הערות בשולי הבחירות לרשויות המקומיות

בנקודה זו ניתן להיות הרבה יותר מפורש וברור: הציבור הוציא דגל אדום לבג"צ על התנהלותו בפרשה זו. למעשה, זה אינו דגל אדום רק לבג"צ, זהו דגל אדום גם לפרקליטות וגם לכנסת.

לרשויות המשפט על שהן חורגות מסמכויותיהן ועושות זאת כבר כעניין של שגרה ובטיעוני שווא מופרכים מיסודם. מצד אחד, עינויי דין בלתי סבירים בגרירת רגליים בלתי-מתקבלת על הדעת בניהול הליכים משפטיים ממושכים, בלתי יעילים ובלתי סבירים. ומצד שני, פסקי דין שלא תמיד עומדים במבחן הסבירות, לא באשר להליך - למשל, עסקות טיעון מפוקפקות במקום שדרושה הכרעת דין ברורה וחותכת - ולא באשר לנורמות שאותן מנסה בית המשפט ל"ספח" להליכים המשפטיים, כעניין של שגרה.

בית המשפט מנסה ל"אלף" את הציבור להסתגל למעמדו העליון בחברה, כאשר הציבור חוזר ומבהיר שאין הוא מקבל גישה זו. כרטיס אדום בנושא זה הוא אזהרה לבית המשפט לבל ימשיך בהתנהלות זו, משום שהציבור לא יניח לו לנהוג כך.

הבחירה החוזרת בשלושה ראשי הערים שנגדם עומד ותלוי כתב אישום, אומרת לבית המשפט מספר הערות עקרוניות:

• השעייתם לעת הזו הייתה שגיאה;

• השעייתם בניגוד להוראות החוק הכתוב, אינה מקובלת. החוק מחייב גם את בית המשפט, בין אם מוצא הדבר חן בעיניו ובין אם לאו;

• שלושת המקרים אינם זהים ולכן אין מקום "עסקת חבילה" זהה לכולם;

• בית המשפט מופקד על שפיטה ולא על חינוך הציבור. הוא רשאי כמובן להביע דעות ועמדות, אבל אינו רשאי לכפות אותם;

• אקטיביזם שיפוטי אינו מקובל על הציבור; דרך-ארץ יאה לבית המשפט הרבה יותר.

אבל כרטיס אדום מוצא באותה הזדמנות גם לכנסת:

ראשית, משום שלא השכילה למנוע מציאות מביכה כזו שנוצרה בבחירות אלה. שנית, משום שכנציגות הנבחרת של הציבור, איש אינו מופקד יותר ממנה על שימור העקרונות הדמוקרטיים היסודיים, ובראש וראשונה על עיקרון הפרדת הרשויות. עיקרון זה חייב להיות מעוגן בחוק-יסוד, ואסור להתיר לשום רשות אחרת לקבוע את גבולותיו ואת תחולתו באופן שחורג מהוראת החוק, גם לא לבית המשפט העליון, עם כל הכבוד הראוי. הצורך לשמור על זכויות המיעוט הוא צורך אמיתי, אבל הוא אינו מופקד באופן בלעדי בידי בית המשפט.

מול צורך זה עומדים צרכים חשובים לא פחות כגון: השאלות "מיהו מיעוט", מהו האיזון הראוי בין זכויות המיעוט לזכויות הדמוקרטיות של הרוב, מתי זכויות המיעוט וכבוד האדם הן זכויות היחיד, מתי הן זכויות מיעוט ומתי הן אמצעי לקדם אג'נדה של מיעוטים או קבוצות לחץ כנגד האינטרס הציבורי - זאת אומרת, זכויות הרוב וצרכי הרוב. וכן מהו סדר העדיפויות על-פיו יש לבנות את האיזון האמור, האם עניי עירך קודמים או "משפט העמים" קודם.

