה שזורים במעשי גבורה מופלאים. דומה, לעיתים [כך!], שאין להם אח ורע בכל פרקי ההיסטוריה הצבאית העולמית" [ההדגשות שלי – אב"ץ].

האם טענה מופרכת זו, שהדגשתי בציטוט לעיל, נבדקה? נראה, שהנה בגדר מופע נוסף של דמגוגיה לאומנית צרופה מסוג, "אין כמונו". ועטיפת הספר הרשמי⁹ ממשיכה לקבוע:

• "גילויי גבורה אלה, שורשיהם נעוצים אי שם בין דפי סיפורי המקרא, בקרבות המכבים, במלחמות היהודים ברומאים, במרד הגטאות, ובמאבק המחתרות [כך! ההדגשות שלי – אב"ץ] בתקופת המדינה שבדרך".

למרות ההמשכיות, המוקרנת במפורש מאזכור מופעי הגבורה היהודית לדורותיה – שימו לב להתנגדות בין "שואת יהודי אירופה" ל"קמה מדינת ישראל" (בפסקה הראשונה) ובין אזכור השואה לבין "מרד הגטאות" (פסקה שלישית). ועוד:

• "מסורת הנהגת העיטורים בצה"ל כביטוי להוקרה ולכבוד שהעם רוחש לגיבוריו החלה כבר במלחמת העצמאות...
  
  ... לא רק העיטור כי אם רוח האדם, היא המקופלת בדפי ספר זה, שהוצאתו... היא רק המעט שיש בידנו כדי לבטא את התודה, ההוקרה והכבוד שאנו חבים ורוחשים לגיבורים שלנו" [ההדגשות שלי – אב"ץ].

ה"צבר" הלוחם הוצג בציונות החילונית – ובעיקר, בזרם הסוציאליסטי שלה, אך גם בזרם הרוויזיוניסטי – כתחליף הראוי לבחור הישיבה, שסימל את העולם היהודי ה"ישן" בגולה.¹⁰ שני אבות-הטיפוס נוגדים זה את זה, ומסמנים את קצוות המִנעד בספקטרום היהודי. שיאו של העימות הטראגי, שראשיתו בשלילת הגולה, נמצא בכותרת התפֵלה – יום השואה והגבורה. כאילו לא די היה לציין את השואה, וכאילו לא הייתה גבורה אדירה בעמידת היהודים, שנותרו נטושים ללא הנהגה, על נפשם. נוצרה כאן הפרדה, שלא הייתה מעולם, בין אלה "שהלכו כצאן לטבח" לבין מי שלחמו. ואת ההפרדה עשו מי שעמדו מהצד, וכמעט לא נקפו אצבע – לפני מלחמת העולם ובמהלכה – למען אחיהם הנטבחים, ולא פתחו את לבבותיהם לאמצם אליהם ולקולטם אחרי המלחמה.

לכאורה, הצבע הצהוב של עיטור הגבורה נזכר בהגותו של הרצל¹¹ – אך כיום (וגם בעת חקיקת חוק העיטורים ויישומו) הייתה השואה לנגד עיני מקבלי ההחלטות. אלוף (מיל.) אפרים בן-ארצי, יו"ר הוועדה, שקבעה את צורת העיטורים, הסביר, שהרקע לקביעת הצבע הצהוב לעיטור הגבורה אחר, קודם יותר:

• "בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבורה הגבוה ביותר בא כמשקל-נגד לניסיון להטיל קלון בצבע הזה על יהודים מאז המאה השביעית... [ו]הרצל... [כתב] כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב".¹²

דן רייזינגר, מעצב העיטורים, לא ידע על דברי ד"ר הרצל, אך היה מודע לטלאי הצהוב בשואה, כיוון שענד אותו כילד ביוגוסלוויה. "צהוב עבורי זה השואה...", הוא קבע.¹³ אין תימה שגרסת רייזינגר (ולא גרסת בן-ארצי) קנתה שליטה בדעת הקהל.

ה"גבורה", שהוצמדה כתותב ל"שואה", נועדה כביכול להעניק נימה – סיומת – חיובית לאירוע הנורא בתולדות עמנו ובהיסטוריה האנושית; ולמעשה, מגמדת אותו. אך היא יצרה את ההנגדה המצופה בין הגלות (השואה היהודית) לבין ההתחדשות הציונית (גבורה ישראלית).¹⁴ לתגבור ההנגדה, ייצרו מיתוס שקרי, שרק חניכי תנועות הנוער הסוציאליסטיות הניפו את נס המרד בגטאות. לשם כך, הדירו כל סיפור מביך, שפגם במונופול המפלגתי על הגבורה – למשל, השתתפות אנשי תנועת "בונד" האנטי-ציונית במרד וארשה ופעילות ה"ארגון הצבאי היהודי" (אצ"י – ZZW) הרוויזיוניסטי בראשות פאוול פרנקל במרד בגטו וארשה.¹⁵ לגבורה – כמו לניצחון – יש משמעות מאגית בעת עימות אידיאולוגי.

• "...ניצחון [בכדורגל של קבוצת "הפועל"] נחשב באותם הימים לניצחונו של המעמד [הפועלי] כולו וכן גם תוגת ההפסד".¹⁶

אם הגיבור "משלנו" – אזי האידיאולוגיה שלנו מאוששת במעשיו, בגבורתו ובאישיותו. כשם שניצחון ספורטיבי (למשל, במשחקים האולימפיים) נתפס כזירה נוספת ב"מלחמה הקרה"; וזכור היטב המתח, שגאה במשחקי הגמר האולימפיים בכדורסל בין נבחרת ארצות-הברית לבין נבחרת ברית-המועצות (או יוגוסלביה). הניצחון הספורטיבי נתפס כניצחון הרוח – כלומר, מוכיח את צדקת הרעיון והדרך; ולכן, הועצם, והפך במחצית השנייה של המאה העשרים לעיקר המשחקים האולימפיים.

הציונות ומדינת ישראל נדרשו לנצח. זה אינו רק כורח צבאי, שמכתיבה המלחמה הטוטאלית באויב הערבי (או באויב הבריטי לפניו), שמנסה להפריע לעצמאות ישראל, אלא צורך אידיאולוגי במסגרת התוכנית הציונית לבינוי אומה יהודית בארץ-ישראל. ניצחון צבאי משמעותו – מעבר ליוקרה, לשרידות ולהרתעה – שהציונות צודקת. ואם אפשר, מוטב לשלב ניצחון וגבורה.

