במערכת הבחירות לכנסת השנה, כ-65 שנים אחרי כ"ט בנובמבר ופרוץ מלחמת העצמאות, טענו ראשי מפלגת העבודה, בתמיכת אנשי תקשורת רבים: "מפלגתנו הקימה את המדינה". מפלגת העבודה היא גלגול של מפא"י, שבראשה עמד בן-גוריון ב-1948, ושל מפלגת אחדות העבודה, שעם ראשיה נמנה אז ישראל גלילי. השניים ניהלו יחד את המחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, ניהול שהיו בו ליקויים רבים, כפי שהקוראים יכלו להתרשם מהפרקים הקודמים. מקצת מן הליקויים, ובעיקר האופי והמבנה של מערכת הביטחון, היו לפרי-באושים כרוני של מדינת ישראל. על כך אין הם וממשיכיהם ראויים דווקא להוקרה.

תחושתם של בן-גוריון, של גלילי ושל ממשיכיהם (משה דיין, יגאל אלון, שמעון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק, דליה איציק אופיר פינס, שלי יחימוביץ'), שהם הקימו את מדינת ישראל, מלמדת לאו-דווקא על פועלם, לחיוב ולשלילה, אלא על הדומיננטיות של מוסד המפלגה בתרבות הישראלית, שלמען קיומה כל האמצעים כשרים. דומיננטיות זו קובעת, כי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל המפלגה היא מעל הכול, ועליה לנטרל כל איום, יהיו התוצאות אשר יהיו. שהרי – כך הם משדרים – לא רק שאלמלא המפלגה לא הייתה קמה המדינה, אלא שבלעדיה היא תקרוס. זה היה גם המצב בברית-המועצות בשבעים ושלוש שנות קיומה, ואפשר שבשל כך חדלה להתקיים.

ב-23 בדצמבר 2008 פרסם ארי שביט בהארץ ראיון עם האלוף (מיל.), חבר-הכנסת פרופ' יצחק בן-ישראל:

• בשנתיים שבהן הייתי בכנסת הבנתי שהבעיה של הידלדלות הרוח בשלטון היא הבעיה מספר אחת שלנו.¹ האיום האסטרטגי האמיתי על ישראל הוא מצב המערכת הפוליטית.² האיום הזה מסוכן יותר מהפצצה האירנית או מהמשבר הכלכלי. אם לא תהיה איכות שלטון ולא יהיה אמון בשלטון לא נוכל להתמודד עם האיומים החיצוניים, שלכולם יש פתרון ... כך אי-אפשר עוד. סחרור המערכות ודלדול השלטון הם בנפשנו. המצב הנוכחי חסר תקנה.

כבר במלחמת העצמאות, עוד לפני שיצחק בן-ישראל נולד, נרשמה הכתובת על הקיר שאותה קרא כיחיד בדורו יוסף טרומפלדור אחרי מלחמת העולם הראשונה ואף הזהיר מפני סכנותיה.³ בן-גוריון חש בסכנה, העלולה למנוע את הקמת המדינה, או להביא לקריסתה, אך הוא נמצא במלכוד: המפלגה המעמדית שהקים הייתה חזקה ממנו ומן העם שביקש להנהיג, בבחינת הגולם שקם על יוצרו, ופגיעה בה תהיה פגיעה בו. בן-גוריון לא היה מל"ו צדיקים, ולא העדיף את האינטרס של הכלל על פני האינטרס שלו. וכך, במערכת שהשיקול הדומיננטי בה הוא מפלגתי ולא לאומי, תפחה באופן אקראי לחלוטין דמותו של יצחק רבין, אף שתפקודו היה גרוע. רבין אינו היחיד שקידומו הֵרע למערכת. רבים מחבריו נמנו עם ברית הנכשלים, שצברה כוח פוליטי עצום עקב שירותים שהעניקה למייסדים, בתרבות שבה הפוליטיקה, שהשתלטה על כל חלקה טובה בישראל, היא העיקר. רבין הוא הבולט שבהם, עד שקשה לקורא המצוי להאמין באבסורד של צמיחתו ובנזקים שהמיט. לכן אנחנו דנים בו בהרחבה, עם מעט מאוד תקווה שהזרם המרכזי בתרבות של ישראל יהיה מסוגל לעכל את הנתונים ולדון בהם בלא משוא-פנים.

כישלונות רבין בשדות הקרב והתחמקותו מביצוע משימות חיוניות שהוטלו עליו, היו בין הגורמים העיקריים לאכזבתו של דוד בן-גוריון מן ה"הגנה" בכלל, ומן הפלמ"ח בפרט, ולהחלטתו לחולל מהפכה במערכת הביטחון, שנים-עשר יום לפני הכרזת העצמאות ופלישתם הצפויה של צבאות ערב. בן-גוריון לא ידע את פרטי העובדות לאשורן (ולכן גם תפקודו כמצביא היה לקוי), ולא היו לו כלי ניתוח כדי לזהות את רבין כאחד המפקדים הכושלים במלחמה. אך בהתבטאויותיו הביקורתיות ניתן לזהות בקלות את קצין המבצעים של הפלמ"ח ואת מח"ט "הראל". לו הגיע בן-גוריון למבחן הצבאי העליון של היהודים בתקופה המודרנית, כשהוא מוכן, לא היה רבין ממלא את התפקידים שמילא אז, וממילא לא היה מתקדם בהיררכיה הצבאית ולא היה נעשה "מצביא מהולל" ו"מר ביטחון". אבל בן-גוריון הגיע בלתי-מוכן, וכתוצאה מכך הוא נושא באחריות לכל הקלקולים בישראל עד עצם היום הזה, שלושים ושש שנים לאחר מותו.

