מאז פורסם פסק הדין של
אביגדור ליברמן (6.11.13) ב"פרשת השגריר", האורגיה התקשורתית התורנית של ישראל עוסקת בשאלה: האם פירוש זיכויו של ליברמן הוא (בהכרח) הרשעה של הפרקליטות?
1 למען הגילוי הנאות אציין שאיני חסיד שוטה של מערכת המשפט הישראלית ודרכי התנהלותה - לא בתי המשפט ובג"צ בראשם, ולא הפרקליטות. אינני תומך (לשון המעטה) בגישת ה"אקטיביזם השיפוטי" על כל היבטיה. אינני מתפעל מיעילות בתי המשפט. להערכתי, היקף עינויי הדין בישראל הוא עצום ופרשת ליברמן היא דוגמה מוחצת לכך. אינני תומך בריבוי הסדרי הטיעון המקובלים אצלנו, ויותר מכל אני נגד ריבוי המשפטולוגיה והמשפטיזציה (over legalization) בישראל, במיוחד בעשור האחרון.
המשפט הפך בישראל לדרך העיקרית והכמעט יחידה לניהול השיח הציבורי ליישוב מחלוקות בחברה, שיש להודות שהיא שסועה ומקוטבת.
מישְפוּט-יתר אינו הדרך הנכונה להתגבר על מציאות זו, והוא רק מעמיק ומנציח אותה.
הואיל ושרת המשפטים של ישראל עוסקת כיום בעיקר בעתידם של הפלשתינים, ובשאלה כיצד יכולה ישראל להבטיח את האינטרסים שלהם תוך מזעור - לפחות למראית עין - של הנזקים לעצמה - אין היא פנויה להבטיח לאזרחי ישראל מציאות משפטית תקינה וסבירה הרבה יותר מזו הקיימת כיום.
רעות חולות במערכת הפרקליטות היא חלק מהמערכת המשפטית ושותפה בכירה לחלק לא מבוטל מהרעות החולות הפוקדות אותה זה מכבר. ומפני שהיא מנסה לעיתים מזומנות ליישר קו עם "רוח
אהרן ברק" מכאן, עם צרכי הציבור משם, ועם עומס עבודה וגידול מתמיד בצרכים - חלקו אמיתי וחלקו מדומה - גדל בהתמדה נפח הפעילות שלה שאינו מוסיף בריאות לציבור האזרחים, ואינו מוסיף כבוד ודרך-ארץ לה.
הגידול בנפח הפעילות הוא תוצאה של שלושה גורמים מרכזיים: א) הגידול הדמוגרפי; ב) ניסיון לפתור יותר מדי סוגיות פתרון משפטי בעיקר בתחומי המחלוקות הפוליטיות; ג) ריבוי עורכי-דין בישראל. ריבוי זה הוא גנרטור יעיל במיוחד ליצירת צרכים מדומים ונגד (resistor) אדיר לפתרונות יצירתיים ומהירים.
צריך לזכור שרוב דמי-הטירחה משולמים לעו"ד על בסיס תחשיב של שעות עבודה מושקעות; מעין שיטת "cost plus" משפטית; בלתי סביר בעליל.
חוליי המערכת המשפטית אינם קשורים לתוצאות משפט כזה או אחר, אם כי ייתכן מאוד שישתקפו באופן בו הוא מתנהל. היועץ המשפטי, ראש מערכת התביעה, אינו חסין לחוליי המערכת כולה. אולם בשל כוחו העצום, העולה לדעתי על המידה הסבירה,
מהלכיו נבחנים ובצדק בזכוכית מגדלת מולטי-פוקלית, ומבוקרים "באכזריות". במילים פשוטות: כל רכיב במערכת המשפטית שלנו, תורם את תרומתו הסגולית למכלול הקשיים, אי-סדרים, נורמות קלוקלות ושיטות העבודה הסמי-יעילות וסמי-מקצועיות (לעיתים) של כלל המערכת.
שאלת "תום הלב" ועם כל זאת, משפט ליברמן הוא משפט פשוט יחסית. לאחר שסגר היועץ המשפטי את התיק "הגדול" בהתאם לסמכותו, משום שלא סבר שיש בו לכאורה ראיות מספיקות להשגת הרשעה (ואני מקבל טיעון זה שלו), נותר על סדר היום רק התיק הקטן והפשוט יותר.
בתיק זה עמדה לדיון שאלה בסיסית אחת, אותה ראתה הפרקליטות כעבירה פלילית ולגביה פסק בית המשפט שהיא אינה מגעת כדי עבירה פלילית; בכך למעשה תם הדיון.
ממצא זה הוא יסוד הזיכוי של ליברמן, ועל פניו, הוא אינו מהווה כישלון לפרקליטות ואינו מצדיק את ה"עליהום" לו זכתה בתקשורת. אולם, מתחת לפני השטח נותרת על-כנה שאלת "תום הלב", לאמור: באיזו מידה אנו מאמינים לפרקליטות שסברה שיש בידה
באמת להוכיח שמעשהו של ליברמן מהווה עבירה פלילית, ובאיזו מידה היה זה תרגיל משפטי בשיטת "מצליח"? ואם לומר זאת במילים אחרות: באיזו מידה פעלה הפרקליטות בתיק זה
בתום לב או מתוך שיקולים חוץ-תיקיים, כגון: השגת פיצוי תדמיתי לסגירת התיק הגדול; הימור על חשבון ליברמן שבית המשפט יאמין לפרקליטות, יקבל את הפרשנות שלה לגבי המידע שנמסר לו ויפרש זאת כעבירה פלילית; השגת פיצוי תדמיתי לעניין הסחבת בתיקי ליברמן במשך 17 שנים, שאילו הסתיימה בסגירת שני התיקים מחוסר ראיות מספיקות, הייתה מכה קשה לתדמית הפרקליטות ולמעמדה בציבור; ובאיזו מידה, בשולי הדברים הקודמים, עמד כאן שיקול אישי בנוגע לליברמן עצמו. עניין זה נותר בינתיים סתום, אבל הוא לטעמי הבעיה העיקרית בתיק זה.
שני הצדדים בתיק - ליברמן כנתבע והפרקליטות כתובעת - ננזפו על-ידי בית המשפט בכמה וכמה נקודות משניות ופרוצדורליות, אולם נזיפות אלו אינן עולות כדי הפללת ליברמן או גריעה מזיכויו המלא על-ידי בית המשפט מזה, או כדי הבאת הפרקליטות לקנוסה מזה; וטוב שכך.
