נחום ברנע יודע. הוא תמיד ידע. המתיק איתנו סודות מאחורי הקלעים. תחת מקלדתו רובם יצאו קטנים וחסרי שחר. נער היה וגם זקן, ותמיד הדביק ליריביו הפוליטיים רק אינטרסים קטנים, פחדים, אילוצים. אימצתי זיכרוני למצוא פעם שבה ייחס רצון טוב, שיקולים ענייניים ואפילו אידיאולוגיים לפוליטיקאי שהוא מתעב. העליתי רק חרס מלא ארס.
כך לאחרונה כתב שגדעון סער קידם את אוניברסיטת אריאל כאתנן לבוחרי הליכוד, ולא חלילה, כפועל יוצא מציונות או מקידום ההשכלה הגבוהה, ובוודאי לא בשל אמונתו או השקפתו הפוליטית. במשך שנים זכה מפעל ההתנחלויות לשתות ממקלדתו את קובעת כוס התרעלה. אפשר למנות כרוכל את רשימת שנאותיו ותיעוביו של ברנע, אבל על ראש כולם עלה
בנימין נתניהו. כבר כתבתי בעבר שלפתולוגיית שנאת נתניהו בתקשורת יש משמעות בהיות ראש הממשלה סמל למחנה היריב. לא רק מפלגתו של ראש הממשלה, אלא המחנה השמרני כולו, שהתקשורת הסמי-ליברלית רואה בו איום על חייה ועל אורחותיה.
לאחרונה זכינו לשמוע חרטות מכיוונים שונים - אלון בן דוד דיבר על תשדירים לא ראויים נגד נתניהו,
יואל מרקוס הוותיק הפתיע את מאמיניו בשישי האחרון כשהכריז ש"אין לנו בטווח הנראה לעין טוב ממנו". השוו מאמרו המשבח לזה המגדף של ברנע, ותקבלו מבט אל השסעת המכרסמת במצודה התקשורתית. אפילו
סימה קדמון הזועמת התמתנה משהו ופלטה ממקלדתה המהומי שבח.
לא צריך לאהוב את נתניהו, אפשר לבקר אותו בחריפות. אפשר להבין את הביקורת על דרך הייסורים שעברה
קרנית פלוג עד למינויה כנגידת בנק ישראל. אבל ברנע מאחז עיניים. לאחר שמנה את חסרונותיו הרבים של נתניהו, הגיע לדובדבן שבקצפת מאמרו - הסיבה למינויה המתמהמה של פלוג: "הוא הבין שהמפולת בתמיכה הציבורית ביאיר לפיד ובמפלגתו מכריחה את לפיד להתעקש. הוא זקוק נואשות לניצחון. ונתניהו קלט שהציבור מטיל את עיקר האחריות לפארסה עליו". עכשיו התבהרה התמונה, לא? "הוא הבין", "הוא קלט". ברנע לא מבקש להסביר או לפרש אלא "להכניס" למושא סיוטיו. מבחינתו, אין לנתניהו שמץ רצון להיטיב עם הכלכלה ומתוך כך למצוא נגיד ראוי, רק שיקולים זרים מנחים אותו. כל ניסיונו הכלכלי ארוך השנים, ידיעותיו, השקפתו הניאו-ליברלית - נמחקו כלא היו, זולת הפחד והחשש והאילוץ. היחיד שחף ממניעים זרים הוא ברנע עצמו.
"הבעיה", כתב, "היא הפער בין הדימוי העצמי של נתניהו... לבין ההתנהגות שלו במציאות". אולי ההפך? האם אין פער בין הדימוי התקשורתי של נתניהו למציאות? המאמר מאתמול הוא חלק מכתיבה ארוכת שנים שתמיד הייתה אידיאולוגית, אבל איבדה את חוש המציאות לרעת כתיבה ניחֶרת שעיקרה שלילה.
ירמיהו יובל כתב בספרו "שפינוזה וכופרים אחרים" על השפה הכפולה של אנוסי ספרד. הוא המחיש כיצד החדירו ביקורת סמויה חריפה נגד הממסד הכנסייתי בתוך כתבים שבמבט ראשון נדמו תמימים מבחינה נוצרית. אבל ברנע אינו אנוס; הוא אמיץ ודבריו גלויים... אדם ברוך כתב עליו פעם, שכעיתונאי "דבר" בתחילת שנות ה-70 כתיבתו הכילה "עברית ישראלית מדויקת ועזה, ותבונה מיוחדת של בן הארץ המבקש להבחין בין מליצה לאמת". מה נשאר מזה?