אין ספק, הכנסת התרשלה ועודנה מתרשלת בטיפול בסוגיות אלה ובסוגיות יסוד רבות אחרות. אם חפצים אנו להשתחרר מעודף המשפטיזציה שפשתה בנו, מכלה כל חלקה טובה של אורח-חיים חברתי נורמלי והופכת רבים מדי לעבדיהם של בתי-משפט ועורכי-דין, ובעצם עובדה זו יוצרת עיוותים חמורים בשיוויון ההזדמנויות בין מי שיש לו לבין מי שאין לו, בין מקורבים לשלטון ולשררה לבין מי שלא שפר חלקם בתחום זה - אין מנוס משינוי.

כשאני עוקב אחר התבטאויותיו של יו"ר הכנסת לשעבר, רובי ריבלין, בסוגיות הנוגעות למעמדו של בית המשפט לבין תפקודו כיו"ר הכנסת בשמירה על מעמדה, זכויותיה וייצוגיותה בציבור, אני משוכנע שחלק לא מבוטל מהוויכוח הציבורי ההולך ותחמם בשאלות הנ"ל ובאחות שלא כללתי כאן הוא תולדה של תפקוד לקוי שלו כיו"ר הבית וגם שלקודמים לו בתפקיד ושל חלק מחברי הכנסת ש"מבלים" בבית המחוקקים, אבל לא עובדים בו למען הציבור.

ההסתדרות הכללית, לכאורה, אינה שייכת לתחום הפוליטיקה המוניציפלית, ואינה שייכת גם לתחום הפוליטיקה הממלכתית. אולם, התבוננות מעמיקה יותר בעברה אל מול המקום בו היא ניצבת כיום נוכח אתגרי החברה והכלכלה בישראל, הדברים נראים קצת אחרת; היכן תמצא מחר - תלוי במדיה רבה בדרך שתבור לה.

בימים אלה נטלתי לידי גיליון של גלובס מ-22.10.13, המהדורה המיוחדת לקוראי מעריב. בדף הראשון מצאתי מודעת ענק על כשליש העמוד, לאמור: "צופית גרנט קוראת לכם להתארגן". הפכתי דף, ובעמ' מס' 3 מצאתי כותרת נוספת באותיות ענק: "ההסתדרות אישרה קמפיין ב-6.5 מיליון שקלים כדי לאגד את כל העובדים במשק".

ואז העזתי להמשיך ולדפדף באותו עיתון ובעמ' 10 מצאתי כותרת קטנה יותר: "התייעלות בגילת: מפטרת כמה עשרות עובדים בארץ ובעולם". יום לפני כן, באותו עיתון, המשך הדיווחים על הפיטורים המסיביים הצפויים בטבע, על פיטורים צפויים בצה"ל ומשרד הביטחון בעקבות הקיצוץ הרב-שנתי בתקציבי הביטחון, על עוד קריסה של מפעלים בצפון ובדרום ועל ירידה צפויה בצמיחה גם בשנתיים הבאות לסדר גודל של 3.3%, בגלל שחיקה בייצוא (תיסוף השקל ועוד).

מה הקשר? - עצום! המשק מגלה סימני האטה שפרושם בעיות שכר, פיטורים ושחיקה נוספת בהכנסה הפנויה, וההסתדרות, הארגון היציג כביכול של העובדים, עוסקת בגיוס חברים, כאילו זו בעיית-יסוד כיום. מאז ומתמיד חייתה ההסתדרות בשולי המשק וצרכי המשק. את רוב תופעות עובדי הקבלן ומיקור החוץ במפעלים יצרניים ובמשרדי השרות הציבורי כאחד אפשר לזקוף להתנהלות זו.

המציאות בקרנות הפנסיה אינה שונה מהמציאות בשוק העבודה הפעיל. דומה שמה שלא הבינה ההסתדרות בעבר - ואולי הבינה אבל בחרה בדרך הקלה להתמודדות, התעלמות - הוא שהתארגנות עובדים אינה מטרה, היא אמצעי. ושימוש פסול באמצעי זה מציב סימן שאלה חמור על לגיטימיות החקיקה הקיימת למשל בשאלת חופש השביתה בסכסוכי עבודה. הרהביליטציה החלקית שקיבלה בשנים האחרונות, לא נבעה מ"אהבת מרדכי", אלא משנאת המן, דהיינו מתחושת העובדים שהמשק שכבר אינו צומח כבשנות ה-90, הוא כיום שוק של מועסקים ולא שוק של מעסיקים, דורש הגנה אקטיבית חזקה של ארגון גדול.