בייחוד התרשם בן-גוריון מכישלון קרב שיירת נבי דניאל (28-27 במארס), שהיה בגזרת אחריותו של רבין; מכישלון קרב נבי סמואל, שמנע הכרעה בגזרת ירושלים ואולי במלחמה כולה; מסירוב רבין להשתלט על הכפר דיר איוב, מצפון לשער הגיא; ומהכישלון להחזיר את המכוניות של שיירת 20 באפריל לשפלה.⁴ במקביל, היו כישלונות צבאיים חמורים בגזרת אחריותו של יגאל אלון: הגדוד השלישי של הפלמ"ח ניגף בנבי-יושע שבגליל העליון (20-19 באפריל), וספג אבדות כבדות; והגדוד הראשון נכשל בזרעין שבהרי הגלבוע, (20-21 באפריל), וספג אף הוא אבדות כבדות. בן-גוריון קיבל את הכישלונות האלה בצורה קשה. לא ניתן היה להתעלם יותר מן הפער בין הציפיות וההבטחות של אסכולת הפלמ"ח ופטרוניה מן הקיבוץ המאוחד וממפלגת אחדות העבודה, לבין המציאות העגומה, עד כדי סיכון אפשרות הקמתה של מדינת ישראל.

ב-25 באפריל זימן בן-גוריון אליו את ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה"; את לוי אשכול, עוזרו הקרוב; את מקורבו, יוסף יזרעאלי, חבר המפקדה הארצית של ה"הגנה"; ואת משה צדוק, ראש אגף כוח-אדם במטכ"ל. הוא אמר להם: "המגויסים לדעתי אינם מנוצלים, והמפקדים מרתקים יותר מדי אנשים בהרבה מדי מקומות, למעלה מן ההכרח, ואינם מפעילים בקרבות די אנשים לפי הצורך. יותר מדי פועלים מתוך שגרה וגישה ביורוקרטית. יותר מדי כפופים למושגים סטאטיים".⁵ בן-גוריון צדק, אך את ביקורתו ניתן להפנות גם אליו: לא רק שעם החלפת שמו של הארגון מ"ההגנה" לצה"ל הוא לא שינה את אופיו ממיליציה לצבא מקצועי, אלא שב-1953, בהיותו ראש הממשלה ושר ביטחון, הגיש בן-גוריון לממשלה מסמך על תורת הביטחון, שאותו הגדיר אלוף (במיל.) וחבר הכנסת פרופ' יצחק בן-ישראל כ"אחרון מסוגו שהוגש לאיזו ממשלה בישראל", שבו הוא קבע כי צה"ל לא יהיה צבא "קטן וחכם", דהיינו מקצועי, לפי תפיסתו, אלא מיליציה עממית נוסח ארגון ה"הגנה".⁶ כמו הרוב המוחלט של האנשים, גם בן-גוריון לא הבין שהמוח האנושי תופס באופן סטאטי את המציאות הדינמית. זה ההסבר למוזרויות הלוגיות בעינינו של תורת הקוונטים, כגון גלגול עֶקרון הסיבתיות לעיקרון הסתברותי, כשההסתברות אינה מושג אפריורי בתובנת האדם. דווקא בן-גוריון, שהתעניין בפילוסופיה יוונית, יכול היה להבין את הפרדוקס, לו התעמק באנטינומיות⁷ של זנון.⁸ התוצאה: בן-גוריון הבין שלמערכת הביטחון של היישוב ושל המדינה יש פגמים יסודיים, אך לא ידע איך להתמודד אתם; ולכן, הוא ויורשיו בחרו להתעלם מהם.

האחריות להכנות הלקויות של היישוב היהודי למלחמת העצמאות רובצת בראש וראשונה על שכמו של בן-גוריון. למרות שמאז עלותו ארצה, בתחילת המאה, היה מודע לחשיבות מערכת הביטחון ולשיקולי הביטחון. ולמרות שבמלחמת העולם השנייה הוא נאבק על כך שיהודים ארצישראלים רבים ככל האפשר ישרתו בצבא הבריטי, על-מנת לרכוש ידע וניסיון, הוא לא עוּרב ישירות בבניין הכוח הצבאי עד סוף 1946. אז הוא נטל לעצמו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות. עד שנה לפני מלחמת העצמאות התרכז בן-גוריון בגיבוש מנהיגותו בשמאל הישראלי, בארגון מפלגתו ובהשלטתה על המערכת הפוליטית של היישוב ועל התנועה הציונית, בקשרים עם השלטונות הבריטיים, ובהיבטים הבינלאומיים של המאבק הציוני. בן-גוריון לא הבין את מה שהבין משה רבנו, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפניו, ואת מה שהבין בן דורו זאב ז'בוטינסקי: כדי לכונן ריבונות עברית, יש להקים צבא, כי גורל המדינה ייקבע בשדות הקרב. שהרי ארבעים השנים שעשו בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, נוצלו להקמת צבא כיבוש ולתמרונים צבאיים. מתחילת מלחמת העולם הראשונה פעל ז'בוטינסקי להקים גדוד עברי ואחר-כך חטיבה לא רק כדי שישתתפו במלחמה נגד טורקיה לסיום שלטונה על ארץ ישראל אלא גם להכין צבא סדיר למדינה היהודית העתידה לקום. מסתבר שלמרות חיבתו לתנ"ך, לא למד בן-גוריון מסֵפר הספרים, ואילו את ז'בוטינסקי ואת רעיונותיו הוא החרים. לכן נכשל במבחן העליון שלו: הכנת היישוב היהודי למלחמת העצמאות.

בסוף מארס 1947 התחיל בן-גוריון ללמוד את בעיות הביטחון של היישוב היהודי לקראת הקמתה של מדינה עצמאית. לשם כך ערך "סמינר". הוא כתב:

• ראיתי חובה לעצמי לבדוק בדיקה מעולה [את] יכולתה, [את] ציודה ו[את] אימונה של ה'הגנה', ולראות באיזו מידה היא מסוגלת לעמוד במבחן החמור הצפוי לה. בדיקה זו נמשכה חודשים אחדים, מ-27 במארס עד 8 בנובמבר (1947).⁹

דהיינו, ה"סמינר" נמשך עד שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. לכן, אפילו סיים בן-גוריון את ה"סמינר" כ"מר ביטחון" (ולא כך הוא סיימו), כבר לא היה סיפק בידו לשפר את מערכת הביטחון של היישוב.