לעניין הזה הוחדרה השואה, כשבשנת ה'תש"ל – 1970 חוקקה הכנסת את חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל [להלן – חוק העיטורים],¹⁷ כדי לחלקם בראשונה ביום העצמאות ה-25 של המדינה (ה'תשל"ג – 1973). לפי סעיף 9 בחוק העיטורים, "הממשלה, לפי הצעת שר הביטחון, תקבע את צורת העיטורים", והיא קבעה, שסרט עיטור הגבורה (הבכיר בעיטורי צה"ל) ואות עיטור הגבורה (פס, הנענד על מדים רגילים) יהיו בצבע צהוב – היפוך מכוון של הטלאי הצהוב הנודע לשמצה.¹⁸

רובד אחר בהנגדה "בינינו" לבין ה"אחרים" – הוא העימות בין ישראלים לבין ערבים. גם כאן יש לצדקת המאבק חשיבות עליונה. לא רק ש"אנחנו" מנצחים, אלא שאנו יפים, טובים וצודקים; ומבחינה זו, האויב – הערבים – הנו היפוכנו המוחלט.¹⁹ שוב, זו מערכת עימותית, והגבורה הנה אמצעי להוכחת צדקת דרכנו, כשם שפחדנות האויב הנה סמל לנחיתותו הערכית, המובילה לתבוסתו. לקונסטלציה זו צפויה בעיה ניכרת כשהחייל הערבי לא הגשים את ה"ציפיות" ממנו (למשל, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים), ולחם בגבורה ובנחישות, ואפילו הביס לא-אחת כוחות ישראלים, שתקפו את מערכיו, והניסם.

במאמר הזה, אבדוק את השפעת הצורך החיוני בניצחון ובגבורה על שכתוב ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל באמצעות מערכת הציונים לשבח [להלן – צל"שים] והעיטורים, שמעניקה מערכת הביטחון, ובאמצעותם על מורשת הקרב של היחידות בפרט ושל הצבא ככלל. תוך כך, אתאר כיצד משמשים צל"שים ועיטורים [להלן – עיטורים] כמשאב חשוב במערכת הצבאית – הן ברמת היחידה, ברמת הפרט וברמת הכשרת הלוחמים והמפקדים.

המערכת הצבאית מגייסת משאבים – אנושיים וכספיים – הדרושים לפעולתה התקינה מן החברה האזרחית. כדי להצליח בגיוס המשאבים, המערכת הצבאית מנסה לייחד לעצמה את העיסוק בביטחון – כתחום מומחיותה הבלעדי (מעבר להגדרה הוובריאנית של המדינה כבעלת מונופול על הפעלת כוח בתחומי ריבונותה). כפי שאפשר להיווכח בשיר, "צו קריאה", ששרה בשנות החמישים להקת "בצל ירוק":

• "בעוד שעה אחזור, בעוד שעה
  כשאצלצל פתחי לי את הדלת
  קראו לי פתאום, כרגיל
  אמרו רק לשעה, רק לשעה
  והם ודאי יודעים מה שאומרים
  באמת, רק לשעה
  לאן? איני יודע
  
  הרי ידעת תמיד אפשר לקרוא
  ...
  בעוד שעה אחזור, בעוד שעה
  חדלי, הבט בי בעיניים אלה
  הרי אני הולך רק לשעה
  כך בפירוש אמרו לי..."
  [ההדגשות שלי – אב"ץ]²⁰

השיר, "צו קריאה", מדגיש את העובדה, כי הרשויות (כלומר, מערכת הביטחון) יודעות ואחראיות. בכך מתעצב מעמדה של מערכת הביטחון. ניתן להגדיר זאת כמיצוב (positioning), או כמסגור (framing), שכוונתם לשמר את מעמדה הבכיר של מערכת הביטחון ואת המונופול שלה על הידע הביטחוני. לא רק שידע הוא כוח – כגרסת בייקון – אלא שלאחרים אין היכולת לרדת לעומק העניין. כלומר, רק למערכת הביטחון יש היכולת לדעת את המידע הביטחוני ולהבינו.

לדברי אלמוג, 1993, את המנהיגות הגיבורה הישראלית מסמלת הקריאה, "אחריי!" והשילוב – לוחם מקצועי, מוסרי ואליטיסטי, שהלחימה אינה מקצועו, אלא שליחותו, דרכו לשרת את האומה. המנהיג הצבאי העברי הנו מקור הניצחון על האויבים המרושעים, והוא מסמל את ההבדל המהותי בינינו לביניהם.

שפע עיטורים למפקדים נועד לתגבר את המיתוס הזה. לא רק שהמפקדים גיבורים ובעלי תכונות אידיאליות – הם גם ממצים באישיותם ובמעשיהם את היכולת להבין את המערכת, ולהתנהג בהתאם לצורכי המערכה. יתר על כן, רק להם יש הכישורים לעשות זאת.

המיתוס, "גבורה", והמיתוס, "הבן הנבחר", מתגברים את התביעה הביטחונית למונופול על הידע הביטחוני ועל פרשנותו. לעומת זאת, מיתוסים אחרים, שהתפתחו עקב כישלונות במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במערכת שלום הגליל, במלחמות בדרום לבנון ובמלחמת לבנון 2, חותרים תחת המונופול, שתובעת לעצמה מערכת הביטחון. לדוגמה – המיתוס "מחדל" והמיתוס "הפתעה מודיעינית" (תוצרים מאפיינים של מלחמת יום הכיפורים) מאיימים על המונופול הזה על הידע הביטחוני ועל פרשנותו.

כך כתב רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל, בהקדמתו לספר, בעוז רוחם, שריכז לכאורה את סיפורי הגבורה לקראת שנת החמישים למדינה:

• "סיפורי הגבורה שקובצו בספר הזה, אינם רק סיפורם של יחידים... אלא הוא גם סיפורן של יחידות... של מבצעים וקרבות מורכבים; הספר [בעוז רוחם] כולו הוא סיפורה של חברה הנלחמת חמישים שנה על זכותה לחיות בביטחון" [ההדגשות שלי – אב"ץ].

מרשימה מאוד העובדה, שהרמטכ"ל – נצר למשפחה מהיישוב הישן בחברון – התעלם מהמאבק על ביטחון "היישוב" ולהקמת המדינה; ולעניות דעתי, גם זה אינו בשגגה. וממשיך ליפקין-שחק:

• "גבורה איננה נמדדת רק בתוצאת הקרב, בהשלמת משימה ובניגוף [כך!] האויב. גבורה גם איננה היפוכו של הפחד. גבורת האדם היא בראש ובראשונה ביכולתו להתגבר על הפחד, להעמיד את טובת האחר, החבר, המשימה והכלל לפני או במקום שלומו וטובתו-שלו...
  