אולם, ניסיון לאגד עובדים בסיסמאות סרק של דאגה לתעסוקה ושכר במשק שאינו צומח, וגידול בכוחו של איגוד מקצועי בלתי אחראי או שיכור כוח, עשויה להסתיים בתסכול עמוק לכל השחקנים המעורבים. ההסתדרות כוללת ומייצגת מגזר גדול של החברה בישראל, ודווקא בשל כך אם לא תלמד מלקחי הבחירות הכלליות והבחירות לרשויות המקומיות, היא עלולה לסבול מתופעות של התרופפות האמון והזיקה בין מוסדותיה לבין חבריה, וגידול בניכור ובחוסר האמון ושיתוף הפעולה, למה שאנו מוצאים בבחירות. התסכול הציבורי הבסיסי והמתמשך, מותיר גם להסתדרות שולי טעות וסובלנות קטנים מאוד.

בעבר, בימי הזוהר שלה, הייתה ההסתדרות גם מעסיקה, גם איגוד מקצועי וגם רשות חברתית מרובת שירותי-עזר; למעשה: מעין מדינה בתוך מדינה. הימים הללו חלפו לבלי שוב. כיום ובעתיד הנראה לעין ההסתדרות היא איגוד מקצועי, ובכדי שתוכל לדאוג לחבריה - לעובדים: לשכר, לגימלאים: לפנסיה סבירה - היא חייבת להיות מודעת ושותפה למקורות הכלכליים שמממנים תשלומים אלה ולעובדה שאנו חיים כיום יותר מאי-פעם בעבר בעולם גלובלי שרק בו יכולה הכלכלה הישראלית לצמוח ולשגשג. אם תעשה כן, יצטרפו אליה רבים גם ללא מסעות פרסום יקרים ומיותרים. אם תכשל, לא יעזרו מסעות הפרסום, והיא תדרדר לבור עמוק הרבה יותר משנמצאה בו עד לפני שנים ספורות.

המחאה החברתית של 2011 כשלה משום שלא הצליחה לייצר אג'נדה כלכלית-חברתית קונקרטית. "סיסמאות בנוסח ה"עם רוצה צדק חברתי", טובות להנפה בהפגנה, כביטוי תמציתי של יעד מורכב, אבל הן אינן תוכניות פעולה ואפילו לא יעדי פעולה. ההסתדרות אינה יכולה ולא יותר לה לנהל את המדינה במקום הכנסת הממשלה ומוסדות המדינה. אבל היא יכולה בזכות גודלה וארגונה לייצר אג'נדה שתמקד את תשומת הלב הציבורית והממשלתית במספר מצומצם של נושאים קריטיים, ששיפור המצב בהם עשוי לייצר מהפך כלכלי-חברתי בישראל, בסדר דברים זה.

לדעתי, הנושאים בעלי עוצמת ההשפעה המרכזית הם: צמיחה וחלוקה הוגנת של פירות הצמיחה, יציבות מקומת העבודה, השתתפות מירבית בכוח העבודה וצמצום ניכר בתשלומי העברה, פנסיה הוגנת, תחרות ותפוקה, יציבות שער החליפין ותשלומי מס אמת.

בקידום נושאים אלה עשויים להיווצר ניגודי עניינים זמניים או ממושכים יותר בין סקטורים כאלה ואחרים של עובדים או מקומות עבודה. המבחן חייב להיות מבחן התרומה המיטבית לכל המשתנים הנ"ל או לרובם. בחלק מהנושאים מדובר בתהליכים מדורגים וממושכים למדי, ובאחרים בהחלטות כמעט אד-הוק ואכיפתן ללא דיחוי וללא היסוס. דרוש כאן שיתוף פעולה הדוק עם הממשלה, שהוא הליך תומך ומקדם את השינויים, וגם מרסן ומאזן כוחות ואינטרסים שרק ארגונים גדולים ו/או עשירים מסוגלים להתמודד מולם בהצלחה.