כבר בשלבים הראשונים של ה"סמינר" התברר לו כי אנשי הביטחון הטעוהו, וכי לארגון ה"הגנה" אין כמעט כל ערך צבאי למלחמה סדירה ואפילו לא למלחמה זעירה נרחבת. לבן-גוריון קשה היה להשלים עם המסקנה, ולא היה מסוגל להטמיעה במהירות, ולפעול לפיה, גם עקב לחצים שהופעלו עליו מן החוץ, וגם משום שקשה היה לו להודות בגודל טעותו.¹⁰ למזלם של היהודים, לערביי ארץ-ישראל לא הייתה כלל מערכת ביטחון, ומערכות הביטחון של מדינות ערב היו עלובות עוד יותר, חוץ מצבא עבר-הירדן, שעם האמיר עבדאללה, שַליטהּ, היו לבן-גוריון הסכמים סודיים.

באמצע 1947 התנהל בתוך צמרת הביטחון מאבק חריף על דמות הצבא המוקם. העימות בין האסכולות הצבאיות בתוך ה"הגנה" היה חריף וסוער: ה"הגנה" עמדה לפני שינויים מהפכניים, ומייצגי האסכולות הבינו, שאם לא תתקבל דעתם, יוקם הצבא לא במתכונת שרצו, ולאחר מעשה כבר לא יהיה אפשר לשנות את מתכּוּנתו. כל צד סבר שדרכו היא היחידה להבאת הישועה, ושבאסכולה האחרת טמונים גרעיני כישלון צבאי ואסון לאומי. מאחר שבן-גוריון – האחראי לשינויים – היה "דף חלק" בנושאים ביטחוניים, עשתה כל אסכולה מאמצים רבים לשכנעו בנכונות תפיסותיה.

שלושה צירים היו למאבק על דמות הצבא: ציר תורתי-מקצועי, ציר מפלגתי וציר אישי, ושלושתם היו שלובים אלה באלה. בתוך ה"הגנה" התעמתו שלושה מחנות: חברי ה"הגנה", שלא שירתו בצבא הבריטי, ואנשי הפלמ"ח, מצד אחד (וגם ביניהם היו חילוקי-דעות קשים), וחברי ה"הגנה" – משוחררי הצבא הבריטי – מן הצד האחר. רבים מאנשי ה"הגנה", שלא שירתו בצבא הבריטי, ובייחוד אנשי הפלמ"ח, היו חברי הקיבוץ המאוחד, וצידדו במפלגת אחדות העבודה. מנהיגם היה יצחק טבנקין, ובן-גוריון היה יריבם הפוליטי. רבים מאנשי אסכולה זו סלדו מבן-גוריון, ועל מעורבותו במערכת הביטחון הם התבטאו: "מה חמור מבין במרק-פירות?"¹¹ משוחררי הצבא הבריטי, לעומת זאת, היו ברובם אנשי מפא"י, או מצדדיה, וראו בבן-גוריון את מנהיגם. בהצעות לשינוי מבנה ה"הגנה" ולהקמת הצבא, שהוגשו לבן-גוריון, אפשר להבחין בשסע. השאלה העיקרית הייתה האם להקים צבא סדיר בנוסח בריטי, או לבנותו מעוצבות חטיבתיות קטנות, המסוגלות ללחום בעיקר לוחמת גרילה.

רבין היה בעת ה"סמינר" מפקד גדוד וקצין המבצעים של הפלמ"ח. בראיון עם המחבר אמר:

• הוויכוח העיקרי בין משוחררי הצבא הבריטי ובינינו נסב על שיטות ההדרכה. תפיסת הפלמ"ח הדגישה את עצמאות הלוחם במסגרות הקטנות, כתשובה לנתון הבסיסי – מיעוט מספרנו. משוחררי הבריגדה ניסו להכניס שיטות סרט-נע בהכשרת אנשים.

בדברים הללו, שאמר בסוף שנות השבעים, הוכיח רבין שלא הבין דבר לפני מלחמת העצמאות, ולא למד מאומה גם אחרי שנהיה רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. שהרי מיעוט אנשי הפלמ"ח היה תוצאה של הרצון לא לצרף לארגון אנשים שאינם נאמנים לאידיאולוגיה הפוליטית, ולא תוצאה של העדר אנשים צעירים ביישוב. רבין לא הבין כי הפלמ"ח נועד להשתלט על הצבא היהודי העתיד לקום, ולקבוע את אופיו, ואכן זה מה שקרה, להוותנו.

ב-27 במאי 1947 כתב בן-גוריון ביומנו:

• סיכומי. אין אימון מספיק אף בחטיבה [פלמ"ח], מחוסר מפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים, אין ניסיון פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר: לא נוצל הניסיון והחומר הצבאי של קציני הצבא הבריטי. הציוד לא מותאם. נעדרה הרבה שנים אידיאה מרכזית, מהו התפקיד ... התיקונים העיקריים: חינוך רחב של קאדרים, שכלול האימון, בית-ספר גבוה, גיוס מלא של החומר והניסיון הצבאי, הקמת הגדודים שנתנסו במלחמה, העלאת כוחות צעירים נבחרים מחו"ל, מסירת הפיקוד, התכנון וההדרכה לחיילים מנוסים. תוכנית לשנתיים.