  זכות גדולה נתגלגלה לכם שזכיתם ועוטרתם. במעשיכם... הטבעתם חותם במורשת הישראלית, זכיתם אתם וזכתה החברה בכם שהשארתם רישומכם על האתוס הלאומי, תרמתם לעיצובו. הדור הצעיר, עתידנו, מביט בכם ושומע את סיפורי מעשיכם. גם מן הסיפורים הללו, כמו מאבני הדרך האחרות שעושות מדינה חזקה וטובה, הם ישאבו חינוך וכוח. חברה זקוקה לסמלים, ואתם מבלי שהתכוונתם ובעל-כורחכם, הפכתם לסמלים לבנינו ולדורות הבאים..." [ההדגשות שלי – אב"ץ].

מדברי ההקדמה של הרמטכ"ל עולה, כי הצבא רואה במעשי הגבורה, שזכו לעיטורים, משאב חינוכי, שיתדלק את המשך המאבק הקיומי של המדינה. כלומר, מורשת הגבורה הנה ערך חשוב בתפקוד הצבא ובעבודתו החינוכית – משום ש"חברה זקוקה לסמלים".

לפיכך, היינו מצפים, שספר כזה יהיה מדויק ולא רק מכובד, ומלא – גם אם הוא כולל רק ארבעה משבעת העיטורים הרשמיים בצה"ל (וזו החלטה תמוהה ביותר של המערכת הצבאית); ולא היא. בספר ובאתר המחשב של צה"ל,²¹ המאפשר גישה אלקטרונית למקבץ העיטורים, חסרים פריטים רבים. יתר על כן, קשה להבין עוד החלטה תמוהה של מערכת הספר בצה"ל – להשמיט ממנו (ומהאתר הרשמי) מאות מקבלי שלושה צל"שים (אלוף, מפקד אוגדה ומפקד חטיבה) בכל שנות המדינה.

עיטורים חריגים במערכת הצבאית. לכאורה, מצפים מחייל/מפקד, שיעשה בכל מאודו למען בטחון המדינה, ואף יקריב את חייו למענה – בהתאם לשבועתו עם חיולו. מאפיינים מאוד לגישה זו הנם דברי אדמירל הוראשיו נלסון לאנשיו לפני הקרב בטרפלגר: "אנגליה מצפה מכל אחד שיעשה את חובתו". כלומר, האומה מצפה מחייליה להקרבה עילאית, אלטרואיסטית. זו רוח הדברים, למשל, בשיר, "הנה מוטלות גופותינו" לחיים גורי:

• "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה...
  
  לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה...
  
  עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם..."²²

גורי, שנמצא באותם הימים בשליחות באירופה, לא הכיר את סיפור הקרב, ולא התעסק בפרטיו הטאקטיים. הוא נתלה בקרב הל"ה כדי לתאר גבורת דורו, שתישא את אמירתו החריפה, שקיבעה את המיתוס, ולא עסקה בפרטי הקרב ובניתוחו. "לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה" – קובע המשורר, ואינו מעלה על דעתו אפשרות, שהנופלים נשלחו בחוסר-אחריות למשימתם האחרונה. "עשינו ככל שנוכל ..." – אומר המשורר בשם הנופלים, וחותם את הוויכוח באִבו. יתר על כן, השימוש בלוחמים שנפלו על הגנת המולדת ובשליחותה מקובל למדי (ראו, למשל, את השירה סביב יוסף טרומפלדור וחבריו, שנפלו בתל-חי. בשיר "בגליל בתל-חי" לאבא חושי, אומר המשורר בשם הנופלים, "לכו בעקבותיי!"²³).

בחברה אבירית, אין משמעות לעיטורים, שכן האבירים נבחרו לתפקידם עקב מעלותיהם, ובבחירתם עוטרו במעלת גיבורים, המוכנים להקריב את חייהם למען האידיאל. כלומר, ההוקרה נמצאת בעצם השתייכותם למעמד האבירים (ליחידה, לחיל וכו'). כך, למשל, כותב אברהם שטרן "יאיר" בשירו, "חיילים אלמונים":

• "חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,
  ...
  לא גויסנו בשוט כהמון עבדים
  ...
  חלומנו: למות בעד עמנו!" ²⁴
  
  או בשירו, "השבועה":
  
  "הריני נשבע שבועת-אמונים
  למולדת, לעם, לחירות.
  נשבע להקריב המצפון, החיים,
  לציית, וללחום, ולמות!
  ...
  לחיי האומה בעתיד.
  בדמי על אדמת-ישראל להגן;
  בחיי – על חיי ישראל"²⁵

מול הגישה האבירית ניצבת גישה אחרת – הגישה המינהלית, המאפיינת צבאות עממיים, שגויסו בגיוס המוני. הלוחם בצבא העם אינו נבחר, אלא מגויס כחלק מהמון (בניגוד לקצונה, שעוברת מיון והכשרה). לכן, צריכים לטפח את הנעתו באמצעים שונים (מדים מפוארים, תנאי שירות, דרגות ופרסים/עונשים על התנהגות חריגה). עיטורים וצל"שים – בניגוד להעלאה בדרגה (שיכולה להיות לה משמעות כלכלית, או בתחום ההטבות החומריות) – הנה הוקרה סמלית. תורת הניהול עוסקת רבות בהנעת עובדים באמצעות פרסים/עונשים חומריים וסמליים כאחד. לא ניכנס לתוך עומקו של הדיון – פרט לציון העובדה, שבצבאות פוסט-מודרניים, שעברו משלב הגיוס ההמוני ("צבא העם") לשלב צבא המתנדבים השכיר (AVF), עולה חשיבות ההנעה כאמצעי לגיוס, לשמירת הכוח (retention) ולהארכת ההתנדבות (חתימה נוספת). ואין לנתק בין הנעות חומריות (משכורת, דרגה, תנאי שירות וכיו"ב) לבין הנעה סמלית (הוקרה, הזדהות, רוח היחידה וכיו"ב). מחלוקת נוספת הנה לגבי משמעות העיטורים – האם ניתן ללמוד מהענקת העיטורים דבר על אישיותו של גיבור. לפי ראובן גל, מחקר המעוטרים בצה"ל אינו מאושש השערה זו.²⁶