כך, למשל, בכדי לקדם את הצמיחה, חייבים להתייעל וחייבים להכיר בצורך לשנות את מבנה המשק, לשנע עובדים בין מפעלים וענפים ולהקטין ביורוקרטיה ובזבוזי זמן והון. בכדי להגדיל צמיחה, נדרשים עובדים מיומנים, נדרש הון זמין וזול יחסית, נדרשים תמריצים המביאים לתוצאות כלכליות ברות מדידה ונדרש מורל של ציבור העובדים.

ישראל היא מדינה עתירת יזמות. ביזמות מושקעים הון ישראלי, ידע ישראלי ויכולות והון אנושי איכותי. חייבים לשנות את המגמה שלפיה תוצרי היזמות ברובם "בורחים" משליטה ישראלית, או "בורחים" בכלל מישראל. יזמות עשויה וחייבת ליצור מקומות עבודה שחלק משמעותי מהם ישאר בארץ לאורך זמן.

אחד היתרונות המובהקים של המשק הקפיטליסטי הוא יצירת צמיחה. היזמות, חופש הפעולה, זמניות ההון ופישוט תהליכי הפיתוח העסקי, מקלים על כך מאוד. ומאידך-גיסא, אחד החסרונות הבולטים, שהדור האחרון הוכיח אותם בצורה מוחצת, הוא שקפיטליזם צרוף, החותר "ללא חשבון" לאומי וחברתי למקסום רווחים, מועד במוקדם או במאוחר להסתאבות ושיבוש תהליכים אופטימליים ומכאן לכשלים ככליים קולוסליים.

קפיטליזם כזה גם אינו מהווה מסגרת טבעית, כפי שחשבו רבים, לפיזור הגיוני ואפקטיבי של תוספת ההון הלאומי הנצברת בצמיחה, בין כלל האוכלוסיה. לרוב נצבר רובו בתוך שכבה צרה שלעשירון או שניים, ושאר האוכלוסיה רואה ממנו, אך פירורים אם בכלל.

עניין זה חייב תיקון באמצעות המערכות הרגולטוריות של המדינה, וניתן להשגה בצורה פשוטה, גם אם לא קלה, על-ידי קשירת השכר במשק בכל הרמות לתפוקה ברת מדידה, באופן מחייב וללא כל אפשרות עקיפה. דהיינו חריגה מכללי ההתנהלות הרגולטוריים המחייבים, תחשב עבירה פלילית עם סנקציות חריפות מאוד.

מבחינה עקרונית, אנלוגי הרעיון המוצג כאן ליחסים הכלכליים של הציבור עם הממשל בתחומי המיסוי, במיוחד מס הכנסה. כל תוספת שכר במשק תהיה תלויית צמיחה ברת מדידה, ותהיה כפופה לחלוקה רובדית יחסית מוגדרת היטב. תוספת אינה רק משכורת, אלא גם כל מה שהוא שווה ערך לשכר החייב במס או תמורה כלכלית אחרת (כך לגבי דיבידנד, אופציות, מניות, אג"חים או כל צורה אחרת של השתתפות בהכנסות ראליות).

את הביצוע ניתן להצמיד לכל מקום עבודה, ענף מקצועי, ארגון ממשלתי, לפי העניין, פשטות הניהול וסולמות השכר הנוהגים באותו מקום והרגולטור יחד עם מבקר המדינה יבדקו את מתאם הביצוע לעיקרון היישום.

באופן דומה, ניתן וצריך להתאים מהלכי ביצוע לכל משתנה מהמשתנים הנ"ל במטרה למקסם את השפעותיהם על התוצאות המשקיות-חברתיות. עניין המדידה חשוב ביותר. כל מה שלא ינוסח בכללים כמותיים ברי-מדידה, ככל הנראה לא יבוצע או יחרוג בצורה ניכרת מהיעדים הרצויים. להסתדרות תפקיד של שותף, ובקר המהימן על העובדים לעיצוב והפעל תהליכי השינוי ומידת התאמתם להשגת התוצאות שהוגדרו בבסיסם.

אם רוצה ההסתדרות להיות גורם בעל גב ציבורי, יכולת השפעה, וערך אמיתי לציבור העובדים בפרט ולציבור הרחב בכלל - כשכל השלושה קשורים זה בזה - זהו כיוון הפעולה שעליה לאמץ.