בן-גוריון כשל במחדל מודיעיני-אסטרטגי, כפי שכשל לוי אשכול ב-1967 (ראו להלן), וכפי שכשלה גולדה מאיר ב-1973: שלושתם טעו בהערכת לוח-הזמנים לפרוץ המלחמה, ובכך נעשו אחראים ישירות, ולא רק מיניסטריאלית, לכל הכישלונות במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, כל אחד בזמנו. בן-גוריון העריך ב-1947, בטעות, כי התהליך המדיני עד השגת הריבונות המלאה יארך שנתיים, ורק בסוף 1949 יגיעו היהודים לעצמאות מלאה. בסופו של התהליך, העריך בן-גוריון, עלולה לפרוץ מלחמה עם מדינות ערב, בהיקף מלא, ולקראת המועד הזה יש לבנות צבא. הוא התעלם מן ההסתברות, שמלחמה בקנה-מידה מלא תפרוץ מיד לאחר המלצת העצרת הכללית של האו"ם לסיים את המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ולהקים בה שתי מדינות. טעות זו של בן-גוריון בהערכת לוח-הזמנים לפרוץ המלחמה נבעה מאי-הבנתו ומאי-הבנת יועציו, ה"מומחים" לענייני ערבים, את העולם הערבי ואת דינמיקת המלחמה. לטעות זו היה מחיר יקר שמדינת ישראל משלמת גם אחרי שישים שנה: הוא לא הקים את הצבא המקצועי שתכנן להקים ב-1947, והמיליציה שהקים היישוב העברי בתקופת המנדט הייתה לצה"ל, מבלי שעברה רפורמות יסודיות, מחוץ למהפכת ה-101, במחצית הראשונה של שנות החמישים.

ביוני 1947, לפני שסיים את ה"סמינר" שלו בענייני ביטחון, החליט בן-גוריון למנות פיקוד בכיר חדש ל"הגנה". לאחר התייעצויות ממושכות, ושתי שבתות שעשה בנען,¹² בחר בישראל גלילי, יריבו הפוליטי (איש "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד), לראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", במקום בזאב שפר, איש מפלגתו, ובעצה אחת עם גלילי מינה את יעקב דורי לרמטכ"ל. יותר מכל היומנים, העדויות והמסמכים, מוכיחים המינויים האלה, שבמאבק בין האסכולות, נתן בן-גוריון את הבכורה לאסכולת ה"הגנה" ולגוף המגויס שלה, הפלמ"ח – שהיה מרוחק ממנו גם אישית וגם בתפיסותיו הפוליטיות והצבאיות – אם מפני שביקש להעסיקם בביטחון שוטף ובלוחמה זעירה שהתנהלה בין הצדדים, אם משום שהחליט לא לזעזע את המערכת עד שיבנה חדשה תחתיה.¹³ במטכ"ל ה"הגנה" המאורגן מחדש, לא היה ליוצאי הצבא הבריטי סיכוי להשפיע על עיצוב דמותו של הצבא העברי, וכן לא לבעלי תפיסה צבאית מקצועית, מקרב אלה שלא שירתו בצבא הבריטי, או מקרב המתנדבים שהגיעו ארצה וששירתו בצבאות זרים סדירים, ואפילו שירתו בתפקידים בכירים. הצבא שהקים בן-גוריון – בניגוד להשקפתו הבסיסית על אופייה הרצוי של מערכת הביטחון, ובניגוד להערכתו השלילית את ה"הגנה" ואת מפקדיה הבכירים – לא יכול היה להצמיח אלא פרי-באושים, והוא שימש קרקע פורייה לצמיחת מפקדים בכירים חסרי כל כישורים שתכונתם הבולטת היחידה: נאמנות לחבורה.

בעייתי במיוחד היה מינויו של ישראל גלילי, שבמשך שנים היה עסקן-ביטחון מטעם מפלגתו, אך לא שירת בארגון ה"הגנה" כמפקד, או כאיש מטה, ולא התעמק מעולם בהוויית הצבא והמלחמה. בן-גוריון מינה את גלילי לתפקיד הרגיש הזה, שכמוהו כשר ביטחון (שרק בן-גוריון, כראש ממשלה, עומד מעליו), כדי לנטרל את התנגדות מפקדי ה"הגנה" והפלמ"ח לכניסתו של בן-גוריון למערכת הביטחון. על הבנתו המזערית של גלילי את שדה הקרב העתידי, ניתן ללמוד מהתזכיר, "ניתוח צבאי", שהגיש לבן-גוריון ב-20 באוקטובר 1947, חמישה שבועות לפני פרוץ המלחמה. גלילי כתב, בין היתר, שכדי לנצח במלחמה, על ארגון ה"הגנה" לנקוט "טקטיקה שתחייב את האויב להסתגל לטקטיקה שלנו. צריך טקטיקה חדשה, טקטיקה המבוססת על הנשק העיקרי שהוא התת-מקלע".¹⁴ כך שיווק גלילי לבן-גוריון את האמונה, שבעזרת פלמ"חניקים עם תת-מקלעים יביסו היהודים את הערבים.

תבוסת היהודים בשלב ראשון של מלחמה על הדרך לירושלים, ונסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת מדינת ישראל, ב-19 במארס, חוללו זעזוע בתודעתו של בן-גוריון. הוא חש, לפי תוצאות הקרבות, כי משהו רקוב בממלכת ה"הגנה", וכי עשה מיקח-טעות עם גלילי וגם עם הפלמ"ח. הוא נוכח לדעת כי במלחמה סדירה ואפילו חצי-סדירה, מסוגלים פלמ"חניקים עם תת-מקלעים, במקרה הטוב, לבצע פשיטות נוסח הפשיטה על הכפר הערבי סעסע בפברואר, ובמקרים אחרים, לנוס על נפשם, להפקיר את חבריהם הפצועים בשדות הקרב (נבי סמואל, נבי יושע) ולפברק עלילות גבורה (סן-סימון). במקרה הרע, הם נמנעים מראש ובמתוכנן מלבצע את המשימה. הוא החליט לסלק את גלילי מתפקידו, ולנהל בעצמו את המערכה, ללא מתווכים. ובנוסף, החליט לפרק את מטה הפלמ"ח, ולכפוף את חטיבות הפלמ"ח, ישירות, למטה הכללי, ככל החטיבות האחרות.