כאמור, בצה"ל הונהגו עיטורים רק במלאת לו עשרים וחמש שנה – כיוון שדוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, התנגד להנהגת אותות הצטיינות בצבא. לדברי תא"ל (מיל.) יצחק פונדק – מג"ד 53 ב"גבעתי", שקודם במהלך מלחמת הקוממיות למח"ט 9 "עודד" – מינה אותו רא"ל יגאל ידין, הרמטכ"ל, לרכז את עבודת הוועדה המטכ"לית, שתעניק אותות הצטיינות לחיילים, לאחר ששר הביטחון החליט, "להעניק רק 12 אותות גבורה... חייל עברי אינו זקוק למדליות [קבע בן-גוריון], אך לכבודם של 12 שבטי ישראל, מן הראוי לבחור את המצטיינים ביותר במלחמה, וכל אחד מהם ייצג את אחד השבטים [ההדגשות שלי – אב"ץ]".²⁷

כלומר, המספר השרירותי אינו מייצג את שתים-עשרה חטיבות צה"ל במלחמה – כנהוג לחשוב (שהרי בצבא היו גם יחידות מטכ"ליות, חיל אוויר וחיל ים), וגם אינו יחסי לכמות ההמלצות. הייתה בו תפיסה של שיבה למקורות, המתאימה לראייה ההיסטורית של בן-גוריון – כפי שהתבטא שהתבטאה לימים ביחסו הפומבי לתנ"ך – ולתפיסתו את הערך, "שוויון". אין פלא, שהתואר לגיבורי תש"ח נקבע – "גיבור ישראל" (יתכן כפרפראזה על "גיבור ברית-המועצות", כפי שמציע דוד סלע).

הוויכוח על העיטורים בצה"ל דומה מאוד במִתארוֹ לוויכוח על הנהגת דרגות בצה"ל. גם שם הייתה התנגדות עקרונית-אידיאולוגית – בשם הערך "שוויון" – להבדלה בין חיילים באמצעות דרגות; ואכן, בתחילה היו בצה"ל רק דרגות מעמד: קצין, מ"כ וחייל – כמסורת "ההגנה" – לעומת אצ"ל (אך לא בלח"י), שבו פותחו דרגות, כיוון שזאב ז'בוטינסקי הושפע מאוד מניסיונו כקצין בצבא הבריטי.

הדיונים על הנהגת האותות התחילו (די סמלית) כשבן-גוריון פרש מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון.²⁸ הדיון בעניין נפסק (כנראה, עם שובו של בן-גוריון למשרד הביטחון), והתחדש רק לקראת אמצע שנות השישים (שוב – רק לאחר עידן בן-גוריון), והבשיל לכדי חקיקה בכנסת בסוף שנות השישים.

בהתאם לחוק העיטורים, עוטרו רטרואקטיווית חלק ממקבלי הצל"שים מתש"ט-תשל"ג. סעיף 20 א'(2) בחוק העיטורים קובע, ש"אות גיבור ישראל", שהוענק לשנים-עשר לוחמים ומפקדים על מעשיהם במלחמת הקוממיות, יומר לעיטור הגבורה. לגבי שאר הצל"שים – קבעו שר הביטחון והרמטכ"ל, כי ועדה מיוחדת תקבע את ערכם היחסי, ותדרגם. כך, ביום העצמאות תשל"ג, לאחר עבודה קשה של הוועדה, העניקו בטקס פומבי עיטורים למאות לוחמים ולשאירי הנופלים והנפטרים מביניהם. במקביל, נערך טקס חסוי לעיטור אנשי צוות אוויר ואנשי מודיעין (עד היום מוטל חיסיון על כמה מקבלי עיטורים, ושמם מופיע – אם בכלל – בספר, בעוז רוחם, בראשי-תיבות בלבד. ראו להלן). בנוסף, מקנה פקודת מטכ"ל 33.0807 לרמטכ"ל זכות לתת אות הערכה ליחידים, על תרומתם לבטחון המדינה:

אות ההערכה נענד על המדים – כמו עיטור.²⁹ למיטב ידיעת המחבר, צה"ל לא פרסם מעולם רשימה מלאה של מקבלי אותות ההערכה הללו, ומתי הונהגה חלוקתם. בשנת 2004 ניתן אות הערכה לאל"ם אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, לאחר שנהרג בהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה" בשמי טקסס. בשנת 2005 ניתנו אותות הערכה (לאחר נפילתם) ליצחק בואניש, לאלכס דוכן ולאלכס צביטמן, חברי כתת הכוננות של קריית ארבע, ולאליהו ליבמן יבל"א, קצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון – על פעולתם בפיגוע ב"ציר המתפללים" בחברון. פקודות מטכ"ל מקנות למפקדים הזכות להעניק מכתבי הערכה – אך הפקודה אינה קובעת האם זה מקצה שיפורים לגבי מי שדחתה ועדת העיטורים, או שאין צורך לקבל את אישורה להענקתם.

מפקד היחידה רשאי להביע הערכה לחייל או ליחידות משנה באמצעות מכתב הערכה שיימסר להם על מעשה או על התנהגות הראויים להערכה, שאינם מגיעים כדי הענקת עיטור או ציון לשבח.³⁰

סעיף 20 א' (1) בחוק העיטורים קובע, שההערכה מחדש תיעשה רק לגבי צל"ש רמטכ"ל, ואילו מרבית הצל"שים, שניתנו עד מלחמת ששת הימים, היו של אלופי פיקודים. לגבי חלק גדול מהצל"שים שהעניק הרמטכ"ל – בעיקר, בשנות החמישים, בתקופת פעולות התגמול ובמלחמת סיני – החליטה ועדת העיטורים להמירם לעיטור העוז.

קשה לקנא בוועדת העיטורים, שהמירה את הצל"שים לעיטורים. אנשיה נחשפו ללחצים של גורמים שונים – קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, קציני חיל ראשיים, יחידות, משפחות שכולות ואפילו עיתונאים עסקו בקידום עניינים של בעלי צל"שים, של יחידות ושל חילות. בסיכומו של דבר, זכו בעיטורים גם כאלה, שלא קיבלו צל"ש רמטכ"ל. אבל רבים נותרו ללא עיטור.

יש מחלוקת על הנתונים – הרשמיים והלא-רשמיים – לגבי כמות הזכאים לעיטורים. המחקר השווה נתונים של ועדת העיטורים בשנת 1974, נתונים מבעוז רוחם (השונים מהנתונים באתר המחשב של צה"ל) ונתונים, שאסף סא"ל (מיל.) ד"ר עפר דרורי באתר הגבורה, שהקים ומנהל באינטרנט.³¹ מבדיקה של המחבר נראה, כי דווקא אתר הגבורה הפרטי ולא נתוני הצבא קרוב יותר לאמת בעניין הזה,³² והדבר תמוה. לכאורה, תפקיד הצבא לשמר את מורשתו, ובתוכה הצל"שים והעיטורים.

