בימים אלה מדובר הרבה על מחלוקת בין ישראל לארה"ב בנושא הגרעין האירני. נכון יותר לדון בפערים באופן קריאת המציאות. האמריקנים בדרך כלל - ומשטר אובמה בפרט - שוגים פעם אחר פעם בניתוח ההתפתחויות במזרח התיכון, וכתוצאה מכך מדברים ופועלים בדרך שמהר למדי מפתיעה אותם, אך מוכיחה את נכונות הערכותיהם של בעלי בריתם, המכירים את האזור ועל כן מפוכחים יותר.
דוגמאות אינן חסרות: נאום אובמה בקהיר בראשית נשיאותו, התלהבותם מ"האביב הערבי", התייחסותם לתהפוכות המשטרים במצרים, טיפולם השלומיאלי בנשק הכימי בסוריה, נפילתם בקסם חיוכיו של הנשיא האירני החדש, להיטותם להסכם עם האירנים המחזקת את עמידת היריב מטהרן, התייצבותם לצד אבו-מאזן ומרעיו (
ג'ון קרי מאיים על ישראל בחידוש מלחמת אוסלו אם לא תיענה לתכתיביו של הלז).
ההנחה שמשטרים טוטאליטריים יחשבו ויפעלו כמו הדמוקרטיות המערביות מתנפצת שוב ושוב אל קרקע המציאות, לרעת אותן דמוקרטיות והאנושות כולה. הדוגמה הבולטת, אך לא היחידה, ידועה היטב כבר 75 שנים: מינכן 1938 והחיזור הגורלי של "מעצמות" המערב אחרי היטלר.
ב-13 בספטמבר 1938 כתב ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, מכתב מפורט למלך ג'ורג' ה-6. לאחר שהתייחס לנאומו התוקפני של היטלר בערב הקודם, ולאחר שהזכיר דוחות מודיעיניים מהימנים שקבעו כי היטלר כבר החליט לתקוף את צ'כוסלובקיה ולהמשיך מזרחה, הוא ציטט דיווח של הנציג הבריטי בברלין שמסר כי היטלר יהיה מוכן להסתפק בפתרון שיוצע לו בדרכי שלום עוד באותו חודש. על-רקע זה הציע צ'מברליין למלך שהוא יעשה צעד דרמטי ומפתיע וייסע לפגישה עם היטלר במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה אנגלית-גרמנית לאחר פתרון הבעיה הצ'כוסלובקית. ההמשך ידוע: ועידת מינכן בסוף אותו חודש, הקרבת צ'כוסלובקיה, והידרדרות למלחמת העולם השנייה. זו פרצה בספטמבר 1939.
וכך גם בימינו. מצד אחד, ציר הרשע: אירן, סוריה, אבו מאזן ומרעיו. כן, אסור לטעות, זהו מקומו של מכחיש השואה מרמאללה. אחת מהנחות היסוד השגויות של אוסלו הייתה האבחנה חסרת-הבסיס בין הטרוריסטים "הטובים" של אש"ף לאחיהם "הרעים" בחמאס, בשעה שאלה ואלה חותרים לאותו יעד בדיוק: פלשתין השלמה, נקייה מיהודים. רק סגנונם שונה.
מול כוחות נחושים ומתוחכמים אלה מעמידות הדמוקרטיות המערביות צ'מברליינים בני זמננו, דמויות תמימות הלוקות בהבנת המציאות: ג'ון קרי (ואובמה), קתרין אשטון,
ציפי לבני. כשזאת הנבחרת הניצבת מולם, אין פלא שנציגי ציר הרשע מגחכים, מתעתעים ומתחזקים בתביעותיהם.
אומרים לנו: חוסר הסכם עדיף על הסכם גרוע. הדברים נכונים בהקשרים האירני והסורי, וקל וחומר בקשר לערביי ארץ ישראל. בכולם אסור לגמגם ואסור למצמץ. היסוס נתפש מיד - ובצדק - כחולשה וכהזמנה להגברת התובענות. בניגוד למושגים השגורים בתקשורת, הצלחה בכל אלה היא אי-הגעה להסכם; כישלון הוא הגעה להסכם גרוע.
ראש ה
ממשלה נתניהו מגלה מנהיגות נחושה וקריאה נכונה של המציאות בטיפולו בפצצה האירנית. טוב יעשה אם יגלה תקיפות דומה גם בטיפולו בפצצה הפלשתינית, שאף היא איום קיומי מסוכן לישראל. בהקשר זה יש לקוות שחזרתו של
אביגדור ליברמן לממשלה תקזז ותקצר את החבל הארוך מדי שניתן לציפי לבני, גרסה כחול-לבן של קתרין אשטון.