למחרת התבוסה בקרב שיירת "הראל" ובריחת רבין משדה הקרב, הודיע בן-גוריון, בישיבת הנהלת הסוכנות, על ביטול משׂרת ראש המפקדה הארצית, ועל הדחת גלילי מתפקידו. "ההנהלה רשמה לעצמה הודעה זו", רשם בן-גוריון ביומנו. זו הייתה החלטה מחייבת. בן-גוריון אמר באותה הישיבה, שבמשך היומיים שהוא נמצא בירושלים, הדהים אותו במיוחד מצב-רוחו של היישוב היהודי בעיר. הוא נוכח לדעת, כי "הדמורליזציה בעיר גדולה, יש ירידה מוסרית גדולה, וייאוש תקף את הציבור". אנשים ששוחח אתם הסבירו לו את אווירת הנכאים ב"חוסר הנהגה אמיצה בירושלים. אומנם יש הרבה יהודים טובים בירושלים, אבל נראה לי שאבדה אמונתם". הוא סיכם כי משבר המוראל בירושלים "עלול להשפיע על הארץ כולה".¹⁵

בהיותו בירושלים נוכח בן-גוריון מקרוב, כי למרות שהבריטים הכשירו את כביש ירושלים-תל אביב לתנועה כבר ביום הקרב,¹⁶ סירבו יצחק שדה ויצחק רבין להחזיר את השיירה לתל אביב, בתואנה שיש לכבוש קודם את הכפר דיר איוב, וכי חטיבת "הראל" אינה מסוגלת לעשות זאת. יותר מכל המפקדים, הבין בן-גוריון את המשמעות הצבאית והאסטרטגית-מדינית של אי-החזרת השיירה לשפלה. כבר ביום ד', 21 באפריל, בתשע ורבע בבוקר, הפציר בן-גוריון ביגאל ידין במברק מירושלים, להפעיל את חטיבת "גבעתי" נגד דיר איוב, ולפרוץ את הכביש. סביר להניח כי יש קשר סיבתי בין שני הדברים.¹⁷

שמועות על תפקודו הלקוי של רבין הגיעו ליגאל אלון, שישב עדיין במטה הפלמ"ח בתל אביב. מרבין הוא לא קיבל שום דיווח. ב-22 באפריל פקד אלון על רבין במברק: "הודע היכן אתה ומה הקשר אליך. שלח שלוש פעמים ביממה דוח על מצב העניינים. גם אנחנו וגם אג"מ [יגאל ידין] מחוסרי כל ידיעות מהנעשה אצלך שם".¹⁸ אלון התחיל להבין שרבין שרוי בהלם, ואינו מסוגל אפילו לכתוב דוחות. לפיכך, למחרת (כשהגיעו למטה הפלמ"ח הידיעות הראשונות על התבוסה בנבי-סמואל) פקד על רבין במברק: "אל תוציא שיירות, אפילו משוריינות, לתל אביב, בלי לתאם עם 'גבעתי'!"¹⁹ כאשר הבין בן-גוריון באותו היום שרבין ממוּטט, וחטיבת "הראל" איננה מוכשרת לפעולה צבאית של ממש, שלא לדבר על החזרת מאות המכוניות לתל אביב, הורה ב-23 באפריל בבוקר במברק לגלילי: "שידין יבוא הנה למען נחליט על הפעולה נגד דיר-איוב ושחרור הכביש".²⁰ וכשנוכח שגלילי התעלם מדרישתו, הבריק בלילה, אחרי סדר פסח, לידין שיגיע במטוס לירושלים "לברר הפעולה לשחרור הדרך תל אביב-ירושלים".²¹ מדוע התעלם גלילי מדרישת בן-גוריון? סביר להניח שגלילי העריך, שאם יפגוש ידין את רבין מוכה-ההלם, ידיחוֹ מתפקידו כמח"ט "הראל", באישור בן-גוריון, וזאת תהיה מכה קשה לפלמ"ח, וממילא לקיבוץ המאוחד. ויש לזכור שרבין כבר הודח במארס, ומינויו המחודש לתפקיד מבצעי מצביע על ליקוי יסודי בתפקוד המערכת. גלילי קיווה כי רבין יתאושש במהרה, שהרי ב-1948 לא הייתה מודעות ביישוב לתופעת הלם הקרב. המחדל של גלילי, והמחדל של ה"הגנה" להחזיר את השיירה לתל אביב, ביססו את דעתו של בן-גוריון שיש להרחיק את עסקן הקיבוץ המאוחד מתפקידו הרם במערכת הביטחון.

לפי עדות של הקצין היהודי-קנדי בן דונקלמן, שסופח למטה חטיבת "הראל", והשתתף בקרב "שיירת בריחת המח"ט", הוא זומן פעמים אחדות לפגישות עם בן-גוריון בירושלים, ואז השמיע באוזניו את דעתו השלילית על ההתרחשויות הצבאיות בירושלים. דונקלמן ביקר בחריפות את חטיבת "הראל", והציע לבן-גוריון לארגנה מחדש. (ביקורת זו תאמה ממילא לדעתו השלילית של בן-גוריון על חטיבות הפלמ"ח, ולחוות-הדעת השלילית שסיפק לו דוד שאלתיאל, מפקד "עציוני", על תפקוד הפלמ"ח במרחב ירושלים.²²) נראה שבן-גוריון התרשם מאוד מדעתו של המתנדב מקנדה (לא פחות משהתרשם מדבריו של מפקד חטיבת ירושלים), והתחשב בה. כבר בתחילת יולי 1948 מינה אותו למפקד חטיבה 7.²³