אחרי מלחמת הקוממיות, הוענק "אות גיבור ישראל" לשנים-עשר לוחמים. מאז מעניק צה"ל צל"שים ועיטורים לאנשיו – ברמות שונות של תכיפות, שאין לה כל קשר לפעילות הקרבית של צה"ל. פירוט של העיטורים, שהעניק צה"ל עד כה, לפי כל שבעת סוגי העיטורים האישיים ולפי עיטורים יחידתיים, נמצא באתר הגבורה של דרורי.

לצורך הדיון, אציין, כי בהשוואה לרשימות של דרורי ושל המחבר, לוקים המקורות הרשמיים – אתר המחשב של צה"ל והספר בעוז רוחם – בחסר; והדבר אומר דרשני. אי-אפשר להסביר זאת במגבלות ביטחון שדה. אם, אכן, יוצרים הגיבורים מורשת וערכים – כדברי הרמטכ"ל ואחרים בהזדמנויות שונות – שצריך ללומדם וללמדם, העבודה מתחילה בשימור סיפוריהם. כבר ציינו לעיל, שמאות רבות של סיפורי גבורה, שזכו לצל"שים ממח"טים במלחמת הקוממיות, נעלמו, וכנראה לא יוכלו לשחזר את מרביתם. יתר על כן, כשהחליט הצבא להעניק את "אות גיבור ישראל" (לקראת "יום הצבא" ביולי 1949), נקראו היחידות להגיש את המלצותיהן. כפי הידוע, הוגשו אלפי המלצות, וראש הממשלה ושר הביטחון נדהם מההצפה, ודחה את כולן. היחידות נדרשו להגיש מחדש את המלצותיהן, ומהן אושרו רק תריסר. מרבית ההמלצות – בשני הסבבים – אבדו, או הושמדו.³³ יתר על כן, אין פונדק מתייחס בפירוט לפרשה זו שכהוא מתאר את פעולת ועדתו בספרו האוטוביוגרפי.

בנוסף, אין צה"ל משמר את הצל"שים, שהעניקו מח"טים, מפקדי אוגדות ואלופי פיקודים עד מלחמת ששת הימים. חלק מהעיטורים הללו אפילו לא הועברו לעיון ועדת העיטורים, שכונסה במיוחד בשנת 1973, כדי להמיר את הצל"שים לעיטורים; ולכן, לא שודרגו. למיטב ידיעתי, אין צה"ל וחילותיו שומרים את מורשת הצל"שים הללו.³⁴ כלומר, צה"ל נוטש את המשאב החיוני הזה, וחלקו כבר נגוז. זה היבט אחד של היחס המזלזל של צה"ל במשאב האנושי, המופקד בידיו.

יחסית לשישים וחמש שנותיו, העניק צה"ל מעט מאוד עיטורים – פחות מעשרים וחמישה עיטורים בשנה בממוצע – וקצת יותר מצל"ש יחידתי בשנה בממוצע. הדבר אינו נבע ממיעוט מעשי גבורה, או ממחלוקת על הערכתם, אלא מליקוי בסיסי בתפיסת העיטורים בקרב מפקדי צה"ל, שחובתם להמליץ על חייליהם לעיטורים בפני מפקדות ממונות. כתוצאה מכך, השתרשה בצה"ל תפיסה ממעיטה וקמצנית, שאינה מרבה להעניק עיטורים – למרות חשיבותם כתגמול ערכי ביותר ורב-ערך יוקרתי לחיילים.

בנוסף, התפתחה גישה מעניינת למדי, שיש להעניק עיטורים רק להרוגים³⁵ – אולי כחלק מנחמת המשפחה השכולה (או כדי למנוע ויכוחים ורוח רעה ביחידה לאחר מכן³⁶). גישה אחרת קובעת, שהמרחק בין צל"ש להורדה לדרגת טר"ש קטן ביותר. כלומר, באותו הינף-היד יכלו להעריך, כי אין המדובר במעשה גבורה, אלא בטיפשות גמורה ובהתנהגות נמהרת, שסיכנה חיי חיילים. גישה רווחת רואה בכל מערכת הצל"שים שקר ממוסד.

"מה לעשות... כדי לקבל ציון לשבח צריכים הרוגים או אסון" – מצטט מייק אלדר קצין בכיר בחיל הים. דברי הקצין נאמרו לאחר שדחה את ההמלצה להעניק צל"ש ליחידת הנחתות, שאלדר פיקד עליה, על מעשיה בנחיתה בשפך הנהר אוואלי בדרום לבנון במערכת שלום הגליל.³⁷

עיטור נועד להעריך מעשים יוצאים מן הכלל של חיילים ושל מפקדים – לרוב, תוך חירוף-נפשם – לטובת הכלל. לרוב, המדובר בהעמדת "טובת האחר, החבר, המשימה והכלל לפני או במקום שלומו וטובתו-שלו..." – כפי שהגדיר ליפקין-שחק לעיל. כלומר, אלטרואיזם צבאי, שבו המשימה, היחידה והמדינה מקבלות עדיפות עליונה – אפילו על פני חיי החייל/מפקד.

כשאירע מקרה כזה, מציין המפקד את פקודו (חייל, או מפקד) לשבח בפקודות-היום שלו. מכאן מקור השם המוזר למוסד הצבאי הזה – גם באנגלית (citation).

חלק מההוקרה לחייל/מפקד הנה העלאה בדרגה, אך זו מוגבלת על-ידי היצע התפקידים ופקודות הצבא.³⁸ עיטור (מדליה), המוצמד לחזהו של איש צבא, מציין בפני כל את הישגיו האישיים – לא פחות מאשר דרגתו. אדרבא, עיטורים, סמלים ואותות מערכה מלמדים הרבה על קורות חייו של איש הצבא ועל ההערכה, המגיעה לו בגין הישגיו. לפיכך, קבעו פקודות מטכ"ל בזמנו, כי כל איש צבא חייב להצדיע – ללא קשר לדרגתו – לבעל "אות גיבור ישראל", ללא כל קשר לדרגתו.