שישה ימים רצופים שהה בן-גוריון בירושלים, ונוכח מקרוב באפסותם של ה"הגנה" בכלל, ושל הפלמ"ח בפרט. אך לבן-גוריון לא היו כלים קוגניטיביים לבצע אינטלקטואליזציות של מצבים צבאיים. הוא לא הבין ששורש הרע הוא בפיקוד קרבי נעדר מנהיגות, מפוחד, שרוי בהלם, תבוסתן ודוגמטי. הוא לא הבין שלא את גלילי היה עליו להדיח, אלא את רבין. בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים, ב-25 באפריל, דיווח בן-גוריון, ש"השיירה שהגיעה לירושלים ביום ג' שעבר טרם חזרה. ידוע על ריכוזי אויב בדרך.²⁴ כוחות ה'הגנה' יצטרכו לפתוח כברת-דרך מחדש, וזה ייקח ודאי עוד כמה ימים".²⁵ איש מן הנוכחים, שמקצתם עתידים להיות שרים בממשלה הזמנית שלאחר קום המדינה, לא שיער כי "כמה ימים" יתארכו לשבעה שבועות.

אחרי שחזר במטוס לתל אביב, ביקר בן-גוריון, כאמור, את תפקודה של ה"הגנה" באוזניהם של גלילי, אשכול ויזרעאלי. אלון וחבריו במטה הפלמ"ח, שנכשלו בחזית הערבית, הקדישו מאמצים עילאיים בחזית נגד בן-גוריון, לשמירת מעמדו של גלילי בראש מערכת הביטחון, ולמניעת הכנסת שינויים בפלמ"ח. באותו היום הודיע אלון לרבין באלחוט, כי הוא יוצא לגליל כדי לפקד על "מבצע יפתח". אלון הפציר בעוזרו לפעול מעתה כמפקד חטיבה עצמאי, לא להפר פקודות, גם אם יטילו עליו לפעול נגד הצבא הבריטי בשייח' ג'ראח (ראו לעיל), ולסייע לגלילי מול ניסיונו של בן-גוריון להדיחו.²⁶

ב-26 באפריל כתב בן-גוריון ביומנו על שיחה, שהתנהלה באותו היום, בינו לבין גלילי, בארבע עיניים:

• אמרתי לו שלא הייתי מרוצה כל הזמן מכל התופעות והסידורים ב'ארגון' [ה"הגנה"] שלא הלמו את צורכי המלחמה, אבל במידה שיכולתי, נמנעתי משינויים שיש להם משמעות מפלגתית. הגענו עכשיו לשלב מכריע, והדברים טעונים תיקון מבלי להתחשב עם כל דבר:
  
  1. הפלמ"ח הוא צבא פרטי, מפלגתי וכיתתי;
  2. יש מפקדים שאינם במקומם, ויש מפקדים שלא נוצלו;
  3. אין משטר צבאי ואימון צבאי מספיק.
  
  ליקוי אחד שאין ביסודו אולי שום מצע מפלגתי – חוסר אגרסיביות מלחמתית ואי-ניצול כוח-האדם שלנו להתקפות. עזיבת [שדה-התעופה] לוד הייתה אסון, ואולי לא מוכרחת, אי-התקפה על דיר-איוב [על-ידי חטיבת "הראל" בפיקודו של רבין] לא מוצדקת בחוסר כוחות, כי לחיל המשמר אנו מרתקים כוחות רבים ללא הכרח. לא שלחו כוח מספיק לנבי-יושע, לזרעין, הכול מתוך אדיקות בריתוק כוחות.
  
  הודעתי לישראל על החלטת ההנהלה לבטל תפקיד ראש המפקדה הארצית, אך לפי שעה לא אפרסם זאת.

בו בערב חזר גלילי לבן-גוריון, ואמר לו כי יסכים להעביר את הפיקוד הישיר על חטיבות הפלמ"ח ממטה הפלמ"ח לפיקוד העליון, וכי גם לדעתו יש לחזק את המשטר הצבאי. הוא שיבח באוזני בן-גוריון את רבין, מח"ט "הראל", את נחום שריג, מח"ט "הנגב" של הפלמ"ח, את יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, ואת חבר מפלגתו, משה כרמל, מח"ט "כרמלי". לעומת זאת, הציע גלילי להדיח את איש "השומר הצעיר" משה מן, מח"ט "גולני", ואת דוד שאלתיאל, מח"ט "עציוני". כדי להמתיק את הגלולה הוא הציע לקדם את שלמה שמיר ואת מרדכי מקלף, שני קצינים מיוצאי הצבא הבריטי. לא היה מִתאם בין הערכותיו של גלילי את המפקדים לבין כישוריהם המוכחים ולביצועיהם במלחמה. הדבר מלמד כי שיקולים זרים הנחוהו. אשר לעצמו, השיב ראש המפקדה המודח, כי "בלי סמכות להתערב בכל הדברים, אין לו טעם בעבודה".

בן-גוריון השיב כי "התיקונים שהוא מציע לא מספיקים", וכי אם לא יבוצעו השינויים ההכרחיים במערכת הביטחון, יהיה "בכך משום מעילה בשליחות".²⁷

למחרת (27 באפריל) זימן אליו בן-גוריון את מנהיגי מפ"ם (אהרון ציזלינג, מרדכי בן-טוב, יצחק בן-אהרון, ברל רפטור וישראל גלילי) ואחדים ממנהיגי מפלגתו (לוי אשכול, גולדה מאיר, מרדכי נמיר ויוסף יזרעאלי). הוא הכה באוזניהם על חטא על שנכנע ללחצים ולא ביצע בעבר את הרפורמות הדרושות במערכת הביטחון, חזר על קביעותיו ש"פלמ"ח – ארגון כיתתי, מפלגתי. אין די אימון צבאי, אין משטר. לא כל מפקד במקומו, ולא מנצלים כוחות. אין מטה [כללי] תוקפני די". הוא הזהיר ש"לא אשא באחריות אם לא אוכל להתאים השיטה לצורכי הניצחון".

גלילי תירץ את המצב בהכנות לקויות למלחמה, ובחוסר מנהיגות צבאית. יצחק בן-אהרון צידד בהמשך האופי האידיאולוגי של הצבא.²⁸

אחרי הצהריים קיבל בן-גוריון ידיעות, כי חטיבת "הראל" כשלה בניסיונה לכבוש את קטמון. בן-גוריון כתב ביומנו: "נתקבלו ידיעות קשות מירושלים" [ראו בפרק הקודם]. ברגע הזה, ככל הנראה, החליט לחולל רפורמה במערכת הביטחון, וליטול על עצמו את כל הסיכונים במהלך כזה.

ב-2 במאי הודיע בן-גוריון לגלילי, בכתב, על הדחתו, וכי הוא יחדל למלא את תפקידו כבר למחרת. עותק ממכתב ההדחה העביר בן-גוריון לכל אנשי הפיקוד העליון. גלילי קיבל את הדין, והודיע למחרת לבן-גוריון בכתב, שחדל למלא את תפקיד ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה".²⁹

מפ"ם, לעומת זאת, סירבה להשלים עם הדחת אחד ממנהיגיה, ועיתונה, "המשמר", כתב: "מעשה זה של בן-גוריון מכוון להפוך את האנשים שעמדו בראש מערכת הביטחון בארץ במשך שנים רבות [ונכשלו – א"מ] לבעלי תפקידים מדרגה שנייה, שלא תהיה להם כל השפעה על כיוון מדיניות 'ההגנה'".³⁰ בפרסום פנימי כתבו מנהיגי מפ"ם:

• יש יסוד לחשוש שזאת היא התחלה לפעולה מכוונת כנגד מעמדן של מפלגת הפועלים המאוחדת והקיבוץ המאוחד בתוך ה'הגנה'. פעולה, שהינה רק ראשונה בשורה של פעולות נוספות, שלפי כל הסימנים עומדות לצאת לפועל מתוך אותה מגמה לשלטון יחיד, ולקיום צבא 'ככל הגויים' [דהיינו, צבא מקצועי – א"מ]. ישנם חששות מבוססים שאחרי זה יבואו פיטורי מפקדים נוספים [רבין, למשל – א"מ] וניסיון לחיסול הפלמ"ח. בוועדה המדינית של המפלגה המאוחדת הוחלט לאסור מלחמה [וזאת תוך כדי מלחמת העצמאות – א"מ] כנגד המגמות החדשות בארגון ה'הגנה'. אחד מאמצעי המלחמה, הבעת אי-אמון להנהלת יחיד של המלחמה. הציבור, המגויס אף הוא, נדרש להביע אי-אמון, בדרכים שלרשותו, כנגד הנהלת יחיד זו.³¹

לחתרנותם של מנהיגי מפ"ם וראשי הקיבוץ המאוחד היה ביטוי מיידי. עוד בשלושה במאי התייצבו ארבעה ראשי אגפים במטה הכללי (צבי אילון, סגן הרמטכ"ל; יגאל ידין, ראש אגף המבצעים; אליהו בן-חור, ראש אגף ההדרכה; ומשה צדוק, ראש אגף כוח אדם) ואמרו לבן-גוריון כי בשל מחלתו הממושכת של הרמטכ"ל יעקב דורי, גלילי הוא הרמטכ"ל בפועל. הם הכריזו, כי בלי גלילי הם יתקשו לתפקד.³²

אחרי יומיים חזרו הארבעה לבן-גוריון, בחברת יוסף אבידר, ראש אגף האפסנאות, ויצחק שדה, המפקד המודח של מבצע "יבוסי". השישה לחצו על בן-גוריון לבטל את הפיטורים, ובן-חור, איש מפ"ם, איים בהתפטרות.³³ למחרת, בשישה במאי, שמונה ימים לפני הכרזת העצמאות, הודיעו ידין, בן-חור, אילון, צדוק ואבידר, לבן-גוריון בכתב, כי אם לא יבטל את ההדחה תוך שתים-עשרה שעות "יפסיקו ראשי האגפים לראות את עצמם אחראים להנהלת העניינים".³⁴ את המכתב הזה כינה בן-גוריון ביומנו, בהמעטה, "מחוּסר אחריות".

כמו לפני פרוץ המלחמה, כך גם לפני הקמת המדינה, הבין בן-גוריון כי לא יוכל להתמודד עם תאוות החתרנות של מפ"ם ושל הקיבוץ המאוחד, אפילו תפגע תאווה זו במערכת הביטחון, ואפילו תחבל בהקמת המדינה. לפיכך, נכנע ללחצם והחזיר את גלילי למעמדו הבכיר במערכת הביטחון.³⁵

מחיר המאבק הפנימי הזה היה לא רק הזנחת ניהול המלחמה והזנחת ההכנות להקמת המדינה ולפלישה הצפויה של הצבאות הסדירים הערביים, אלא גם קביעת עובדה, שהאינטרס הפוליטי בקרב היהודים בארץ-ישראל קודם לאינטרס הביטחוני, כי ראשי מערכת הביטחון משרתים אינטרסים מפלגתיים, וכי לא ניתן לערוך רפורמות במערכת הביטחון. עובדה זו השפיעה לא רק על כל ההתרחשויות במלחמת העצמאות, אלא גם על כל תולדות מדינת ישראל מאז ועד היום. אחד הנהנים העיקריים מקדימוּת האינטרס הפוליטי-אידיאולוגי על פני כל אינטרס אחר, היה רבין, המפקד הכושל של "הראל", שהוענק לו אז חיסיון מפני הסקת מסקנות אישיות. זה היה תנאי הכרחי להתקדמותו בדרך לצמרת הביטחון של ישראל, ובהפיכתו ל"מצביא מהולל".