מאז ומתמיד מופיעה גבורה בערכי הלחימה כבסיס חיובי לחיילוּת טובה, וגם למפקד לא תוכל להזיק. ראו, למשל, את רשימת הגיבורים של דוד המלך, המסכמת את מלכותו: "ואלה שמות הגיבורים אשר לדוד יושב בשֶבֶת תחכמוני...".³⁹ לגבורה – כמו לכל ערך – יש מופע מזיק (דיספונקציה): היא עלולה להחליף מחשבה ותכנון, הנדרשים ממפקד. כפי שמייחסים למפקד בכיר בחיל השריון, שאמר בתחקיר על אחד מקרבות הגבורה בפיקודו, "היינו טיפשים. לכן, היינו צריכים להיות גיבורים". שאול זיו, שפיקד על שייטת 13 במלחמת יום הכיפורים, הביע זאת כך:

• "המבצעים הכי טובים הם אלה, שלא הוענקו בעקבותיהם ציונים לשבח. כאלה מוענקים רק אחרי שיש דם ופצועים ומבצעי גבורה, שבהם צריך לתקן ליקויים תכנוניים. מבלי לזלזל במקבלי צל"שים, אני אוהב מבצעים נקיים".⁴⁰

כפי שניסח זאת מיכה בן-ארי קפוסטה, מפקד נועז בצנחנים בעל ניסיון קרבי עשיר:

• "המנצח הוא מי שלא נשבר ... פה גם המקום למעשי גבורה, מפני שבמקום שהכול הולך לפי התוכנית אין צורך בגיבורים; במקומות שבהם יש תקלות, שגיאות הפתעות, שם מתגלים הגיבורים שמצילים את המצב ומסייעים לניצחון".⁴¹

יתר על כן, העובדה, שהנחלת ערכים בצבא נמצאת בתחום האחריות של קציני החינוך יוצרת השקה מסוכנת בין מורשת הקרב של יחידות (עניין של יחסי ציבור) לבין ערכי הלחימה (רוח הצבא), המונחלים לחיילים בהכשרתם, ובעיקר לצוערים בקורסי קצינים.

עיטורים הנם תגמול לא-חומרי. הם נחשבים לתמורה הולמת ועתירת-יוקרה על מעשים חריגים, שעשו מפקדים וחיילים. כוחם הרב נובע מהיותם גלויים לכל (חוץ מאשר בעשרים וחמש שנותיו הראשונות של צה"ל, כשלא הנפיק עיטורים לאנשיו). מעניין לציין, כי למרות שבצה"ל לא היו עיטורים על גבורה, נודעו רק חלק מסיפורי הגבורה, והפכו למצרך שימושי מאוד – בעיקר, לאחר מלחמת ששת הימים.

יתר על כן, עיטורים נחשבים למשאב במערכת הצבאית. עיטור עשוי להשפיע לטובה על קידום בדרגה ובתפקיד של איש צבא ועל יוקרת יחידה. יכולים לטעון, כי ריבוי עיטורים בצבא יכול להביאו לשחיתות, כיוון שמפקדים וחיילים ירצו רק ביוקרה, הנלווית לעיטור.

כלומר, מבחן התוצאה: כל עוד שבסופו של דבר פעולת אנשי הצבא משרתת את הכלל, היא מצדיקה את שאיפתם ליוקרה ולקידום.

יחד עם זאת, קשה להתעלם מהשימוש הדמגוגי בעיטורים, שקיבל איש צבא – ובעיקר, כשחלקם אינם נחשפים. כך, הרמטכ"לים מרדכי גור, רפאל איתן, דן שומרון, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק עוטרו, והדבר הודגש היטב כשעברו לזירה הפוליטית. כלומר, העיטור הצבאי הוון למשאב פוליטי – דבר שלא עשו באותה העוצמה פוליטיקאים אחרים שעוטרו.⁴²

אחד השימושים השגרתיים בעיטור הוא ניחומים למשפחה שכולה, שבנה נפל בקרב, או במהלך תפקידו הצבאי. כך, הוריו של נתן אלבז, לוחם "גבעתי", שקפץ על רימון בבסיסו, כדי למנוע את הפגיעה בחבריו ליחידה, קיבלו צל"ש בשמו, ומעשהו הפך לסמל – עד כדי שהמשורר נתן אלתרמן כתב עליו שיר ב"טור השביעי" שלו.⁴³

בקרב המיתלה במלחמת סיני נהרג סגן עובד לדז'ינסקי, מפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890. וזה סיפור המעשה הרשמי של עיטור העוז, שקיבל אחרי מותו:

"...הוא הסתער בראש אנשיו, הטיל רימון לעמדת אויב, והרימון נפל בחזרה לעבר המחלקה. סגן עובד לדז'ינסקי ז"ל הפיל ארצה את החייל הקרוב אליו, ושכב עליו ... ועל-ידי כך הציל את חיי החייל ו[את] חיי יתר החיילים מן המחלקה".⁴⁴

להשוואה – צה"ל כמעט שלא העניק עיטורים למי שהלכו בדרכם של נתן אלבז ושל עובד לדז'ינסקי, למרות שלא חסרו אירועים טראגיים כגון אלה. בדצמבר 1982 עוטר סג"ם גדעון ישעיה, מפקד מחלקה בבסיס טירוני השריון בניצנים, בצל"ש מפקד גיסות השריון על שהציל טירון, ששמט רימון חי (וסיפורו לא פורסם עד לאחרונה).⁴⁵ במלחמת לבנון 2, עוטר רועי קליין, סמג"ד 51 ב"גולני", בעיטור העוז לאחר מותו בקרב על מעשה דומה למעשהו של אלבז בקרב על בינת ג'ביל.⁴⁶ לעומת זאת, רבים בכל המלחמות זכו לעיטורים על פינוי רכב בוער, או עירומי תחמושת בוערים, שסיכנו את חיי החיילים, את יחידתם ואת אמצעי הלחימה שלה (רובם, כצפוי, אנשי חיל התותחנים). להשוואה – לרבים ממקבלי העיטורים האמריקניים במלחמה בעירק ובמלחמה באפגניסטן סיפורים דומים, אך כמעט כולם נהרגו במעשה גבורתם.⁴⁷

שחקן הפוטבול פאט טילמן התגייס ליחידת ריינג'רס של הכוחות המיוחדים בצבא ארצות-הברית, לחם בעירק, ונהרג בשירותו באפגניסטן, באפריל 2004. הוריו קיבלו בשמו של בנם ההרוג את עיטור כוכב הכסף (העיטור השלישי בחשיבותו בארצות-הברית) ואת עיטור לב הארגמן על פציעתו הקרבית. בפועל, התברר בתחקירים ממושכים, שגם הגרסה השנייה, שניפק צבא ארצות-הברית על נסיבות מותו – כלומר, שטילמן נהרג מ"אש ידידותית" – אינה נכונה: טילמן נהרג במריבה בבסיסו עם חברו ליחידה, שירה בו למוות.⁴⁸

באותה הדרך, העניק משמר הגבול את עיטור המופת המשטרתי ללוחם מדחת יוּסף, שצה"ל וממשלת ישראל הפקירוהו לדמם למותו במהומות בקבר יוסף, באוקטובר 2000. למיטב ידיעת המחבר, דחתה משפחת יוסף את העיטור, ולא הסכימה לקבלו. כדי להדגיש את המשמעות הציבורית של העיטור למדחת יוסף, נוספה לסיפור המעשה הערה: "עיטור המופת המוענק לסמ"ש [סמל שני] מדחת יוסף ז"ל מבטא את ההערכה וההוקרה לכל יתר הלוחמים ששהו ולחמו במתחם [קבר יוסף] בין המועדים 30.9.00 –7.10.00".⁴⁹

ניתן היה לחשוב, כי עיטור יחידתי – חילי – היה יכול להספיק, אלא שלרשויות היה חשוב, כנראה, לעטר את השוטר, שהופקר בקבר יוסף למותו ואת מפקדיו – עקב התקלה החמורה בקרב. בנוסף, קיבלה פלוגה ט"ו של משמר הגבול צל"ש מאלוף פיקוד המרכז בצה"ל על לחימת כוחותיה בקבר יוסף.⁵⁰ הדגשת הגבורה בקרב נבעה מהתהודה הציבורית הקשה לתקרית, שהביכה את משמר הגבול ואת צה"ל, למרות שאובייקטיבית, אפשר להטיל את האחריות למחדל הפקרת מדחת יוסף למותו על אוגדת יהודה ושומרון, על פיקוד המרכז, על המטכ"ל ועל שר הביטחון ולאו-דווקא על מפקדיו במשמר הגבול.⁵¹ ידועים מקרים, שמשפחות שכולות דרשו במפגיע עיטור ליקיריהם, ומערכת הביטחון נעתרה לדרישותיהם על-מנת לרַצותן.

בהקשר יחסי ציבור – הוענקו כוכב הארד (העיטור הרביעי בחשיבותו בארצות-הברית), לב הארגמן ומדליית השבויים לג'סיקה לינץ', חיילת ביחידת תחזוקה, שנפלה בשבי העירקי במלחמת המפרץ 2. לאחר זמן קצר התברר, שלינץ' לא גילתה יותר מדי גבורה במהלך נפילתה בשבי העירקי, ובניגוד לסיפור הרשמי, גם לא הייתה בסכנה גדולה מדי בשביה.⁵² יחד עם לינץ' נפלו בשבי חיילת אינדיאנית (שמתה מפצעיה בשבי העירקי) וחיילת שחורה, שלא זכו לעיטורים כה בכירים ולתהילה.

לפטננט-קולונל הרברט ג'ונס, מפקד גדוד 2 של הצנחנים הבריטיים, נהרג בשלבים ההתחלתיים של הקרב על גוּז גרין במערכת פולקלנד (1982). למרות זאת, הוא עוטר ב"צלב ויקטוריה" (VC) – העיטור הבכיר ביותר בבריטניה – על מעשי גבורתו נוכח פני האויב.⁵³

________

[בפרק הבא: אביתר בן-צדף ינתח את צל"שי-השווא בצה"ל, ויסביר את מקור התופעה; ינתח מקרים של הדרת גיבורים מרשימת מקבלי העיטורים; יתאר כיצד ארכיון צה"ל מחפה על קצינים בכירים שעוטרו, ומגיש לעיון תיקים ריקים ממסמכים על אודותם; ינתח את העיטורים במערכת הצליחה ביום הכיפורים; ויציע הצעות לשיפור המצב.]