________

[הפרק הבא יוכיח כי "המצור על ירושלים" - שהוא המיתוס המרכזי של מלחמת העצמאות - לא היה ולא נברא! אכן לא הגיעה אספקה לירושלים, אבל לא בגלל שהערבים חסמו את הדרכים אליה, אלא כי רבין פחד להוריד את המשאיות הריקות לשפלה מכיוון שהיה נתון לתסמונת פוסט-טראומטית ולא רצה לחזור למקום שמשם ברח; כשהתגבר על פחדיו ביקש רבין לברוח עם חטיבת "הראל" מירושלים לשפלה; לברוח לא ניתן לו ולימים הוא ייחס לעצמו את "תוכנית דונקלמן" ל"מבצע מכבי" להוריד את המשאיות לשפלה; מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יוסף טבנקין הכשיל ביודעין את "מבצע מכבי" להוריד את המשאיות לשפלה.]

1. יחד עם זאת הידלדלות הרוח היא תופעה טבעית בסביבה רווית איומים, שבה כל מופע מאיים וגם מאוים. ההיסטוריה מלמדת שחידוש הרוח הלאומית לאחר שהידלדלה הוא נדיר מאוד, אם בכלל.
2. הפילוסופיה של הביטחון מלמדת שמערכות קורסות בעיקר בגלל איום פנימי. ראו המסה שלי – "הפילוסופיה של הביטחון": [קישור].
3. שולמית לסקוב, "טרומפלדור", שקמונה, 1972, עמ' 200.
4. בעדותו ב"ועדת החמישה", בשלושה ביולי 1948, אמר בן-גוריון: "נבי-דניאל, כישלון כי לא היה אדם היודע לנהל שיירה", אניטה שפירא, "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח", הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 126.
5. "יומן המלחמה", 25 באפריל 1948.
6. שיחה עם יצחק בן-ישראל, 22 בדצמבר 2008.
7. אנטינומיה: ניגוד בין שני חוקים, או בין שני עקרונות.
8. המוח לא יכול להבין, לדוגמה, איך אכילס, הרץ המהיר ביותר, אינו יכול להשיג את הצב, בעל-החיים האטי ביותר – למרות שבמציאות הדינמית הוא אכן משיג אותו.
9. דוד בן-גוריון, "מדינת ישראל המחודשת" א', עם עובד, 1962, עמ' 69.
10. אחד האנשים שהטעו את בן-גוריון בתחום הביטחון היה "המומחה" של ה"הגנה", חבר קיבוץ אפיקים לֶסְיֶה גלילי. על אישיותו ועל מומחיותו "בקרב פילים שנערך בפלשתינה בשנת 217 לפני הספירה" מומלץ לקרוא את ספרו של אסף ענברי על קיבוץ אפיקים, "הביתה", ידיעות אחרונות, 2009. למען הגילוי הנאות: גם שני הורי נמנו עם מייסדי אפיקים והם מוזכרים בספר זה.
11. ביטוי שגור באותם הימים.
12. קיבוצו של ישראל גלילי.
13. רצוי לשקול אפשרות נוספת: לאחר שהלחימה ה"כבדה" הקדימה להתפרץ, ולא היה לבן-גוריון כוח זמין "כפי שרצה לבנות", נדחק להישען "על מה שיש". אלא של"פתרון זמני" זה הייתה אינרציה עצומה.
14. מכון מורשת בן-גוריון, אל אמיתי מהלל, 20 באוקטובר 1947: ניתוח צבאי.
15. ארכיון מורשת בן-גוריון, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ביום 21.4.1948, טיוטא, סודי, מס' 36.
16. "ידיעות מעריב", 12.4.1948: "אתמול הצבא טיהר את הכביש שהיה חסום על-ידי עשר מכוניות יהודיות שנעזבו במקום. כביש תל אביב-ירושלים פתוח שוב לתנועה".
17. א"צ, 5440/49.221, מברק מס' 894.
18. א"צ, 50.661.69, יעל 1, שעה 03:00.
19. א"צ, 50.661.69, 23.4.1994, שעה 10.00 מסאשה לעמירם.
20. ארכיון בן-גוריון, 155748, 23.4.1948, שעה 10:10.
21. "יומן המלחמה", 23.4.1948.
22. "יומן המלחמה", 24.4.1948.
23. בן דונקלמן, "נאמנות כפולה", שוקן, עמ' 134-135, 155; ראיון עם בן דונקלמן ב-1978.
24. הטעות בדבר "ריכוזי הערבים בדרך" הייתה מניפולציה, כדי לתרץ את אי-החזרת השיירה. בן-גוריון לא הבין זאת, ולא היה מי שיבהיר לו את הדבר, כי גם יגאל ידין היה באותו שלב של המלחמה ממעריצי גלילי, אף שלא היה חבר במפלגתו.
25. ארכיון מורשת בן-גוריון, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות ב-25.4.1948, טיוטא, סודי, מס' 37.
26. א"צ, 50.661.69, ממועצה לעמירם, 25.4.1994, שעה 11:30.
27. "יומן המלחמה", 26 באפריל 1948.
28. "יומן המלחמה", 27 באפריל 1948.
29. מאיר פעיל ועזריאל רונן, "קרע בתש"ח", יד טבנקין, עמ' 172-173.
30. יואב גלבר, "למה פירקו את הפלמ"ח", שוקן, עמ' 130.
31. "למה פירקו את הפלמ"ח", עמ' 131. מדובר כאן בהסתה למרד כדי לשמור על מעמדה של המפלגה.
32. "יומן המלחמה", 3.5.1948.
33. "יומן המלחמה", 5.5.1948; סדרת ראיונות עם אליהו בן-חור.
34. "יומן המלחמה", 5.5.1948; סדרת ראיונות עם אליהו בן-חור.
35. "יומן המלחמה", עמ' 178-179.