1. לגרסה מוקדמת של המאמר – ראו אביתר בן-צדף, 2010. "עיטורים בצה"ל – סיפור בלתי-מבוסס". באורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו. רמת אפעל: שרידות והמדרשה הלאומית, עמ' 981-933.
2. יעקב ידגר, 2002. "זהות לאומית במשבר – הנרטיב הלאומי בעיתונות הישראלית על-רקע מלחמת לבנון". באליעזר דון-יחיא (עורך), מלחמת לבנון והשפעתה על החברה והפוליטיקה הישראלית. רמת-גן: מרכז ארגוב לחקר העם היהודי ומדינת ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 19-18, 27 ואילך.
3. לדיון תיאורטי בעניין – ראו תרצה הכטר, 1996. מיתוסים פוליטיים – רציפות מול שינוי. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן (חיבור לקבלת תואר דוקטור בפילוסופיה), עמ' 17-1; עוז אלמוג, 1993. "המיתוסים הציוניים של הצבר הלוחם בן דור תש"ח". מערכות 333, עמ' 40-47, 57; יונה הדרי, 2002. משיח רכוב על טנק. ירושלים: מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן והוצאת הקיבוץ המאוחד; Henry Tudor, 1972. Political Myth. London: McMillan.
4. עמנואל סיון, 1991. דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון. תל אביב: מערכות.
5. עם כניסתו לתפקידו, החליט רב-אלוף בני גנץ, הרמטכ"ל, לבחון מחדש באיזה נוסח של יזכור ישתמשו בטקסים הרשמיים של צה"ל, והחליט לחזור לנוסח של כצנלסון.
6. מצוטט אצל דני שלום, 2002. כרעם ביום בהיר. כך הושמדו חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים. ראשון-לציון: באוויר – פרסומי תעופה, עמ' 203.
7. רישומים בפנקסו של המחבר מדברי אלוף נוה בטקס הענקת הצל"שים, 31 במאי 2006, ב"מחנה נחמיה" של מפקדת פיקוד המרכז בירושלים.
8. מתי גרינברג (עורך), 1998. בעוז רוחם. עיטורי הגבורה, העוז, המופת וצל"ש הרמטכ"ל, תש"ח-תשנ"ח. תל אביב: צה"ל וההוצאה לאור של משרד הביטחון [להלן – בעוז רוחם].
9. יצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון על-ידי חטיבת פרט באגף כוח-האדם במטכ"ל – בייעוץ מקצועי של ראש מחלקת היסטוריה באגף המבצעים של המטכ"ל, ונערך על-ידי מתי גרינברג, בכיר לשעבר במחלקת היסטוריה, שגם היה בכיר במערכת החינוך הצבאית.
10. עוז אלמוג, 1997. הצבר – דיוקן. תל אביב: עם עובד, פרק שני.
11. שלי פריד, 2000. "הרקע הצהוב של עיטור הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית". זמנים 70, עמ' 40.
12. פריד, 2000, עמ' 40.
13. פריד, 2000, עמ' 40.
14. פריד, 2000, עמ' 40 ואילך; אלמוג, 1997, עמ' 147-137.
15. תוך כך, גם הדירו את מארק אדלמן, איש "בונד" אנטי-ציוני, שדווקא שרד את המרד, אך נותר בפולין, ונשאר עוין לציונות ולמדינת ישראל. אדלמן היה סגנו של מרדכי אנילביץ, מפקד ה"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל – ZOB) במרד, ואחרי המלחמה עזר (מסיבות אידיאולוגיות) להעלים את חלקם של אצ"י ושל פרנקל. ראו גם – משה ארנס, 2009. דגלים מעל הגטו. סיפורו של מרד גטו וארשה. תל אביב: ידיעות אחרונות.
16. אמיר בן-פורת,2007. מרקס באֶנפילד. מבוכתו של הקשָר השמאלי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 220-219. ראו גם בהמשך – עמ' 222, 223, 228.
17. ספר החוקים (ס"ח) תש"ל, 18; תשל"ה, 85; תש"ם, 34.
18. דוגמה מעניינת לעירוב בין גבורה ישראלית לשואה – ראו בספרו של צביקה גרינגולד, כוח צביקה. 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים, בן-שמן: מודן, 2008. גרינגולד קיבל את עיטור הגבורה על לחימתו במסגרת חטיבת השריון 188 "ברק" בגולן. גרינגולד מעמת בספרו את זיכרונותיו ואת ניסיונו כלוחם בשריון עם ניסיונם של הוריו ושל חבריהם (מייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות בגליל המערבי). עמ' 206-198.
19. אלמוג, 1993.
20. מלים: בן-ציון תומר; לחן: יוחנן זראי. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
21. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
22. חיים גורי, 1998. "ראה מוטלות גופותינו", בשירים. ירושלים: מוסד ביאליק. במקור הופיע השיר בקובץ פרחי-אש, שיצא לאור בשנת 1949. השיר נכתב יום לאחר נפילת הל"ה, בינואר 1948.
23. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
24. אברהם שטרן-יאיר. בדמיי לעד תחיי. שירים. תל אביב: יאיר, עמ' י"ט-כ"א. השיר נכתב בפסח תרצ"ב (1932).
25. אברהם שטרן-יאיר. בדמיי לעד תחיי. שירים. עמ' נ"ד-נ"ה. השיר נכתב בסיוון תרצ"ד (1934).
26. ראובן גל, 1980. "מי הוא גיבור מלחמה?" מערכות 277-276, עמ' 76-75. ראו גם את הביקורת על מאמרו – אורי דרומי, 1981. "הרפו מן הצל"שים". מערכות. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
27. יצחק פונדק, 2000. חמש משימות. תל אביב: ירון גולן, עמ' 226.
28. פריד, 2000.
29. פקודת מטכ"ל 33.0807 , סעיפים 21-10.
30. פקודת מטכ"ל 33.0807, סעיף 16.
31. פקודת מטכ"ל 33.0807, סעיף 22.
32. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
33. בן-צדף, 2010. "עיטורים בצה"ל – סיפור בלתי מבוסס".
34. עפר דרורי, 2011. "12 גיבורי ישראל לא היו לבדם". מערכות 437, עמ' 85-83.
35. ראו את מאמרי, "איפה כולם?" [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
36. אביחי בקר, 2002 (12 באפריל). "אין יותר גיבורים". מוסף הארץ. לגרסה אלקטרונית של המאמר – ראו [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
37. במהלך המחקר, מצא המחבר, שבכמה מקרים הסתירו מפקדים את העובדה, שהמליצו על מאן-דהוא לצל"ש, והוא קיבלו מבלי שחבריו ליחידה ידעו על זאת. יש טעם רע בתופעה זו, שיכולה ללמד על שיקולים נפסדים למתן ההמלצות ועל חשש המפקדים הללו מביקורת מוצדקת של אנשיהם על החלטתם.
38. מייק אלדר, 1996. שייטת 11. הקרב על הצל"ש. אור יהודה: הד ארצי ספריית מעריב, עמ' 17.
39. מאיר הר-ציון היה דוגמה לכך, שרב"ט עלה בדרגה בעקבות מבצעיו האישיים, והגיע לדרגת סרן עקב גבורתו. כשמיצה את טווח ההעלאות בדרגה, עוטר הר-ציון, אחרי פעולת כינרת, בצל"ש, שהומר לעיטור העוז. בעוז רוחם, עמ' 34.
40. שמואל ב', כ"ג, ח' ואילך.
41. אלדר, 1996, עמ' 258.
42. מיכה בן-ארי קפוסטה, 2006. לא כל כדור הורג. אור יהודה: כנרת, זמורה-מודן, דביר, עמ' 254.
43. כמו אביגדור קהלני, אליעזר "צ'יטה" כהן, אפי איתם, זבולון אורלב, דני יתום, עמי איילון; ולהבדיל – משה ארנס ויצחק בן-ישראל, שקיבלו את "פרס ביטחון ישראל".
44. בעוז רוחם, עמ' 29. יש הסבורים, כי הצל"ש ופיאור מעשהו (כולל קריאת מחנה צבאי ורחובות על שמו – למרות שהיה טוראי) נועדו לשכך את רגשות הזעם של בני עדתו (המארוֹקנים) עקב קליטתם הקשה בארץ, ונועדו להדגיש את היותו של צה"ל צבא העם, קולט עלייה, המקיים את מצוות קיבוץ גלויות.
45. בעוז רוחם, עמ' 56.
46. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
47. אריה קצנשטיין קיבל לאחר מותו תעודת הערכה מנשיא המדינה על שקפץ על רימון, שהושלך אל נוסעים במטוס "אל-על" בשדה התעופה מינכן בפברואר 1970. ראו אתר הגבורה – [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
48. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
49. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
50. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
51. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
52. הדיון בצל"שים ובעיטורים של משטרת ישראל נמצא מחוץ לתחום המאמר, אך נראה, כי דפוסי העיטורים במשטרת ישראל ונסיבותיהם הולמים את מה שתואר לגבי צה"ל.
53. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.
54. [קישור]. נדלה באחרונה ב-21 במאי 2013.